תוצאות הבחירות האחרונות בגרמניה מצביעות על משבר עמוק במרכז הפוליטי ועל התחזקות מקבילה של הקצוות. ישראל והעם היהודי חייבים להיזהר מהמפנה הזה.
הכותרת הגדולה של הבחירות האזוריות בגרמניה בראשית השבוע הגיעה מברלין. מפלגת השמאל הרדיקלי, "די-לינקה", ניצחה בבירה הגרמנית, בעוד המפלגה הנוצרית-דמוקרטית של הקנצלר פרידריך מרץ ספגה מפלה. גם מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" התחזקה שוב וזכתה ב-16.3% מהקולות. התוצאה בברלין מלמדת על משבר עמוק של המרכז הפוליטי הגרמני, אבל ברלין אינה הסיפור החשוב ביותר של הבחירות האלה. שינוי העומק בפוליטיקה הגרמנית מתרחש דווקא מזרחה משם.
לפני שבועיים זכתה "אלטרנטיבה לגרמניה" בכ-44.5% מהקולות במדינת המחוז סקסוניה-אנהלט, יותר מפי שניים מהישגה ב-2021, והפכה למפלגה הגדולה במדינת המחוז. ביום ראשון הגיע האישור שמדובר בהרבה מעבר לאירוע מקומי. במדינת המחוז מקלנבורג-מערב פומרניה זכתה המפלגה ב-38.2% מהקולות, שוב יותר מכפליים מהישגה בבחירות הקודמות, והפכה גם שם למפלגה הגדולה ביותר. בתוך שבועיים ניצחה מפלגת הימין הקיצוני בשתי מדינות מחוז גרמניות. זהו שינוי העומק האמיתי.
השינוי אינו רק במספר המצביעים. הוא נמצא במה שהמספרים מלמדים על גבולות האפשרי בפוליטיקה הגרמנית. במשך שנים מתקיימת סביב "אלטרנטיבה לגרמניה" מעין חומת אש פוליטית: מפלגות המיינסטרים סירבו לשתף איתה פעולה והיא נתפסה ככוח שנמצא מחוץ למרחב הלגיטימי של השלטון. חומת האש עדיין מחזיקה מעמד ברמה המפלגתית. אבל אצל חלק הולך וגדל מהבוחרים הגרמנים היא כבר נסדקה. מפלגה יכולה להיוותר מבודדת בפרלמנט ובאותו זמן להפוך לכשרה בקלפי.
מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" לא נולדה כמפלגת ימין קיצוני. היא הוקמה ב-2013 בידי כלכלנים, אנשי אקדמיה ושמרנים שהתנגדו למדיניות החילוץ בגוש מטבע האירו. משבר הפליטים של 2015 ומאבקי הנהגה הפכו אותה בהדרגה לכוח המרכזי בימין הרדיקלי הגרמני.
בסקסוניה-אנהלט מוגדר סניף המפלגה בידי המשרד המקומי להגנת החוקה כארגון ימין קיצוני מובהק. כאשר יותר מארבעה מכל עשרה מצביעים שם מעניקים לה את קולם, וכעבור שבועיים היא מנצחת גם במקלנבורג-מערב פומרניה, לא ניתן עוד להסביר את התופעה רק באמצעות הגירה, יוקר מחיה או חולשת הממשלה הפדרלית בברלין. מיליוני גרמנים אינם מצביעים עוד למפלגה הזאת רק כמחאה. עבור חלק הולך וגדל מהם היא כבר הפכה לחלופה שלטונית לגיטימית.
בישראל יהיו מי שיתנחמו בהצהרותיה הפרו-ישראליות של חלק מהנהגת המפלגה. מנהיגיה אלה מגנים את חמאס, מתנגדים לחרמות על ישראל ומציגים את עצמם כמגיני ישראל ויהודי גרמניה. אלא שישראל חייבת להיזהר מהחיבוק הזה.
התמיכה בישראל משמשת לעיתים קרובות את מאבקה של המפלגה במוסלמים, במהגרים ובשמאל. ישראל הופכת לכלי במלחמת תרבויות גרמנית פנימית. לצד זאת נשמעו במפלגה ניסיונות להמעיט בחומרת העבר הנאצי. אלכסנדר גאולנד, ממנהיגיה הבולטים, תיאר בעבר את היטלר והנאצים כ"לשלשת ציפור" ביותר מאלף שנות היסטוריה גרמנית. לא במקרה המועצה המרכזית של יהודי גרמניה דוחה בתוקף את ניסיונות המפלגה להציג את עצמה כמגינת היהודים.
מחקר של קרן קונרד אדנאואר שבחן את שיח המפלגה על ישראל לאחר 7 באוקטובר, מצא שהסולידריות שלה עם ישראל היא במידה רבה אינסטרומנטלית: כלי במאבק במוסלמים וביריבים פוליטיים, לצד רוויזיוניזם היסטורי ואנטישמיות בחלקים מהמפלגה.
לא כל מצביעי "אלטרנטיבה לגרמניה" הם נאצים, ומזרח גרמניה אינה גרמניה כולה. מדינת המחוז ברלין עצמה ממחישה עד כמה הפוליטיקה הגרמנית מורכבת. אבל רצף תוצאות הבחירות של ספטמבר 2026 מלמד שהמחסום הפסיכולוגי והפוליטי סביב המפלגה הולך ונשחק. השאלה אינה עוד אם הימין הקיצוני נמצא בפוליטיקה הגרמנית. השאלה היא עד כמה עמוק הוא כבר נטוע בתוכה.
וגרמניה אינה עוד מדינה אירופית מן המניין. עוצמתה הכלכלית, משקלה באיחוד האירופי ויכולתה להשפיע על מדיניות החוץ, הביטחון, ההגירה והיחסים עם רוסיה הופכים שינוי פוליטי בה לשינוי אירופי. התחזקות הימין הקיצוני בגרמניה מעניקה לגיטימציה לכוחות דומים ברחבי אירופה ומפעילה לחץ על מפלגות המרכז. כשגרמניה חולה, יבשת אירופה משתעלת.
ישראל והעם היהודי חייבים להיות הראשונים להיזהר. כוחות לאומניים קיצוניים עשויים לחבק את ישראל כל עוד היא משרתת את מאבקם במוסלמים, במהגרים ובשמאל. ביום שבו לא יהיה להם עוד צורך בישראל וביהודים במאבקם זה, החיבוק עלול להיעלם. תמיכה אינסטרומנטלית כזאת אינה תעודת ביטוח. היא עצמה צפירת האזהרה.