שנים של זלזול באויב, קיבעון מחשבתי והסתמכות על מקורות מוגבלים הצטברו לאסון של השבת השחורה. סינוואר – תלמיד שקדן של החברה הישראלית – זיהה את הזלזול וניצל אותו היטב. רק שינוי יסודי יהפוך את קהילת המודיעין לחסינה בפני הפתעות עתידיות.
לא רק אתם הופתעתם באותו בוקר מר ונמהר לפני שלוש שנים. גם אני, אף ששירתי באותה העת כקצין בכיר באמ"ן שעסק בזירת לבנון. בגרועים שבסיוטיי לא האמנתי שדבר כזה יתממש: חמאס יצא למתקפת פתע, ומערכת הביטחון כשלה במשימתה הבסיסית ביותר – להגן על אזרחי ישראל.
הפער בין עוצמתה של ישראל לעומק הכישלון היה עבורי בלתי נתפס, והוא שלח אותי למסע שהפך לאובססיה: להבין מה קרה לה, לקהילת מודיעין שהיא מושא הקנאה של מדינות העולם. כיצד החמיץ המודיעין הישראלי את אסטרטגיית חמאס, את הכנותיו למתקפה ואת יכולתו לבצעה? כיצד לא הבין שהארגון רואה במתקפת פתע תנאי למלחמה בישראל? כמו בחקר תאונות תעופה, גם כאן מתגלה שרשרת של תקלות שהצטברו לתוצאה קטסטרופלית שאפשר היה למנוע.
התשובה טמונה בראש ובראשונה ב"שכחת ההיסטוריה", הקרובה והרחוקה. קהילת המודיעין הסתכלה קדימה ולא אחורה, והחמיצה את הלקחים הרבים המצויים בעבר: מעצמות אינן חסינות בפני מתקפות פתע, אין קו הגנה בלתי עביר, והאויב נלחם כפי שהתאמן.
הכשל נבע גם מאי־הבנת טבעו של חמאס – שהקצין מאוד לאחר עלייתו של סינוואר לשלטון. קהילת המודיעין השתכנעה שהארגון מעדיף לשמר את שלטונו ולהגן במידת האפשר על תושבי עזה, בעוד סינוואר היה נכון להקריב את השלטון ועשרות אלפי פלסטינים למען האידיאולוגיה הרצחנית והאנטישמית שלו. במקביל התפתחה בישראל הערכת חסר של יכולות חמאס. שמעתי בעצמי קולות שראו באנשיו ״פלסטינים מטומטמים״ שמפריעים לעסוק באיום העיקרי – הציר השיעי.
סינוואר – תלמיד שקדן של החברה הישראלית – זיהה את הזלזול וניצל אותו היטב. מערכת הביטחון עצמה תרגמה את התפיסה הזו לחלוקת משאבים: כך, למשל, מול לבנון שררה תחרות בין ארגונים על הערכות המודיעין, ואילו במרחב העזתי נשענה ההבנה על קומץ ארגונים ואנשים.
דעות חיצוניות בוטלו
במערכת שלטה גם ההנחה שמלחמה יזומה של אויבינו יצאה מהלקסיקון בשל עוצמתה של ישראל. מלחמות ההווה נתפסו כתוצאה אפשרית של טעות בחישוב של האויב או דינמיקה של הסלמה, אך לא של מתקפה רחבה ומתוכננת. לכן נתפסה תוכנית חמאס לכיבוש עוטף עזה כדמיונית: איזה אויב יעז לצאת לפעולה כזאת מול ישראל האימתנית?
קהילת המודיעין גם התכנסה בתוך עצמה והתקשתה להקשיב לקולות אחרים. היא גייסה אנשים מצוינים, אך דומים מדי זה לזה, והפכה להיררכית ולתבניתית. קולות שערערו על התפיסה השלטת נדחו פעמים רבות, ודעות מבחוץ נתקלו בזלזול. המסר היה ברור: מה הם מבינים? הם הרי אינם מומחים כמונו. כך התקשתה המערכת לבנות כלים שיאפשרו לה לערער על תפיסותיה.
לכך הצטרפה בעיית היצף המידע: לקהילת המודיעין מגיע בכל יום היקף בלתי נתפס של מידע, המקשה מאוד לסנן את הרעש, להבין מה נכון ומה לא, ולהרים דגלים אדומים. בתוך מיליארדים של פריטי מידע, הסימנים המעידים נבלעו ברעש של מידע אחר שסתר אותם. אותו שפע מידע גם סיפק למי שהאמין שחמאס מורתעת ראיות שחיזקו את תפיסתו. "האדם שומע את מה שהוא רוצה לשמוע, ומתעלם מהשאר", שרו סיימון וגרפונקל. עם מהפכת המידע, זה נהיה קל עוד יותר.
תהליכי העבודה נשחקו: המערכת קידשה יעילות ומהירות על חשבון יסודיות, וזנחה תהליכי עבודה שנחשבו ״גוזלי זמן״ כמו שימור ידע והפקת לקחים. קהילת המודיעין היתה צריכה לפעול כמו תעשיית התעופה, עם שכבות יתירות לנוכח חומרת הסיכון, ובמקום זאת היא התנהלה כאילו הסיכון הוא דוח רבעוני שלילי ולא קטסטרופה אסטרטגית.
קבלת ההחלטות השתבשה
חלק מהבעיה נבע מהתלות העמוקה של קהילת המודיעין במספר מוגבל של מקורות מודיעין וביחידה 8200 בפרט. הקהילה התעלמה מההמלצה הבסיסית לכל משקיע בשוק ההון לגוון השקעות, והתמכרה לסוג מסוים של מקורות, שאותם תפסה ככאלה המתארים באופן מוחלט את העולם כולו.
בתוך תפיסת עולם כזו, אפשר להבין את הזלזול בדיווחי התצפיתניות או את ההתעלמות המוחלטת מפרסום סרטון תרגיל של חמאס ב־12 בספטמבר 2023 שמתאר בדיוק מצמרר את העתיד להתרחש שלושה שבועות לאחר מכן. אלה היו בדיוק מקורות המידע המיושנים שנתפסו בקהילת המודיעין כלא רלוונטיים.
גם תפקיד המודיעין בקבלת ההחלטות השתבש. במקום לעזור למקבלי ההחלטות לחשוב על העתיד, הוא הפך למעין כדור בדולח שסיפק ודאות כוזבת. הדרג המדיני והדרג הצבאי הבכיר דרש תשובות נחרצות, והמודיעין שמח לספק אותן. ההסכם הלא כתוב היה ברור: המציאות כולה היא מה שמציג המודיעין, ומה שאינו מופיע בהצגותיו – אינו קיים.
ואולי התורפה החמורה מכולן היתה האמונה שהמודיעין הישראלי ואנשיו הם הטובים בעולם. אמ"ן השתכר מהצלחותיו, והחל להאמין לשלל המחמאות שקיבל. "הופכים את הטובים ביותר לטובים אף יותר" – זו היתה הסיסמה שליוותה במשך שנים את תוכנית חבצלות, תוכנית הדגל של אמ"ן שבה שירתי. בתרבות שכזו, כיצד יידעו הטובים ביותר להקשיב לדעות אחרות, להטיל ספק או לפקפק בתפיסותיהם שלהם?
ניסיונות לתלות את האסון הקולוסאלי הזה בקונספירציה (לא היתה) או ברשלנות (היתה) מחמיצים את האמת המטרידה: הכישלון טבוע עמוק בתרבות הארגונית, במבנה ובשיטות העבודה של קהילת המודיעין הישראלית, והוא תוצאה ישירה של בעיות עומק שלא טופלו במשך שנים. קהילת המודיעין, שהשיגה הישגים יוצאי דופן במערכה הזו, חייבת לעבור שינוי יסודי שיהפוך אותה לחסינה יותר בפני הפתעות עתידיות.
השינוי הזה צריך להתחיל בוועדת חקירה ממלכתית, שתבחן את מכלול הכשלים, את מערכת היחסים בין ארגוני המודיעין וביניהם לבין הדרגים הצבאי והמדיני ותמליץ כיצד לתקנם. זו חובתנו העליונה כלפי אזרחי ישראל וכלפי מי שהקריבו הכל במלחמה. אויבינו כבר לומדים את לקחי 7 באוקטובר – השאלה היא אם גם אנחנו נעשה אותו הדבר.
