החלשת איראן משרתת את אירופה, אבל כניסה למלחמה ישירה מולה עלולה לפרק את היבשת מבפנים – כלכלית, פוליטית וחברתית.
הרבה ישראלים, ולמעשה כל מי שצופה בתקשורת האירופית, מופתעים. ויש גם לא מעט כעס. איך ייתכן שיבשת שמדברת בלי סוף על זכויות אדם, חירות ודמוקרטיה, מגלה חוסר תמיכה במאבק מול איראן ולעיתים אף נוקטת קו עיתונאי אנטי-אמריקאי ממש? איך מסבירים פרשנים שנשמעים כמעט כמי שמגלים אהדה ליכולת השרידות של איראן?
התשובה לא נעימה, אבל פשוטה: אירופה מדברת מוסר ופועלת לפי אינטרסים. הטיעונים שהיא מציגה, כמו חוק בינלאומי, פרופורציונליות, "פתרון דיפלומטי", אינם עמדה ערכית. הם כיסוי נוח לחישוב שלא ייאמר בקול. נכון, קיים רפלקס אנטי-אמריקאי מושרש בחלק מהאליטות, ולפעמים גם ריחוק כלפי ישראל. מתחת לזה יושב תסכול עמוק יותר – יבשת שהייתה פעם מרכז הכוח העולמי ומגלה היום את מגבלות כוחה שלה. הפער הזה מתורגם לא פעם לטון ביקורתי כלפי מי שעוד מסוגל לפעול.
בפועל, אירופה מרוויחה מהחלשת איראן. כל פגיעה ביכולות האיראניות – טילים, רחפנים, מערכי פרוקסי – מפחיתה איום שלא נעצר במזרח התיכון. איראן מפעילה רשתות טרור ומנסה לבצע פיגועים גם בתוך אירופה, ומחזיקה תאים רדומים בלב ברלין, פריז ובריסל. ועוד דבר שאירופה מעדיפה לא לומר בקול: על הפרק עמדו שתי אפשרויות בלבד – איראן גרעינית עם מערך שלוחות אזורי שלם, או איראן שנבלמה לפני שעברה את הסף. הסטטוס קוו לא היה אופציה. מאחורי הביקורת, אירופה נהנית. כניסה למערכה, לעומת זאת, תהיה עבורה קריסה. לא היחלשות – קריסה. כ-20% מהנפט העולמי וכ-25% מהגז הנוזלי עוברים דרך מצרי הורמוז, ואירופה תלויה בייבוא בכ-55% מצריכת האנרגיה שלה. שיבוש במיצר מתורגם מיד לזינוק במחירים, פגיעה בתעשייה ולחץ אינפלציוני בימים שבהם הכלכלה האירופית ממילא שברירית. זה לא הפשטה; זה הגז בבית והצבעה בקלפי.
אבל הסיפור האמיתי נמצא בתוך אירופה עצמה. כ-25 עד 30 מיליון מוסלמים חיים במדינות האיחוד, בין 5% ל-7% מהאוכלוסייה, ובערים המרכזיות הרבה יותר. תמיכה גלויה במלחמה נגד איראן, ובוודאי לצד ישראל, עלולה להצית את הרחוב: הפגנות, מהומות, הקצנה. זו לא ספקולציה. בכמה מדינות אירופיות הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבדו הניב עימותים ברחוב. אירופה אינה חוששת רק מטהראן – אלא מהתגובה בתוך גבולותיה שלה.
לכך מצטרפת מציאות שנוח להתעלם ממנה: אין "אירופה". יש עשרים ושבע חשבונות. כל מדינה עם חשבון משלה – כלכלתה, תלות האנרגיה שלה, הרכב אוכלוסייתה, מועד הבחירות הבא. מה שנדמה כ"עמדה אירופית" הוא בעצם סך כל הלחצים, ולא הכרעה. ומעל לכל זה מרחפת שאלה שאירופה מעדיפה לא לשאול: מה יקרה אם הגיבוי האמריקאי ייעלם ואירופה תידרש להתמודד באוקראינה עם רוסיה לבדה? בתוך המציאות הזאת, כניסה לחזית נוספת בלא ארכיטקטורה צבאית עצמאית פירושה דבר אחד: לשאת בהשלכות מבלי לשלוט בהחלטה.
החשבון האירופי קר: החלשת איראן משרתת אותה, אבל כניסה למלחמה עלולה לפרק אותה מבפנים – כלכלית, פוליטית וחברתית. יש לאי-מעורבות הזאת שם בעברית: תופעת הטרמפיסט. לרכב על גב מי שלוקח את הסיכון מבלי לשלם את המחיר במקרה של כישלון. הצרה של אירופה היא שטראמפ יודע חשבון. מי שבנה קריירה שלמה על הרעיון שאמריקה שילמה יותר מדי עבור בעלות בריתה לא יתעלם מיבשת שמרוויחה מהמבצע בלי לשאת בנטל. הדרישה תגיע בנשק, בשווקים, בלחץ מדיני. אירופה תגלה שגם לעמדה ניטרלית יש מחיר משלה.