בצל פוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית: הצעירים היהודים באוניברסיטאות ובמסגרות אחרות

מסגור הדיון: מבוא

הדיאלוג היהודי העולמי לשנת 2024 עוסק בשינוי במעמדו של העם היהודי בהקשר של השתתפותם של יהודים באירועים החברתיים והפוליטיים במקומות מושבם בחברות לא־יהודיות, וכן בישראל ובמזרח התיכון. פעילים פרו־פלסטינים ומתנגדי ישראל קוראים תיגר על ההבנה הרווחת בקרב יהודים ליברלים שלפיה הם חלק מן המחנה הפרוגרסיבי ושמאחר שהם תומכים בערכים ליברליים ופרוגרסיביים, הם יכולים להיות שותפים עם קבוצות זהות אחרות, דוגמת הלהטב"קים או האפרו־אמריקאים, בחתירה לצדק חברתי.

במקום כל זה, קבוצות פרוגרסיביות וקבוצות ווֹק ("woke") מציגות את היהודים כחלק מן האוכלוסייה הלבנה הפריווילגית וכדוגמה המובהקת ביותר לקולוניאליזם של מתיישבים, ובאופן כללי – כחלק בלתי נפרד מן "המדכאים כנגד המדוכאים". התוצאה היא שיהודים, ובפרט יהודים ציונים, אינם יכולים להצטרף לקבוצות אחרות בקמפוסים רבים ובמסגרות אחרות לטובת מאבקים לצדק חברתי. יש בקרב היהודים בקמפוסים האקדמיים שהוטרדו והופחדו; יש בהם שאפילו הואשמו בכך שהם נמנים עם מעמד המדכאים והמייצגים שלו. ההטרדה והאלימות שננקטו וננקטות כלפיהם מבוצעות אך ורק בגלל זהותם היהודית ובלי לבחון לפני כן מהן האמונות והעמדות האמיתיות שלהם. ההפחדה וההטרדה האלה חודרות גם לתחומים אישיים ואינטימיים יותר; הן משפיעות על חברויות ומערכות יחסים זוגיות ומערערות את תחושת הביטחון של צעירים יהודים.

צעירים יהודים, שעד לא לפני זמן רב ראו את עצמם כליברלים נטולי ספקות, מגיבים לכל זה בכאב ובעצב, אך גם בהשתוממות. בארצות הברית נדיר שהזהות שיצרת לעצמך בעצמך תהיה מאותגרת, ודאי לא באלימות. בדיאלוג 2024 בדקנו כמה מן התגובות של צעירים יהודים (וגם של מבוגרים יותר) להתפתחות הזו. במפגשים שקיימנו דיברו המשתתפים על התגובות האפשריות למצב הזה, ואף הדגימו אותן. הללו מתוארות ומנותחות להלן בדוח. עם זאת, כדי להעריך את התגובות האלה במלואן, יש להציג לפני כן תמונה של המעמד המסורתי של יהודים ליברלים אמריקאים, ובמידה מסוימת גם של יהודים בעולם המודרני, ושל מהותה של ההבנה העצמית שלנו לפני אירועי 7 באוקטובר 2023.

היהודי כמנודה

רוב יהודי התפוצות הלא־אורתודוקסים נהגו בעבר לזהות את עצמם באופן מסורתי כליברלים. דבר זה התאפשר רבות על ידי העובדה שבכל מקום בגולה היו היהודים מיעוט דתי ואתני. הנחות היסוד האינדיווידואליסטיות והאוניברסליסטיות של הליברליזם הקלו מאוד על השתלבותם של היהודים בחברות הלא־יהודיות שבהן הם חיו. עם זאת, נראה שההזדהות של יהודים רבים עם הליברליזם הייתה עמוקה יותר שכן הם קישרו אותה עם הווייתם היהודית ועם זהותם היהודית. מכאן שבהקשרים מסוימים, יהודים, ובכלל זה רבנים, נהגו להתייחס לערכים ליברליים כ"ערכים יהודיים". הם גם נהגו לטעון שמכיוון שהם יהודים הם ליברלים ושהליברליזם שלהם מבטא את היהדות שלהם ואף נותן תוקף לזהותם היהודית האותנטית.

במידה מסוימת אפשר להבין טענות מעין אלה, שכן היהודים רצו לתת לגיטימציה לעמדותיהם החברתיות והפוליטיות לא רק על בסיס אינסטרומנטלי (כלומר, שהם מיעוט). עם זאת, הזדהותם עם הליברליזם חורגת מעבר לכך, והיא מתכתבת עמוקות באופן כלשהו עם זהותם היהודית ומשקפת את העמדה הסוציו־תאולוגית עתיקת היומין של היהודים כעם של "מנודים", כלומר "פאריה".

את המושג "פאריה" הציג לראשונה הסוציולוג מקס ובר בכתיבתו על סוציולוגיית הדת. המושג הורחב ופותח בכיוון מסוים בידי הפילוסופית הגרמנייה־יהודייה חנה ארנדט. מקורו בתרבות ההודית, שם הוא מתייחס לקאסטה הדלית, ה"טמאים" (untouchables), שסבלו מהערכה חברתית נמוכה מאוד כלפיהם, הודרו מרוב תחומי החיים הציבוריים, בייחוד מתפקידים יוקרתיים ומובילים, וחיו בשולי החברה. מקס ובר השווה את החיים הקולקטיביים של היהודים לאלה של המנודים בהודו. גם הם, מי מהם שחיו בחברות נוצריות או מוסלמיות, סבלו מהערכה נמוכה והודרו מרוב הזירות החברתיות, הפוליטיות והתרבותיות בחברות הללו.

בשני המקרים, ההודי והיהודי, ה"פיצוי", לפי ובר, משחק תפקיד מרכזי. במקרה ההודי, אם חבר קאסטה דלית חי חיים דתיים ואתיים צדיקים, הוא יפוצה על ידי כך שהוא יתגלגל בגלגול הבא לגוף של אדם מקאסטה גבוהה יותר. בדומה לכך, היהודים ראו את עצמם כצדיקים – כלומר, שהדת והערכים האתיים שלהם הם הערכים האמיתיים ושהגויים השולטים בעולם הם למעשה רשעים ורעים. הם האמינו שבעידן המשיחי העתידי יתגלה טבעם האמיתי של הדברים ושהם, היהודים, יהפכו לקבוצה הדומיננטית והגויים הרשעים ייענשו. היהודים יתוגמלו, אם כן, בעתיד לבוא על סבלם בעולם הזה.

בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, סבל מקושר עם צדיקוּּת, ומכאן שגם עצם הסבל והרדיפה מעידים על צדיקוּת ועל אשראי מוסרי. (הקישור הזה בא לידי ביטוי, בהקבלה, בעמדה של השמאל הפרו־פלסטיני. כלומר, מאחר שהפלסטינים מדוכאים, הם גם אמורים להיות טהורים מוסרית, ולכן לא ייתכן שהם ביצעו את הזוועות של 7 באוקטובר 2023; או שהם כן ביצעו אותן, אבל מעשיהם מוצדקים בגלל הכיבוש.)

חנה ארנדט פיתחה את הנושא הזה. היא הייתה מודעת לכך שלאחר המהפכה הצרפתית היו האמנסיפציה וההשתלבות של היהודים בחברות האירופיות הלא־יהודיות יותר פורמליות מאשר אמיתיות ושהיהודים לא התקבלו בהן באמת. ארנדט תיארה שתי תגובות יהודיות טיפוסיות – זו של ה"פארוונה" (Parvenue; המתעשר החדש) וזו של ה"פאריה" (המנודה). הפארוונה, על ידי שימוש במשאבים שברשותו (בעיקר כסף, אך גם כישרון, אינטליגנציה וכו'), ניסה לדחוף את עצמו לאזור שבו לא רצו אותו. לעומתו, הפאריה קיבל את שוליותו וניסה לנצל אותה לטובת השמעת עמדה ביקורתית על החברה הדומיננטית. בהתייחסה לעבודותיהם של היינריך היינה, ברנאר לזר, פרנץ קפקא וצ'רלי צ'פלין (שלא היה בכלל יהודי אלא ממוצא אירי וצועני) פיתחה ארנדט את הדימוי הזה. לטענתה, השוליוּת והסבל הם שסיפקו את הלגיטימציה ואת הסמכות למתיחת ביקורת על ידי דמות ה"שליימל" של היינה, ה"מורד" של לזר, "ק" של קפקא (ברומן "הטירה") ודמותו של צ'רלי צ'פלין כ"כנווד־קבצן".

במאמר שכתבה ארנדט בשנות הארבעים של המאה הקודמת היא התייחסה למסורת הפאריה כאל "מסורת נסתרת". ואולם באמצע המאה העשרים, אחרי השואה, הפכה דמות מבקר התרבות והפוליטיקה היהודי לדמות מוכרת בחיים הספרותיים, התרבותיים והפוליטיים של ארצות הברית וכללה אישים כמו ארתור מילר, נורמן מיילר, סוזן זונטג ונעם חומסקי. דמויות אלו היו מזוהות בדרך כלל עם מטרות ליברליות ושמאלניות, למשל זכויות אזרח (עורכי דין יהודים שמאלנים הגנו בשנות השלושים על נערי סקוטסבורו). הקישור של יהודים עם צדק חברתי ומטרות ליברליות קיבל גם ביטוי דתי – עם פיתוח התוכניות ל"תיקון עולם" בבתי כנסת רפורמיים וקונסרבטיביים. רבות מן התוכניות הללו נתנו עדיפות לאוריינטציה האוניברסליסטית על פני האוריינטציה היהודית האתנית־לאומית.
הכיוון הזה נמשך אף שמרבית היהודים האמריקאים נהנו מהצלחה כלכלית ומקצועית רבה החל בשנות החמישים. כפי שניסחה זאת האנתרופולוגית קרן ברודקין – היהודים, יחד עם קבוצות אתניות אחרות דוגמת האירים־אמריקאים והאיטלקים־אמריקאים, הפכו ל"לבנים", והדבר הוביל לקבלה כלשהי שלהם בצירוף האפשרות לניידות חברתית כלפי מעלה. הזיהוי המתמשך הזה עם מטרות ליברליות, עם המפלגה הדמוקרטית ועם השמאל האמריקאי יכול לקבל הסבר כלשהו גם על ידי גורמים נוספים. נטען כי היהודים של שנות השבעים תכננו להצביע למפלגה הרפובליקנית ולנטוש את נאמנותם המסורתית למפלגה הדמוקרטית. ואולם באותה תקופה הפכו האוונגליסטים לגוש הצבעה רפובליקני, והדבר הרתיע את היהודים וגרם להם להתרחק. ובכל זאת, ולמרות כל ההסברים האלו, רבים סברו שהעובדה שהיהודים לא הצביעו על פי האינטרסים הכלכליים והמעמדיים שלהם היא מוזרה. התוצאה הייתה כמה אימרות חריפות פופולריות כגון "היהודים מרוויחים כמו אפיסקופלים ומצביעים כמו פורטוריקנים". למרות הצלחתם שמרו היהודים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה על האשראי המוסרי שלהם כמיעוט נרדף שעבר רצח עם. האשראי הזה הועבר גם לישראל – כמקום מקלט למיעוט הנרדף הזה וכמדינה שנלחמת באויבים גדולים וחזקים ממנה.

מצב זה השתנה בהדרגה בחמש עשרה עד עשרים השנים האחרונות, ובאופן קיצוני יותר – לאחר 7 באוקטובר 2023. היהודים המצליחים ממעמד הביניים הגבוה, לאחר שנטמעו באוכלוסייה ה"מיוחסת" הלבנה, איבדו את מעמדם כמיעוט אתני. כתוצאה מכך הם סווגו מחדש כ"מדכאים" אשמים לנצח. עם זאת, את השינוי האמיתי עשתה ישראל. הפלסטינים, בסיוע גורמים חיצוניים, למשל תעמולה רוסית וכסף מקטאר ומערב הסעודית, עבדו קשה על עיצוב נרטיב המציג את יהודי ישראל כמסיגי גבול לא־לגיטימיים; כמתיישבים קולוניאליסטים שמטרתם לעקור את האוכלוסייה הפלסטינית הילידית ולנכס את אדמתה. הציונות הפכה לדגם הראשי של הקולוניאליזם המתנחלי – אב הטיפוס שעל פיו נמדדים כל שאר המקרים – ולצורה של עליונות יהודית לבנה. כך נעשו היהודים בתוך פרק זמן קצר ממיעוט שסבל לאורך כל שנותיו מרדיפות קשות, אפילו רצח עם, לקבוצה שהיא רעה ומדכאת מטבעה.

הסיווג מחדש הזה של העם היהודי ומדינת ישראל כ"מדכאים" הוצג בחריפות בהפגנות האנטי־ישראליות/פרו־פלסטיניות הפרובוקטיביות והאגרסיביות בעקבות אירועי 7 באוקטובר. בקמפוסים מסוימים הטרידו והפחידו סטודנטים יהודים, במקרים מסוימים במהלך שיעורים או במסגרות למידה אחרות. ככל שהשמאל פיתח יותר ויותר ראיית עולם דיכוטומית ומניכאיסטית, כך נעשו ישראל והיהודים מזוהים יותר ויותר עם אותו מחנה של גזענים, שונאי נשים והומופובים שכל תומכי זכויות המיעוט, הנשים והלהטב"קים צריכים להתנגד להם. יהודים החלו להיות מודרים גם מיוזמות המקדמות זכויות של מיעוטים, נשים ולהטב"קים.

הדיאלוג היהודי העולמי של שנת 2024 התייחס לשינוי הזה. הוא שאל יהודים – בעיקר צעירים, רובם לא אורתודוקסים, אלא ליברלים ופרוגרסיבים – איך הם מבינים מושגים טעונים כמו "ציונות" ו"פרוגרסיביות": האם הם רואים אותם כמנוגדים או כתואמים; איך הם רואים את היהדות ואת ישראל; והאם יש להם קשרים אישיים עם ישראל ועם ישראלים. שוחחנו איתם גם על המהומות בקמפוסים, וביררנו איתם אם חייהם האישיים או תוכניותיהם החינוכיות והמקצועיות הושפעו מכל זה. במפגשים האלה איתנו התייחסו המשתתפים גם לשאלת החינוך על ישראל ולדרכים הנכונות לדעתם לעצבו ולהעביר אותו הלאה. הם גם בחנו את גבולות הקהילה היהודית – כלומר, עד כמה היא צריכה להיות "אוהל גדול" ולכלול קולות שונים על ישראל, ובכלל זה קולות ביקורתיים. בשיחות שקיימנו ביקשנו לשמוע באופן כללי חוויות ודעות אישיות, והשתדלנו להבין מה מרגישים וחושבים צעירים יהודים. רצינו לנצל את המסגרת של קבוצות דיון אינטימיות יחסית כדי להבין את התהליכים הפנימיים של שינוי ופיתוח זהות וערכים בעקבות אירועי 7 באוקטובר והתהפוכות בקמפוסים.

המשתתפים בדיאלוג היהודי העולמי 2024

בדיאלוג היהודי העולמי 2024 השתתפו 106 גברים ונשים ב־13 מפגשים של דיאלוג או קבוצות מיקוד. מכיוון שחלק גדול מן הפעילות האנטי־ישראלית לאחר אירועי 7 באוקטובר התרחש בקמפוסים ובאוניברסיטאות, ניסינו למקסם את ההשתתפות של צעירים בגיל הלימודים באוניברסיטה. לפיכך המשתתפים השנה היו צעירים במעט מאלו של השנים הקודמות; 58% מהם היו מתחת לגיל 35. ידוע לנו כמובן שמשתתפים מבוגרים יותר עשויים להיות הורים או סבים לילדים או לנכדים באוניברסיטה, ולכן כללנו במפגשי הדיאלוג גם אנשים מקבוצת גיל זו. שליש מן המשתתפים היו בזמן הדיאלוג סטודנטים באוניברסיטה, ולכמחציתם היו קרובי משפחה שהיו באותו זמן סטודנטים, חברי סגל או עובדי אוניברסיטה.

בפילוח לפי מדינות: 74 מן המשתתפים היו מארצות הברית, 17 מאירופה (שווייץ ובריטניה) ו־15 מקנדה. הממצאים שלנו אינם יכולים להתפרש כאילו הם מייצגים את קהילות היהודים בתפוצות. המשתתפים בדיאלוג הם כנראה אנשים מעורבים יותר בישראל ובחיי הקהילה היהודיים לעומת האוכלוסייה היהודית הכללית. 65% מהמשתתפים ציינו כי ישראל היא מרכזית "מאוד" בזהותם היהודית. לעומתם, 45% ממדגם היהודים האמריקאים של מכון פיו (Pew) אמרו כי "האכפתיות כלפי ישראל היא חלק 'מהותי' ב'להיות יהודי' ". מאפיין המעורבות המוגברת בקרב משתתפי הדיאלוג של המכון למדיניות העם היהודי בלט במיוחד בקבוצות הגיל הצעירות יותר. בקרב משתתפי הדיאלוג, 92% מקבוצת הגיל 25-18 אמרו כי ישראל היא מרכזית "במידה מסוימת" או "מאוד" בזהותם היהודית (61% – "מאוד"). לשם השוואה, במדגם של מכון פיו אמרו 72% מקרב קבוצת הגיל 29-18 כי האכפתיות כלפי ישראל היא "מהותית" או "חשובה". בקבוצת הגיל 35-25 אמרו 94% שהאכפתיות הזאת מרכזית "במידה מסוימת" או "מאוד" (61% – "מאוד"). במדגם פיו אמרו 79% מקבוצת הגיל 49-30 כי האכפתיות כלפי ישראל היא "מהותית" או "חשובה".

בדיאלוג 2024, בניגוד לשנים קודמות, משתתפים מאירופה ענו על השאלון והשתתפו במפגשים באופן דומה מאוד למשתתפים מצפון אמריקה, למעט יוצאים מן הכלל. אפשר להסיק מכך כי מה שצעירים יהודים חווים הוא תופעה גלובלית ולא מקומית ושהחוויה הזאת משפיעה על קהילות יהודיות במקומות רבים.

עם זאת, שתי קבוצות משתתפים היו קצת יוצאות דופן מבחינת הדגש על ישראל – קבוצת JStreet וקבוצת OneTable. מקרב משתתפי JStreet, רק אחד מתוך חמישה אמר שישראל היא מרכזית "מאוד" בזהותו היהודית. שניים אמרו שהיא מרכזית "במידה מסוימת". בקבוצת OneTable אמרו 28% שהיא מרכזית "מאוד" (בדומה לקבוצת JStreet) ו־43% אמרו שהיא מרכזית "במידה מסוימת". היו גם משתתפים שהזדהו כאורתודוקסים ו/או ימנים (הם היו קשורים בעיקר לתוכניות של איפא"ק או של קרן תקווה). הללו העידו על עצמם שהם אינם מזדהים בשום פנים ואופן עם הפרוגרסיביוּת.

משתתפי דיאלוג 2024 סיפקו לנו אפוא תמונה מעמיקה למדי של מה שצעירים יהודים, וגם מבוגרים, המחויבים מאוד לישראל חושבים על ישראל ומרגישים כלפיה בשנה וחצי החולפת. יש צורך במאמץ נוסף כדי להבין את מחשבותיהם ורגשותיהם של יהודים טיפוסיים יותר, כלומר שמעורבותם בסוגיית ישראל פחותה.

בין פרוגרסיביות לציונות: זהות אישית וערכים

תהליך הדיאלוג היהודי העולמי 2024 התרחש במשך כמעט שנה שלמה. הוא לא נועד להחליף את הסקרים החשובים שנעשו בקרב סטודנטים וחברי סגל אקדמי יהודים על ידי גופים כמו מרכז כהן של אוניברסיטת ברנדייס וקרן ג'ים ג'וזף או להתחרות בהם. סקרים אלו התמקדו בעיקר בשאלה אם וכיצד יהודים חווים אנטישמיות, הטרדה ואיומים ומהן תגובותיהם המיידיות, בפרט של צעירים יהודים בקמפוסים. השיחות שלנו נגעו כמובן בנושאים הללו, אך מה שבאמת ביקשנו להבין היה איך יהודים, צעירים ומבוגרים יותר, מתמודדים עם האתגרים שהציבו לזהותם האישית התסיסה בקמפוסים והתופעות הנלוות לה. ביקשנו לשמוע מֵהם כיצד הם מבינים את העולם ואת מקומם בו.

הדיאלוגים התקיימו באמצעות תוכנת "זום", ובכל קבוצה השתתפו בין שלושה לחמישה עשר אנשים. בתחילת כל מפגש מילאו המשתתפים שאלון בנושא השיחה וגם סיפקו על עצמם מידע רקע. מטרת השאלון העיקרית הייתה ליצור בסיס שיאפשר להשוות בין המשתתפים ובין הקבוצות. כל שיחה התנהלה באופן מובנה־למחצה, על פי פרוטוקול שהוכן מראש בידי המנחים. השיחות בקבוצות המיקוד התקיימו בקבוצות קטנות של שלושה עד חמישה משתתפים. המסגרת האינטימית של קבוצות המיקוד הייתה גורם שעודד את המשתתפים לדבר באופן חופשי ואישי יותר על זהותם ועל ערכיהם.

מקבץ הנושאים הראשון עסק בהתנגשות האידאולוגית שעמדה במוקד ההפגנות בקמפוסים ומחוץ להם בין הפרוגרסיביות לציונות בעקבות אירועי 7 באוקטובר. בתשובה לשאלה "האם מוּכּרת לך האידאולוגיה הפוליטית הפרוגרסיבית?", השיבו 54.7% מן המשתתפים שהיא מוכרת להם "מאוד". יתר על כן, 40% אמרו כי הם מזדהים איתה "במידה מסוימת". כלומר, העמדה הפרוגרסיבית כעמדה פוליטית ומוסרית היא "ברירת המחדל" בקרב חוגי האקדמאים ומעמד הביניים (הגבוה), שרוב היהודים הלא־אורתודוקסים הם חלק מהם. עם זאת, רבים מן המשתתפים היו מודעים באופן שלא היה נוח להם לכך שמחויבותם לאידאולוגיה הפרוגרסיבית עומדת בסתירה לזיקה ולמחויבות הציונית שלהם. ייתכן שעניין זה מסביר מדוע רוב המשתתפים השיבו כי הם מזדהים רק "במידה מסוימת" עם השקפת העולם הפרוגרסיבית.

בשיחות הקבוצתיות שאלנו מה משמעותה של "פרוגרסיביות" מבחינתם. המשתתפים נתנו כמה וכמה הגדרות ומשמעויות, ובכללן כמה כלליות מאוד: "תמיכה חברתית ואנושיות בסיסית. כל אחד זכאי לרמת חיים מסוימת וכולם זכאים לכך. שירותי בריאות, דיור, מזון וכו'", אמר משתתף מבולטימור. משתתף מקליבלנד אמר: "תכליתה של המדיניות הציבורית היא להפחית אפליה ואי־שוויון כלכלי". אחרים היו ספציפיים יותר והזכירו נושאים כמו גזע וגזענות. בתשובות מסוימות התחלנו לראות ניסיונות לפשר בין המחויבות הפרוגרסיבית של המשתתפים למחויבותם הציונית. היו כמה תגובות מתוחכמות למדי שהרחיקו במפורש את הדוברים מן המגמות הנוכחיות של הפרוגרסיביות, ובפרט מן המגמה הלא־ליברלית שלה להגביל דעות ושיח מסוימים הנחשבים "לא תקינים" או "לא מקובלים" מבחינה פוליטית. משתתף אחד, למשל, עשה הבחנה בין "רעיונות פרוגרסיביים" ל"פוליטיקה פרוגרסיבית". הוא אמר שהוא מרגיש שהוא עדיין יכול לתמוך ברעיונות פרוגרסיביים, אבל שכדי להיות מסוגל להמשיך לתמוך בישראל הוא צריך להתרחק מעמדת הפוליטיקה הפרוגרסיבית הרחבה. כך, בעוד חלק מהמשתתפים זיהו את הפרוגרסיביות עם "התנהגות הוגנת יותר כלפי הקבוצות המדוכאות בדרך כלל ומתן הזדמנויות רבות לאנשים בקבוצות האלה כדי לפצות על חסכים בעבר" וקישרו אותה עם גזענות, אחרים הדגישו את השינוי שעברה האידאולוגיה הליברלית או הפרוגרסיבית בשנים האחרונות. משתתף משיקגו דיבר על "מעבר לאידאולוגיה של השמאל הקיצוני, שדוחָה על הסף ולחלוטין קבוצות מסוימות ואינה מכילה". אחר אמר כי הפרוגריסיביות "נחטפה" והגיעה עד לקיצוניות וכי יש בה "רעיונות מרקסיסטיים המנוגדים לערכים ליברליים ופרוגרסיביים". במפגש עם פדרציית קליבלנד אפיין משתתף את הפרוגרסיביות כ"אידאולוגיה המגדירה כל מצב רק דרך עדשת המדכא-קורבן". אחר אמר שדור ה־Z מפרש כנראה את הפרוגרסיביות כ"אידאולוגיה הממוקדת בנקודת המבט הבינרית של מדכא-מדוכא במקום ההתמקדות המקורית שלה בשיפור החיים באמצעות משאבים ממשלתיים".

רבים מן המשתתפים ניסו לקשר בין פרוגרסיביות לבין "ערכים יהודיים". אחד מהם אמר: "להיות יהודי זה להיות פרוגרסיבי. נתַנו לעולם כל ערך פרוגרסיבי שקיים. אני מדבר על ערכים, לא על מדיניות". משתתפים אחרים קישרו את הפרוגרסיביות עם "תיקון עולם" והגדירו אותה כ"דרכים לשפר את העתיד".

הקשר בין פרוגרסיביות לציונות (או תמיכה בישראל) היה בשיחות מורכב מאוד. שאלנו בשאלון: "האם אתה חווה את התמיכה בישראל ואת הערכים הפרוגרסיביים כתואמים או כסותרים?". על שאלה זו השיבו 34.9% "תואמים במידה מסוימת", לעומת 38.7% שהשיבו "סותרים במידה מסוימת". רק שיעור קטן השיבו תשובה חד־משמעית ("תואמים מאוד" או "סותרים מאוד"). לדעתנו, נטייה זו לתשובות "מרכזיות" או "מתונות" ("במידה מסוימת") משקפת את הרגשות המורכבים של המשתתפים כלפי סוגיה זו. המורכבות בלטה גם בשתי התשובות השכיחות ביותר שעלו במהלך השיחות הקבוצתיות. הראשונה טוענת שהציונות, לפחות במקורה, או עקרונית, היא תנועה פרוגרסיבית. השנייה מכירה בכך שהפרוגרסיביות והציונות, או התמיכה בישראל, הופכות בהדרגה למנוגדות זו לזו יותר ויותר.

משתתפת מבולטימור אמרה: "אני אישית רואה בציונות רעיון פרוגרסיבי במקור במובן זה שיש מולדת לעם היהודי ושהיו שורשים סוציאליסטיים". משתתפים אחרים הדגישו את זכותם של היהודים להגדרה עצמית כעיקרה של הציונות, בלי קשר לערכים הפוליטיים או הדתיים המונחים בבסיסו של המושג. "בעבר היה יותר מקום לדקויות, לדרגות ולהשקפות ציוניות שונות. אבל מה שמסתמן עכשיו הוא שכל הזרמים השונים האלה בציונות הפכו ללא רלוונטיים וש־ או שאתה תומך בזכותם של היהודים להגדרה עצמית או שלא". משתתף מפלורידה הגדיר את הציונות כ"זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. זה פשוט וזקוק לחיזוק". משתתפים אחרים קישרו את הזכות הזו להגדרה עצמית להיסטוריה של היהודים כמיעוט נרדף. על פי משתתפת קנדית, היהודים סבלו מיחס של זלזול כלפיהם כי "הם היו תמיד מדוכאים, וזו הסיבה שהציונות כל כך חשובה". לדבריה, היהודים נתפסים עכשיו כרעים מפני שהם אלו שהפכו למדכאים. שאלנו: "מה דעתך על היהודים וההיסטוריה שלהם? האם הם מעמד מדכא או מיעוט נרדף?". 82% מהמשיבים ענו: "בעיקר מיעוט נרדף". ובלשונו של אחד המשתתפים: "במובן מסוים, הציונות הייתה תשובה לבעיות שהיו ליהודים כמיעוט. על פי האופן שהדברים התפתחו בתקשורת ההמונים, יש אי־הבנה מוחלטת באשר למהותה של הציונות".

משתתפים אחרים גם הדגישו את הזכות הבסיסית להגדרה עצמית, אך הקפידו להבחין בין זו לבין תמיכה גורפת במדיניות של ממשלת ישראל: "הציונות הפרוגרסיבית, התמיכה המוחלטת בישראל, אין משמעה שאנחנו מסכימים עם כל עמדה פוליטית או פעולה של הממשלה".

בה בעת, משתתפים רבים דיברו על כך שהם מודעים לניגוד, בשיח הנוכחי, בין פרוגרסיביות ובין תמיכה בישראל. משתתף משיקגו ביטא זאת כך: "אם אתה פרוגרסיבי מאוד, תייגת את הציונות כרוע. הפרוגרסיביות והציונות מתרחקות זו מזו יותר ויותר". משתתף מניו יורק אמר בפשטות: " 'ציוני' הפך למילה גסה; זה עכשיו מילה נרדפת למילה 'יהודי' ". אחד הסטודנטים תיאר את המצב במונחים מורכבים יותר: "הציונות מוסגרה תמיד כתנועה פרוגרסיבית, ועכשיו, מניסיוני בקמפוס ומקריאת חומרים ברשתות, הפרוגרסיביות עזבה את הציונות ואימצה בלב שלם מסגרת פוסט־קולוניאליסטית ופוסט־מודרנית. מדובר בשחור מול לבן, מדכאים לעומת מדוכאים, והציונים הם המדכאים".

משתתפים נוספים דיברו על האופי הבינרי השחור-לבן של הסוגיה: "ההרגשה היא שאתה או איתנו או נגדנו. הציונות הפכה לאחד מהדברים האלה. אין מספיק אנשים שעוסקים בדקויות". סטודנטית אחת אמרה: "יש הרבה דעות קדומות, והכול נהפך למקוטב יותר ויותר. אנשים מקשיבים פחות ופחות כשאתה מזדהה עם המילה הזאת". בדומה, אחד המשתתפים אמר שהוא היה רוצה שהציונות והפרוגרסיביות יהיו קשורות יותר זו בזו, אך הוסיף שהוא מבין איך תחת זאת הן הפכו ליריבות. "כשאין הבחנה בדקויות, ההרגשה היא שהפרוגרסיביות והציונות נעשו ניגודים מובהקים, אבל צעירים רבים, כמונו, רוצים לראות את הציונות והפרוגרסיביות בקשר הדדי". היו בקרב המשתתפים שאמרו כי לנוכח המצב הם צריכים לשקול מחדש את זהותם, או בניסוחו של משתתף מפלורידה: "אני צריך לעשות חשבון נפש עם הזהות שלי – כפרוגרסיבי וכציוני".

המגבלות של המסגרת הבינרית הזאת של מדכא-מדוכא הודגשו ביותר ממפגש אחד. במפגש עם תוכנית המנהיגות של איפא"ק טענו משתתפים כי "הפרוגרסיבים מתחילים להסתכל על ישראל כמו על מפלצת ["bogeyman"]" וכי "הפוליטיקה הפרוגרסיבית שונאת עכשיו את ישראל יותר ממה שהיא אוהבת להיות מעורבת בנושאים שמחייבים גישה פרוגרסיבית" (למשל, אי־שוויון). משתתפת במפגש עם סטודנטים לשעבר של "קרן תקווה" אמרה: "הרגשתי קשר לפרוגרסיביוּת עד שהתחלתי להבין את הדיאלוג של מדכא-מדוכא". היא הדגישה בדבריה כיצד המסגרת הבינרית הזאת מרחיקה יהודים שקודם לכן הזדהו כפרוגרסיבים. התפיסה הזאת הדהדה בדבריו של משתתף בריטי, שציין כי "הסמנטיקה של מדכא-מדוכא דומיננטית מאוד בבריטניה ומַבנה את ישראל כ'מדכא' ולכן חוסמת כל דיאלוג אמיתי בנושא מכיוון שברור מאוד מי האיש הרע בהקשר הזה".

שאלנו את המשתתפים על ההזדהות שלהם עם הציונות ועם ישראל ואם ישראל מרכזית בזהותם היהודית. שאלנו גם אם אירועי 7 באוקטובר שינו אצלם משהו בעניין זה. וכך נוסחה השאלה בשאלון: "האם ישראל מרכזית ביהדותך או בזהותך היהודית?". מקרב משתתפי הדיאלוג שלנו, 65.1% השיבו שישראל מרכזית "מאוד" בזהותם היהודית, כרבע השיבו שהיא מרכזית "במידה מסוימת", ורק 8.5% השיבו שהיא "לא מרכזית בכלל". בקבוצות המיקוד אפשרנו לדוברים להרחיב על הקשר שלהם לישראל, ונראה כי בכל המפגשים עלה נושא משותף: משתתפים רבים סיפרו שכאשר הם התוודעו לישראל, בגיל צעיר מאוד, הוצגה להם תמונה אידילית וחיובית מדי, שלא הייתה מציאותית. לדבריהם, לא הוצג להם בשלב מוקדם הסכסוך הערבי-ישראלי ולא נמסר להם כמעט שום מידע על הפלסטינים. וכך, כשהם הגיעו לאוניברסיטה או למסגרות מבוגרים אחרות, הם לא ידעו כיצד להגיב להתקפות על ישראל שבמוקד שלהן מוצבים הדיכוי והסבל של הפלסטינים. ובלשונו של משתתף מפלורידה: "הוצגה לי תמונה זוהרת ונאיבית של ישראל. זה שירות דוב כשלא מדברים על הסכסוך. צריך לדבר על עזה ועל הגדה המערבית. ההנהגה מפחדת [לדבר בגלוי על הפלסטינים והסכסוך] בגלל החשש שצעירים יהודים יהפכו לאנטי־ישראלים". משתתף אחר טען שלא לימדו אותם על המורכבות של ישראל כמו שעשו עם נושאים אחרים. הדוברים הדגישו שלא ראוי שלא לאפשר לצעירים לקבל תמונה מורכבת של ישראל, משום שהתנהלות שכזאת עושה להם עוול והופכת רבים מהם למועמדים לספוג את הנרטיב האנטי־ישראלי מפני שהם לא עמדו לפני אתגרים כאלה לפני כן, ולא זו בלבד אלא שאין להם הידע או הכלים להכיל התקפות מעין אלו כאשר הם נכנסים למסגרות אקדמיות, ולא כל שכן להפריך את הטענות הנטענות בהן.

היו גם משתתפים שהביעו דעה שכנראה לא הייתה מיוצגת על פי משקלה האמיתי בקבוצת המשתתפים שלנו. דעה זו לא נתנה שום מרכזיות לישראל. כפי שאמרה צעירה אחת: "ישראל היא לא חלק חשוב בזהות היהודית שלי. אין לה שום תפקיד בזהות היהודית שלי".

יהודים בתפוצות, בייחוד צעירים, נעשים אפוא מודעים יותר ויותר לכך שהזהות האישית שלהם מכילה שני רכיבים שנראה שהם יוצרים אצלם דילמה וגורמים להם לבלבול מסוים. מן האמירות שלהם בקבוצות המיקוד נראה כי רבים מהם מנסים להפעיל מגוון אסטרטגיות כדי לפתור את הדילמה בין הציונות לפרוגרסיביות וכדי לבנות לעצמם מחדש זהות אישית שהם תופסים אותה כעקבית והגיונית.

ואולם לאירועי 7 באוקטובר ולמלחמת ישראל-חמאס שפרצה בעקבותיהם היו לא רק השפעות על המחשבות והרגשות של יהודים; הם גם השפיעו על קשרים אישיים ועל התפקוד של יהודים בתוך מוסדות.

קשרים עם אחרים

היו בקרב המשתתפים שהמחישו את הדיון שלהם על סוגיית הפרוגרסיביות על ידי התייחסות לקבוצות ולאנשים ספציפיים שהיו שותפים שלהם בקידום מטרות פרוגרסיביות. משתתף מניו יורק תיאר את השינוי הזה במונחים פשוטים, אם כי כלליים: "ההרגשה היא כאילו העולם התהפך עלינו. היהודים, 'הדגם המופתי של מיעוט', אינם יכולים להיות מדוכאים כמו קבוצות זהות אחרות".

אף שליהודים היה בהיסטוריה שלהם דימוי קולקטיבי של "מיעוט נרדף", יש בקרבם, בייחוד אם הם פרוגרסיבים, שאינם רואים את העם היהודי כך אלא כעם של מדכאים מיוחסים בעצמם. אחדים מן המשתתפים מקנדה ומארצות הברית אמרו כי קבוצות מיעוט שהם עבדו איתן כדי לקדם את זכויות אנשיהן לא הראו כל עניין במה שהם עוברים בעקבות אירועי 7 באוקטובר ומלחמת ישראל-חמאס שפרצה בעקבותיהם. משתתפת מניו יורק תיארה את יחסיה עם פרוגרסיבים כך: "היה לי קשה בשנה האחרונה, כשההרגשה היא שאני צריכה לבחור בצד זה או בצד זה. אני מתרחקת יותר ויותר מהפרוגרסיבים ונוטה יותר לימין במה שקשור לישראל. אני מוכרחה להסביר מה זה אומר להיות פרו־ישראלית בעולם הזה". משתתף אחר אמר כי סביבתו הפוליטית משתנה: "אני נוטה יותר לימין כשמדובר בישראל. אף פעם לא הזדהיתי עם מדיניות המפלגה הרפובליקנית, אבל אני מוצא את עצמי קורא פרסומים שמעולם לא קראתי בעבר מפני שיש להם גישה ניטרלית או פרו־ישראלית".
מתקפת 7 באוקטובר וההפגנות האנטי־ישראליות שבאו אחריה השפיעו גם על תחומים אישיים יותר, אפילו אינטימיים. משתתפים רבים, בעיקר הסטודנטים שבהם, דיווחו על אובדן חברויות. סטודנט מאוניברסיטת דרום קליפורניה אמר כי הוא איבד את כל חבריו. בשאלון שלנו הופיעה שאלה בנושא זה: "האם מצב העניינים הנוכחי השפיע על יחסיך עם חברים, עמיתים או בני זוג לא־יהודים?". 47% השיבו כי הם התרחקו מכל אלה בעקבות האירועים הללו, לעומת 44% שדיווחו כי המצב לא השפיע על יחסיהם עם בני זוג, חברים או עמיתים. אף על פי שחלק מן המשתתפים דיברו על קשר הדוק וחזק יותר עם אחרים בקהילה היהודית, הם אמרו שבד בבד הם מרגישים שחבריהם או שותפיהם לדירה הלא־יהודים לא הבינו אותם או תמכו בהם כפי שהם קיוו: "כל חברוּת מחוץ לקהילה היהודית קשה יותר לנווט. מערכת ההצטלבויות [בין קבוצות של מדוכאים; intersectionality] לא מאפשרת הכלה של יהודים". משתתפים תיארו מצב שבו בני הזוג הלא־יהודים שלהם תמכו במאבק הפלסטיני. הם אמרו שמצב כזה יצר מתח בזוגיות שלהם ושכמעט תמיד הם ובני הזוג שלהם נמנעים לגמרי מלעסוק בנושא.

החוויה במסגרות מוסדיות

שאלנו את המשתתפים על חוויותיהם בכל הקשור להפגנות ופעילויות מחאה אחרות בשנה-שנתיים האחרונות שעניינן ישראל ופלסטין. רצינו לדעת איך הם מרגישים באוניברסיטה שלהם ובמסגרות מוסדיות אחרות, בייחוד בהיבט של תחושת הנוחות והביטחון האישי. 84% אמרו שהם היו עדים להפגנות אנטי־ישראליות מדי פעם או לעיתים קרובות. 67% גם אמרו שהם "מתנגדים מאוד" להפגנות הללו. בנוסף, 96% אמרו שהם חוו הטרדה, הפחדה או תקיפה בגלל יהודיותם או תמיכתם בישראל.

בקבוצות הדיון הביעו רבים גישה מורכבת יותר והדגישו ניואנסים ביחסם להפגנות. היו משתתפים שהביעו תמיכה באקטיביזם של הסטודנטים: "נפלא שסטודנטים מתאגדים כדי להשתמש בקולם", אמר אחד המשתתפים, אם כי הוא גם סבר כי "אין להם [למפגינים] שמץ הבנה בסכסוך הישראלי-פלסטיני". משתתף אחר אמר שהוא גם פרו־פלסטיני וגם פרו־ישראלי והתלונן על כך שלגישה כה מורכבת אין מקום בהפגנות. משתתפים רבים אמרו שהם מאמינים מאוד בזכותה של ישראל להתקיים ובזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ושהם מוטרדים מאוד מן הקריאות בהפגנות ובגרפיטי בקמפוסים להשמדת ישראל.

בה בעת המשתתפים אמרו כי הם מאמינים בכל ליבם כי תמיכה בזכותה של ישראל להתקיים אין פירושה בהכרח תמיכה במדיניותה של ממשלת ישראל הנוכחית או הזדהות איתה. אחד המשתתפים מבולטימור אמר כי למעשה היכולת להחזיק בשתי העמדות היא צורך בסיסי: "צריך שאדם יוכל להיות בו בזמן פרו־ישראלי ואנטי־המדיניות של ממשלת ישראל". משתתף מטורונטו חיזק את הנקודה הזו והדגיש שלדעתו "יש צורך להפריד את המדינה מראש הממשלה ומן הממשלה". לטענתו, רוב היהודים מזדהים עם מדינת ישראל ומרגישים קשר אליה, אך עדיין "זה בריא שלא להסכים עם מדיניות הממשלה". שני הדוברים גרסו כי מקובל, נוח ואפילו חשוב למתוח ביקורת על חלק מן המדיניות הישראלית גם במקביל לתמיכה במדינה באופן כללי.

השאלון גם שאל: "האם אתה מאמין כי ההפגנות האלה [בקמפוסים] הן אנטישמיות?". 66% השיבו כי הם חושבים שההפגנות הן "אנטישמיות לגמרי" או "בעיקר אנטישמיות". עם זאת, ישנה אינדיקציה כלשהי לכך שאנטישמיות היא בעיני המתבונן. מצאנו כי יש מתאם גדול בין מרכזיותה של ישראל בזהות היהודית לבין האמונה שההפגנות הפרו־פלסטיניות והאנטי־ישראליות הן בעיקר או לגמרי אנטישמיות. במילים אחרות, ככל שישראל מרכזית יותר בזהות היהודית של מאן דהוא, כך הוא ייטה יותר לחשוב שההפגנות הן אנטישמיות (מתאם פירסון 0.570; מתאם מובהק ברמת 0.01, דו־צדדי). כלומר, מי שישראל מרכזית מאוד בזהותם מאמינים שההפגנות הן "בעיקר" או "לגמרי" אנטישמיות, ואילו מי שישראל פחות מרכזית בזהותם נוטים לחוות את ההפגנות כ"אנטישמיות במידה מועטה" או "חלקית". עמימות זו באה לידי ביטוי גם בקבוצות הדיון. בעוד חלק מן המשתתפים דיברו על האופי האנטישמי של ה"רעל" שהם חוו בהפגנות או בסמוך להן ותיארו כיצד אפילו הקרבה אליהן יצרה אצלם את ההרגשה של "אלימות ופחד", אחרים לא היו כל כך בטוחים בכך. כדברי אחד המשתתפים מפלורידה: "ההגדרה שלנו לְמה היא אנטישמיות יכולה להיות בעייתית. כשיש לך הבנה פחות מעמיקה של ישראל, בכל פעם שמציגים לך מידע שסותר את מה שאתה מרגיש, זה יכול להישמע אנטישמי". אלו שלא היו בטוחים כל כך שההפגנות הפרו־פלסטיניות או האנטי־ישראליות הן באמת אנטישמיות, האשימו יותר את "התקשורת, שעשתה את כל זה לגרוע יותר".

המדגם של משתתפי הדיאלוג שלנו היה קטן מאוד (n = 106), ויהיה לא חכם מצידנו להסיק ממנו מסקנות החלטיות. עם זאת, ייתכן שהממצאים יכולים לעזור להבין את הנטייה של חלק מן המשתתפים, בייחוד הצעירים, לחפש פרמטרים של זהות יהודית שאינם קשורים לישראל. כלומר, ייתכן שהם מרגישים שהקשר החזק בין ישראל ליהדות הוא בעייתי וגורם להם להרגיש כמטרות של אנטישמיות. דעה לא זניחה היא שלא רק שהתנהלותה של ישראל מגבירה את האנטי־ישראליות אצל מתנגדיה, אלא שהיא גם גורמת לאדם לחוות את תחושת השנאה הזו כמכוונת אליו (מכיוון שתחושת הזהות היהודית שלו קשורה בישראל) ומעוררת בו תחושת אי־נוחות, ולכן אולי כדאי לו לחפש לעצמו דרך של זהות יהודית שהיא פחות ממוקדת בישראל.

איך הגיבו המשתתפים שלנו לאירועים?

השאלון שאל: "איזו מהאמירות שלהלן מתארת באופן הטוב ביותר כיצד הגבת למצב הנוכחי?". התשובה השכיחה ביותר (42.5%) הייתה: "הפכתי את הזהות היהודית שלי ואת הקשר שלי לישראל לגלויים מאוד". 36.8% השיבו: "אני לא מסתיר את יהודיותי, אבל אני גם לא מתפאר בה". במהלך הפגישות הקבוצתיות הודו משתתפים מניו יורק, וגם ממקומות אחרים, שהם זהירים יותר ושהם עושים צנזורה עצמית על הזהות היהודית ועל הזיקות שלהם וחושפים אותן רק לפני אנשים מסוימים ובמצבים מסוימים. הם אמרו כי בכל מקרה הם מודעים ומחושבים יותר באשר לאיך ומה הם רוצים להראות באופן ברור כשמדובר בזהות היהודית שלהם: "אני חושב על האם המגן דוויד שלי או התלבושת של מוישי האוס [Moishe House] שלי גלויים ומסמנים אותי כיהודי. אני חושב על איך אני מציג את עצמי בעולם ואם יהיו לכך תגובות שליליות".

מקרב המשתתפים השווייצרים הודו שניים כי הם מסתירים את סמני הזהות היהודית שלהם. בכמה מן המפגשים, כמו זה שבפלורידה, אמרו משתתפים שאין להם ניסיון ישיר עם אנטישמיות (אף שהם קראו ושמעו על כך במקומות אחרים), מכיוון שהם חיים בקהילות מוגנות – בקהילות סגורות או בשכונות יהודיות.

מבחינת תחושת הביטחון, כמעט 28% ממשתתפי הדיאלוג אמרו שהם מרגישים בקמפוס בטוחים "במידה מסוימת" או "לגמרי"; 18% אמרו שהם מרגישים "קצת לא בטוחים" או "מאוימים". עם זאת, בדיונים בקבוצות המיקוד דיברו משתתפים על תחושת חוסר ביטחון באופן כללי. כמה מהם ציינו שהם מעולם לא חשבו שהם ירגישו לא בטוחים בארצות הברית ושעכשיו, להפתעתם, זה הפך לאפשרות אמיתית. היו בהם שאמרו שהדבר השפיע ישירות על הסמלים היהודיים שהם מציגים כלפי חוץ ועל מה שהם לובשים: "מאז 7 באוקטובר אני מודע מאוד לכך שאני מצנזר את עצמי ולאיך שאני נתפס. אני מרגיש פחות בטוח להיות עכשיו יהודי לעומת מה שהרגשתי בשלושים ואחת השנים של חיי לפני כן".

תחושת הבגידה מורגשת, ואף מועצמת, גם ברמה המוסדית. בתשובה על השאלה "האם היית אומר כי בכירים באוניברסיטה היו גורם מסייע ביצירת אווירה חיובית בקמפוס?", השיבו 43.45% שהללו לא היו גורם מסייע כלל.

מה אפשר לעשות?

כששאלנו מה אפשר לעשות לנוכח בעיית האנטישמיות, קיבלנו מגוון הצעות שיכולות להתקבל על דעתם של רוב האנשים כהצעות הגיוניות.

כמה מן המשתתפים גרסו כי במאבק באנטישמיות יש צורך בגישה דו־מפלגתית והביעו חשש מן הפילוג הפוליטי הנוכחי בפוליטיקה האמריקאית: "שתי המפלגות הפכו את האנטישמיות לכלי נשק. לא בטוח שאכפת להם מהאנטישמיות, אבל הם משתמשים בה כדי לתקוף את היריבים הפוליטיים שלהם". המשתתפים שזו דעתם הביעו את תקוותם להתחיל "לראות את שתי המפלגות תומכות ביהודים ובישראל". דעתם של משתתפים אחרים הייתה שיצירת בריתות עם קבוצות אחרות היא חשובה, שכן הקהילה היהודית אינה יכולה להילחם בשנאה ובאנטישמיות לבדה. אחד המשתתפים היה איתן בדעתו שממשלת ישראל לא תשתתף במאבק הזה ושההובלה שלו צריכה להיעשות בידי קהילות מקומיות פרטניות.

כמה נושאים חזרו על עצמם בדיון הזה. כאשר שאלנו אם יש להציב גבולות לקהילה היהודית ואם יש לראות בכל הקבוצות חלק מן הקהילה היהודית הרחבה, הנטייה הכללית הייתה להיות מכילים ולכלול קבוצות שמתחו ביקורת על המדיניות של ממשלת ישראל, ואפילו לכלול את הקבוצות שמתנגדות לקיומה של מדינת ישראל, לפחות במתכונתה הנוכחית. עם זאת, רוב המשתתפים אמרו שהארגון "קול יהודי לשלום" (""Jewish Voice for Peace) מחוק מבחינתם ונימקו זאת בכך שבעיניהם הוא לא באמת ארגון יהודי אלא ארגון שנשלט בידי פלסטינים ומאויש ברובו בידי לא־יהודים. בקרב המשתתפים שררה הסכמה כללית על כך שיש לכלול קולות מחוץ לקונצנזוס המתנגדים לישראל ולתת להם מקום, אבל שבה בעת חייבים להימנע מקבלה של דעות או של ארגונים שאינם יהודיים אותנטיים.

האופי המכיל הבסיסי של רוב התשובות מקביל למה שנאמר קודם לכן באשר לצורך בחינוך על ישראל כך שהוא יכלול למידה על הפלסטינים ועל הסכסוך הערבי-ישראלי. אף שישראל היא מרכזית מאוד בזהות היהודית של רוב המשתתפים, הם אינם מצפים מישראל להיות מושלמת וחסינה לביקורת. הם רוצים להתחבר לישראל האמיתית, על כל בעיותיה, והם גם מוכנים להקשיב לביקורת על ישראל ועל המדיניות של ממשלת ישראל כל עוד הביקורת נעשית בתום לב, בידי יהודים ועם קשר לזהותם היהודית ולערכיהם היהודיים.

מסקנות

במהלך השנה וחצי החולפת אותגרו מאוד ההבנה העצמית והזהות העצמית של יהודים. לאורך ההיסטוריה ראו היהודים את עצמם כמיעוט נרדף שיש לו לגיטימציה ויתרון מוסריים. ואולם עכשיו הם מוצאים את עצמם מזוהים כ"מדכאים פריווילגים" שכל אדם בעל רצון טוב חייב להתנגד להם. במילים אחרות, יהודי התפוצות חווים מין "הכרה שגויה": לא-יהודים רואים בהם משהו שהיהודים עצמם אינם מזהים בעצמם. חוויה כזו מערערת את התפיסה שאדם יכול לשלוט בחייו ובגורלו ומערערת את האמון של כל אדם בעצמו ובעולם.

החוויה דלעיל משתלבת עם העובדה שהקהילה היהודית בארצות הברית עשויה להיות במצב של שינוי, כלומר לחוות את מה שהאנתרופולוגים מכנים "לימינליות" – המצב של היות "בין לבין" מצבים או מעמדות. לראשונה בחייהם, רבים מיהודי ארצות הברית חווים חוסר ודאות באשר לביטחונם האישי והקהילתי ומתמודדים עם אתגרים בהבנה העצמית שלהם. עניין זה משפיע על צורת החשיבה שלהם על נושאים חשובים כגון ישראל, זהות חבריהם ובעלי הברית שלהם, ואפילו, אצל חלקם, קשריהם האינטימיים. במדינות אירופה ודרום אפריקה הייתה לשינויים כאלה השפעה גם על החיים היהודיים; הם דחפו חלק מן היהודים לעזוב את הקהילה היהודית, ולאחרים הם גרמו להיות ממוקדים בתוכם פנימה ולבודד את עצמם מן החברה הכללית. האם מגמה זו תגבר אחרי אירועי 7 באוקטובר, המלחמה וההפגנות ותכלול גם את יהדות צפון אמריקה? רק ימים יגידו, אך בהחלט כדאי לעקוב אחריהם.

הערות

1. Max Weber, Economy and Society, vol. 1, University of California Press, 1968.
2. Hannah Arendt, “The Jew as Pariah: A Hidden Tradition,” Jewish Social Studies 6(2) (1944), pp. 99-122.
3. שם.
4. משפט "נערי הסקוטסבורו" ("Scottsboro Boys") התנהל בעיר סקוטסבורו במדינת אלבמה שבדרום ארצות הברית. תשעה צעירים שחורים הואשמו באונס של שתי נשים לבנות בשנת 1931. הליכי המשפטים החוזרים והערעורים ניו נגועים בגזענות גלויה.
5. Karen Brodkin, How Jews Became White Folks and What that Says About Race in America, Rutgers University Press, 1998.
6. שינוי זה היה כרוך בשכתוב של ההיסטוריה היהודית בארצות הברית, ובכלל זה הקטנת תפקידם של היהודים בתנועה לזכויות האזרח. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא המחיקה של הרב אברהם יהושע השל צועד שלוב זרוע עם ד"ר מרטין לותר קינג בעיירה סלמה שבמדינת אלבמה בצעדה למען זכויות אזרח לשחורים. ראו Mijal Biton, “Why I Am Not a Jew of Color: On Jewish Peoplehood and Resistance to Assimilation”, Sapir: A Quarterly Journal of Ideas for a Thriving Jewish Future, vol. 16, March 3, 2025.