לא ברור מדוע פוליטיקאים מובילים אינם מסוגלים להכיל את הריבוי הדתי בדורנו, ומתעקשים למנוע מאחים ואחיות יהודים מימוש של זכות אלמנטרית.
שופטי בית המשפט העליון החליטו לאחרונה בשאלה טכנית, בירוקרטית, שאיננה מעוררת סוגיות משפטיות. החלטתם משתרעת על פחות מעמוד אחד והתקבלה פה אחד. זוטות? הרכב בית המשפט – שבעה שופטים ובהם הנשיא והמשנה – מרמז אחרת. כך גם סבורים, כנראה, 15 עורכי הדין שייצגו את הצדדים, 27 העותרים ומספר רב של משיבים. העניין הטכני הזה מעורר סערה קואליציונית, ויש לו פוטנציאל הרסני ליחסי ישראל–תפוצות.
מדובר במימוש החלטה של ועדת שרים מ-2018 בעניין "מתווה הכותל". בקרבת החלק הדרומי של הכותל ניצבת רחבה, המכונה "עזרת ישראל", שבה ניתן לקיים תפילה שלא בהתאם להלכה האורתודוקסית. המתווה התקבל בזמנו על ידי ממשלת נתניהו, ללא התנגדות חרדית. ואולם בהמשך החרדים שינו עמדתם ויישום המתווה הוקפא. התעוררה סערה גדולה בקרב חלקים ביהדות התפוצות – הזרמים הגדולים שם אינם אורתודוקסיים – שחשו מודרים מהסמל הלאומי והדתי הגדול מכולם. הדיון הנוכחי בבג"ץ עסק בשאלה המצומצמת אם המדינה חייבת להגיש בקשה להיתר בנייה שיאפשר גישה מ"עזרת ישראל" אל הכותל עצמו. המדינה גררה רגליים במשך שנים ובית המשפט קבע שעליה להגיש את הבקשה. עניין קטן – ענק.
קברניטי פוליטיקת הזהויות, המטילה צל כבד על החיים הציבוריים בישראל, זיהו הזדמנות פז משולשת: גם לתקוף את בית המשפט העליון במישור הממשלי – "בג"ץ חצה את אחרון הקווים האדומים"; גם לעורר את הרגש הדתי – "בג"ץ הרים יד על קודש הקודשים של העם היהודי"; וגם לפרוט על הסנטימנט הלאומי – "החלטה שעומדת בסתירה לערכי היסוד של המדינה". מנקודת הראות של המחנה הדתי והחרדי החלטת בג"ץ היא ביטוי, וסליחה על ההשוואה, ל"בנאליות של הנוהל". טריבונל הערכים הבג"צי מסתיר את ההכרעה הנורמטיבית במסווה של פרוצדורה יבשושית; פסיקה דלת-ביטוי אך עשירה במשמעות.
האמת הפוכה: מבחינה משפטית גרידא לא הייתה לבג"ץ שום אפשרות אחרת. לכן שר המשפטים השמרן שלנו אמור היה לקבל את התוצאה כמתבקשת מאליה. בזעפו על השופטים הוא חוטא במה שהוא מייחס להם: העדפת האידיאולוגיה על פני השורה המקצועית. ואכן, פסיקת בית המשפט התקבלה פה אחד, כשחתומים עליה לא רק השופטים החילונים והליברליים, אלא גם שופטים דתיים ושמרנים.
לגופו של עניין, הלב נחמץ מחוסר היכולת של פוליטיקאים מובילים להכיל את הריבוי הדתי בדורנו. מדוע הם מתעקשים למנוע מימוש של זכות אלמנטרית לאחים ואחיות יהודים לבטא את אמונתם בדרך שאיננה מקובלת על הרוב הישראלי, אך מבטאת באופן אותנטי את עולמם הפנימי? אין כאן "משחק סכום אפס" – "עזרת ישראל" נעימה ונגישה לא תגרע במאומה מעוצמתם של המופעים המרגשים והמפעימים של המוני בני ישראל, רבים מהם לא דתיים במובן ההלכתי, שממלאים את רחבת הכותל המערבי באופן קבוע.
המחיר של צרות העין הכוחנית הזו כבד: חלקים חשובים מיהדות התפוצות רואים ביחס של מדינת ישראל לאפשרות שלהם לקיים פולחן יהודי בכותל, נייר לקמוס ללכידות היהודית. מדובר בחצי השני של המשפחה היהודית, שמותקפת כיום על ידי קבוצות אנטישמיות, מימין ומשמאל. הללו לא רק שאינן מבחינות בין יהודים בישראל ליהודים בתפוצות, אלא לעיתים, רודפות את יהדות התפוצות בגין מעשי המדינה. האם לא ראוי שנכבד אותם בביתנו? האם נתנכר לכך שאנחנו מדינת העם היהודי, ולא רק המדינה של אזרחי ישראל?
עולה הצעת חוק, הראויה לכותרת "קוצים בעיניים", שמבקשת למנוע את מימוש מתווה הכותל באמצעות קביעה שהרבנות הראשית לישראל היא הגוף המסדיר היחידי של התפילות גם ברחבה הדרומית. ההצעה גם קובעת שתפילה לא אורתודוקסית – כגון תפילה שמארגנים ארגוני נשים – היא בגדר "חילול" המקומות הקדושים. רה”מ, שמבין את הרגישות, הנחה שחברי הקואליציה יוכלו להצביע "לפי צו מצפונם". עכשיו נותר לקוות שנבחרי הציבור שלנו יקשיבו לקול ההיגיון או לנקיפות המצפון.
