מחקר זה מבקש להעריך את השינויים שחלו בדינמיקה הבין־דתית אחרי 7 באוקטובר, לנתח התפתחויות ביחסן של קהילות נוצריות ומוסלמיות ליהודים ולהציע המלצות מדיניוּת שתכליתן לקדם את הסובלנות ואת הפעילות הבין־דתית.
מאת: ד"ר גילה אמאטי
מאת: ד"ר גילה אמאטי

מתקפת 7 באוקטובר סימנה נקודת מפנה משמעותית ביחסים בין יהודים ומוסלמים, שחשפה הן את נקודות התורפה והן את החוזקות של יוזמות הדיאלוג הקיימות. בהתבסס על ראיונות נרחבים עם אנשי שטח וחוקרים הפעילים בהקשרים בין־דתיים, פרק זה מנתח את ההשפעות הרבגוניות והמורכבות של אירועים אלו על יחסי יהודים–מוסלמים. מניתוח זה עולה כיצד, עבור חלקם, מסגרות דיאלוג מוצלחות דורשות אותנטיות, נכונות להתעמת ישירות עם סוגיות קשות, ויכולת לנווט במורכבויות רגשיות וגאופוליטיות. הממצאים חושפים תגובות מגוּונות ומורכבות: קרעים מיידיים, כיול־מחדש, חוסן שנולד מתוך אמון עמוק, ומחשבות ביקורתיות על נחיצותה של תקשורת שקופה. המחקר שופך אור על גישות שונות לדיאלוג, כגון גישור מבפנים, חיבור לקולות מתונים והתערבויות מבוססות למידה, שכולן מציעות דרכים בונות להמשך המעורבות הבין־דתית בסביבה מאתגרת וטעונה פוליטית.
הניתוח מאורגן סביב כמה נושאים מרכזיים:
מייד לאחר מתקפת חמאס, מיזמים ממוסדים רבים של דיאלוג יהודי–מוסלמי ספגו מכה קשה. מן הראיונות עם אנשי מקצוע עולה בבירור שקבוצות אחדות פשוט קרסו תחת העול הרגשי והפוליטי. ג'ורג'ט בנט היא מייסדת מרכז טננבאום להבנה בין־דתית (Tanenbaum Center for Interreligious Understanding), ארגון חילוני ללא מטרות רווח הפועל לקידום כבוד הדדי והבנה ונלחם באפליה דתית במקומות עבודה, בבתי ספר, במסגרות בריאות ובאזורי סכסוך. כמי שפועלת רבות למען היחסים בין מוסלמים ליהודים בארה"ב, היא תיארה בכנות כיצד "אחד המיזמים המוסלמיים–יהודיים שאני מעורבת בו פשוט קרס… הם פשוט לא היו מסוגלים להמשיך לעבוד יחד". בנט סיפרה גם על קבוצה בין־דתית אחת שהצליחה להמשיך, אם כי "באופן פחות רשמי", אחרי שכמה חברים מוסלמים פרשו, אם כצעד של מחאה אם מתוך רגשות אֵבל פרטיים. הרב ד"ר דניאל רוט, סמנכ"ל עמותת מוזאיקה הישראלית לטיפוח תרבות גישור ודיאלוג, סיפק גם הוא נקודת מבט ביקורתית: "אני יכול לספור על כף יד אחת את הקבוצות הבין־דתיות שעדיין קיימות אחרי 7 באוקטובר. הרבה מהדיאלוגים האלה היו שטחיים, עם מנהיגי דת שמשוחחים על דברים נחמדים במסגרות נחמדות אבל נמנעים לגמרי מלהתעמת ישירות עם סוגיות קשות". התמונה המצטיירת מדבריו של רוט היא שמבני השיח השטחיים חסרו את החוסן החיוני להחזיק מעמד בסערה הנוכחית.
חיזוק נוסף לנקודת מבט זו עולה מדבריו של ד"ר ארי גורדון, מנהל יחסי מוסלמים–יהודים בוועד היהודי־אמריקאי (AJC). גורדון זיהה התדרדרות חדה במעורבות הציבורית בין יהודים למוסלמים, הנובעת במידה רבה מלחצים חברתיים שעלו מתוך כל אחת מהקהילות, אך במקרים רבים אופיינה גם בהתפוררות של חברויות ובקיטוב מוגבר. תחושות דומות ביטאו גם הרב ג'סטוס בירד, סגן נשיא בכיר במכון שלום הרטמן בצפון אמריקה והמפקח על היוזמות הבין־דתיות והבין־קבוצתיות של המכון, והרב נועם מרנס, ראש תחום הקשרים הבין־דתיים ב־AJC. שניהם ציינו את תחושת הבגידה העמוקה בקרב מנהיגים יהודים רבים, שהציפיות שלהם לתמיכה הדדית בעת משבר לא נענו. הרב בירד עמד במדויק על תחושת האכזבה הזאת: "הרבה פעילים יהודים אמרו דברים כמו, 'חשבתי שהשקעתי כל כך הרבה זמן בבניית היחסים האלה, ואז כשקרה 7 באוקטובר, הם לא סימסו לי, הם לא התקשרו אליי'". בירד גם תיאר צורך חיוני בשקיפות, והדגיש כי "היו הנחות או ציפיות לא מבוטאות מצד יהודים לצורך עבודה זו. כעת יש לנו הזדמנות לבחון את ההנחות והשאלות הללו ולדבר ביתר שקיפות על הציפיות שלנו".
השיבוש המשמעותי שחווה "מיזם המנהיגות המוסלמית" (Muslim Leadership Initiative – MLI) של מכון שלום הרטמן – תוכנית חינוך המזמינה מנהיגים מוסלמים מצפון אמריקה להתוודע לאופן שבו יהודים תופסים את היהדות, את ישראל ואת הזהות היהודית הצפון־אמריקאית דרך עדשה ציונית – מדגיש עוד יותר את המתחים המתמשכים הללו. בירד היה עֵד לתגובות מגוּונות בקרב בוגרי התוכנית. רבים שתקו, אחדים שמרו על סקרנות ופתיחות, ואחרים ביטאו השקפות שנבעו מרגשות עמוקים של דאגה וכעס. בירד ציין שרבים מהבוגרים לא היו מעוניינים לתקשר עם יהודים ציונים בתקופה הנדונה. עקב כך רוב אפיקי התוכנית הוקפאו בתחילת שנת 2024. אף על פי כן התקיימה שיחה מקוונת עם בוגרים שהיו פתוחים לדיאלוג, ובה נחשפה קשת של רגשות – מכעס ומצוקה קשה בשל האירועים האחרונים ועד לאכזבה, שמותנה במידת מה בזכות הבנת ההחלטה להקפיא את התוכנית. מאז המשיך מכון הרטמן לקיים מדי פעם שיחות פרטניות עם הבוגרים, בניסיון למצוא כיוונים עתידיים אפשריים למיזם. גם מיזמים בין־דתיים אחרים במכון, בעיקר דיאלוג בין שחורים ליהודים, חוו לחצים דומים. על אף נסיגות משמעותיות אלה, בירד סיפר על התפתחות חיובית לא צפויה. המיזם החדש של מכון הרטמן, "השקפות יהודיות על הרגע הנוכחי", שנועד ספציפית לאנשי דת לא־יהודים, משך למעלה מאלף נרשמים בתוך שבוע אחד. התגובה הנלהבת מלמדת על תשוקה עזה לדיאלוג אותנטי וישיר סביב סוגיות מאתגרות, ומבליטה את המשך הנכונות של רבים לתקשר באופן בונה – לצד אי־ההבנות העמוקות.161
בכל זאת, על אף הנסיגות הניכרות הללו, מספר פעילויות שיח לא רק נמשכו, אלא אף מצאו תכלית חדשה לנוכח המשבר. ד"ר בנט סיפרה על ארגון אחד לדיאלוג ישראלי–פלסטיני המורכב ממנהיגי דת שהחזיק מעמד בצורה מרשימה: "באופן מפתיע, שני הצדדים היו מחויבים עמוקות להמשיך בפעילות". חוסן זה מראה שיוזמות שיח המעוגנות באמון עמוק ומתמידות בדיונים גלויי לב אכן היו מסוגלות להימשך ולהסתגל למציאות חדשה. היו קבוצות ששינו כיוון ופנו לשיתוף פעולה הומניטרי, כגון מאמצים משותפים לאספקת סיוע לאזרחי עזה או לתמיכה במשפחות מפונים בישראל, ותוך כדי כך חיזקו את המחויבות המאחדת אותם. אחרים בחרו במפגשים פרטיים ובלתי רשמיים, כשהם מתרחקים במתכוון מעיניו הבוחנות של הציבור ומנהלים ערוצי תקשורת פתוחים ללא לחצים חיצוניים.
הרבָּה רורי פִּיקֶר נייס, סגנית הנשיא לקשרי קהילה במועצה היהודית לענייני ציבור (Jewish Council for Public Affairs – JCPA), שרטטה נרטיב מורכב של האירועים שהתרחשו בעקבות 7 באוקטובר. היא סיפרה שהיא נתקלת רבות בהשקפה ש"כל בעלי בריתנו הלא־יהודים נעלמו" מייד אחרי 7 באוקטובר, מה שלדעת הדוברים מצביע על כֶּשל בדיאלוג הבין־דתי. אלא שנייס עצמה איננה שותפה לראייה פסימיסטית זו. אף כי היא מכירה בכך ששותפים אחדים לדרך שמרו על שתיקה או יצרו קשר מינימלי ביותר, היא הדגישה שהיא קיבלה תמיכה אישית משמעותית מבעלי ברית רבים ושונים, ביניהם מוסלמים, נוצרים ואחרים. במקום להתמקד במאמצים בין־דתיים שקרסו, היא תיארה תגובות משתנות, לא פעם מורכבות, אבל הן בהחלט לא נעדרו לחלוטין: "כשהדלקתי את הטלפון, היו לי עשרות רבות של הודעות מִשותפים לנושא הבין־דתי שאמרו, 'אני כאן בשבילך, מה את צריכה?'" נייס הוסיפה שבקהילות דתיות רבות, בהן כנסיות ומסגדים, אולי האנשים פשוט לא היו בטוחים איך כדאי להגיב והמתינו להנחיות והבהרות מהעמיתים היהודים שלהם.
שחיקת האמון בעקבות 7 באוקטובר מבליטה את החשיבות של סבלנות וחיבורים לא־רשמיים בבנייה מחדש של היחסים תחת הלחץ של מתחים פוליטיים. בריאנט מ' פרנק, יושב ראש שותף של המועצה המייעצת המוסלמית–יהודית (Muslim Jewish Advisory Council) בסניף דטרויט של AJC והנשיא לשעבר של AJC בדטרויט, המליץ על "תקופת צינון" כדי לאפשר לקהילות לעבד את הטראומה באופן לא רשמי; לדעתו זה הכרחי משום שהשותפים לדיאלוג, במיוחד המוסלמים שבהם, חוששים מאוד מתגובות־נגד קשות בתוך הקהילות שלהם. פרנק הדגיש שיש שיתופי פעולה מוצלחים שממשיכים להיאבק באנטישמיות ובאסלאמופוביה, מתוך חוסן מלוּוה בהכרה הדדית באיומים המשותפים. "המאבק באנטישמיות ובאסלאמופוביה הוא אחד המאמצים המשותפים הכי מוצלחים שלנו", סיפר. "שתי הקהילות מכירות בבירור בקווים המקבילים הללו, ומבינות שעבריינים אנטישמיים מחזיקים גם ברגשות אנטי־מוסלמיים. על אף המתחים הנוכחיים, יש תמימות דעים איתנה שאנחנו חזקים יותר משמעותית כשאנחנו מטפלים באיומים האלה יחד. במהלך החודשים האחרונים, למרות הקשיים הברורים, המאבק המשפטי המשותף שלנו נגד שנאה נותר אחת מנקודות האור שלא נפגעו מאירועי 7 באוקטובר. גם אם השיח הישיר נתון ללחצים, היעדים המשותפים שלנו נשארו בשלמותם, מה שמבליט את הערך המתמשך של שיתוף הפעולה בינינו".
עבדלהאק אל כּאוכַּבּי, מנהל החינוך ב"ארגון מימונה" – עמותה תרבותית שפועלת במרוקו לקידום ושימור המורשת היהודית־מרוקאית – הציע תובנות חשובות בנושא הדיאלוג הבין־דתי אחרי 7 באוקטובר מנקודת המבט המוסלמית. העמותה נוסדה ב־2007 בידי סטודנטים מוסלמים, ומקדמת את המורשת היהודית־מרוקאית כהיבט בלתי נפרד מן הזהות המרוקאית. לפני 7 באוקטובר העמותה הייתה פעילה ביותר בארגון אירועים בקמפוסים, בהנחיית דיאלוגים בין־דתיים ובארגון תערוכות וסדנאות לטובת המאבק בשנאת זרים, אנטישמיות ואסלאמופוביה. אירוע שתוכנן ל־16 באוקטובר בטנג'יר – שנועד להפגיש יהודים מרוקאים מדרום אמריקה עם מוסלמים מקומיים – נתקל בהיסוס אחרי פיגוע הירי בתיירים ישראלים במצרים כשבוע לפני כן. כאוכבי ציין את החוסן הראשוני בקרב המשתתפים, שהתעקשו להמשיך ולשמר את הקשרים בין מוסלמים ליהודים: "אף אחד לא אמר 'לא, אנחנו לא רוצים לקיים את האירוע'. כולם אמרו 'בסדר, בואו נעשה את זה'. זאת אומרת, כן, זה קורה במזרח התיכון. אבל אנחנו לא צריכים לתת להם לנצֵחַ. אנחנו לא צריכים לתת להם לפרק את היחסים האלה בין יהודים ומוסלמים, את יודעת". אלא שהגישות השתנו משמעותית אחרי התגובה הצבאית של ישראל בעזה; אז החלו להתחדד ההבדלים בין הקהילה היהודית באופן כללי לבין הישראלים באופן ספציפי. כאוכבי הבהיר: "אם אנשים באים מדרום אמריקה, זה בסדר. הם לא ישראלים. הם יהודים, אבל הם לא ישראלים. אבל כשמדובר בישראלים, זה עניין אחר". על אף המתחים, הארגון המשיך לשתף פעולה עם ישראלים באופן נקודתי, וזאת לשם קידום המטרות הקשורות למורשת התרבותית המשותפת, ולאו דווקא לפוליטיקה.
מעניין היה שכאוכבי הזכיר נסיעה לביקור בישראל מטעם הארגון, כמו גם אירוח ישראלים באירועים שונים במרוקו. מכך עולה שברמת הארגון לא הייתה התנגדות גורפת לעבוד עם ישראלים, ובלבד שהפעילות תואמת את היעדים של דיאלוג בין־דתי ושימור המורשת היהודית־מרוקאית. "עדיין אין לנו בעיה לעבוד עם ישראלים", אישר כאוכבי, "כי אנחנו מאמינים שבכל פעם שיש יהודים ובכל פעם שאנחנו צריכים לעבוד עם מישהו שקרוב לנושאים שלנו או לתוכנית שלנו – הוא או הם מתקבלים בברכה". יתרה מזו, כאוכבי הדגיש את הטיפול הזהיר של ארגון מימונה בסכסוך הישראלי–פלסטיני, והסביר שגם בעניין זה הם מתמקדים בנושאי תרבות ודת ומתעלמים מהצהרות פוליטיות גלויות. ובכל זאת, באירועים כגון יריד הספר הבין־לאומי ברבאט, הוא טען שאכן התקיימו שיחות שדנו בהיבטים של הסכסוך. הארגון הקפיד להדגיש את המורכבות והסבל ההדדי במקום להטיח האשמות. גישה מאוזנת זו יצרה הדים חיוביים בקרב המשתתפים, למרות הנסיבות המאתגרות.
רורי נייס הסבירה שאחד הקשיים הגדולים שעלו מאירועי 7 באוקטובר היה היעדר מסרים ברורים מצד היהודים בתפוצות בשאלה מדוע ישראל חשובה להם כל כך. לתחושתה, קל היה להניח שבעלי ברית לא־יהודים יבינו אינטואיטיבית כמה מטלטלת הייתה המתקפה על ישראל בקרב יהודים אמריקאים, אבל במציאות רובם לא הבינו זאת. היא ציינה שהשיחות הבין־דתיות בארה"ב עוסקות בדרך כלל במנהגים דתיים ותרבותיים (כגון החגים, שיעורי תלמוד או פעילות חברתית משותפת בנושאים מקומיים), ונוטות להימנע מהנושא הסבוך של ישראל. כיוון שכך, כאשר פרץ המשבר מעבר לים, שותפים רבים לא היו ערוכים להפגנת הזדהות עם הקהילה היהודית או להבעת תמיכה בה: "חלק ממה שלמדתי אחרי 7 באוקטובר היה עד כמה אנחנו כקהילה יהודית התרשלנו בתפקידנו להסביר את עצמנו… אנחנו לא צריכים לשכנע אותם פוליטית, רק להבהיר, 'אלה אנחנו, והינה הסיבות לכך שישראל חשובה לנו'".
נייס טענה שאילו הקהילות היהודיות היו בונות יחסים אישיים שכוללים דיונים מעמיקים ואותנטיים על החשיבות המיוחדת של ישראל (במקום להתייחס אליה כנקודת חיכוך פוליטית ותו לא), אולי לשותפים הלא־יהודים היו כלים להגיב במהירות ובביטחון ברגעי משבר. לפיכך היא גורסת שישנה פשטנות יתר במחשבה ששתיקתו של מוסד כלשהו משקפת בהכרח חוסר נאמנות מכוּונת; לפעמים הקהילות האחרות פשוט אינן תופסות עד כמה האירועים בישראל נוגעים ליהודים האמריקאים באופן אישי. ארגוני דת רבים תוהים גם כיצד עליהם להגיב על אסונות באזורים אחרים בעולם אם אינם תופסים במלואו את המטען הרגשי של אותו מקום. הדבר נכון במיוחד בקהילות שאף פעם לא התעמקו במשמעות של ישראל בעיני היהודים האמריקאים: "אנשים בכנסיות או במסגדים קטנים יותר יכלו לראות את האלימות כמשהו שמתרחש במקום מרוחק. לא היה להם מושג שלכל יהודי כאן יש קרובי משפחה או חברים בישראל". היא מצאה שברגע שפנתה לאנשי דת מקומיים, הסבירה את הפחד ואת האבל שחווה הקהילה היהודית, והזמינה אותם לשתף דברי נחמה, רבים מהם כתבו הצהרות משמעותיות שהקהילה היהודית הרחבה העריכה עמוקות.
ברוח דומה, הרב הראשי של לונדון, סר אפרים מירוויס,162 קרא לעסוק באומץ ובמישרין בסוגיות דתיות וגאופוליטיות רגישות, וטען בלהט שישראל חייבת לעמוד במרכז הדיאלוג היהודי–מוסלמי. הוא דיבר על "רעידת אדמה" בחיבורים הבין־דתיים – כזו שניתן להשוות למאמצי השינוי בעקבות השואה – והדגיש ששיח בעל משמעות חייב להתעמת עם סוגיות קשות ולא להתעלם מהן. בעיני הרב מירוויס ישראל איננה סוגיה שולית; היא נמצאת בליבת הזהות היהודית, והתעלמות מכך בשיח מחלישה את האותנטיות של מפגשים בין־דתיים. "ישראל היא לב ליבה של הדת שלנו", הטעים, ואסור שהיא תהיה "הפיל שבחדר" בדיונים בין־דתיים, גם אם הדבר יעצים את המחלוקות.
להשלמת התובנות שעלו בראיונות, מובאת כאן השקפתו של דיוויד ברנשטיין, קול בולט בתחום יחסי החוץ של הקהילה היהודית. ברנשטיין לא נמנה עם המרואיינים בעבודה זו, אבל התובנות שלו חושפות תפיסה מנוגדת שמחדדת את התמונה הרחבה. במאמר ברבעון "ספיר" (Sapir Journal) של הקהילה היהודית האמריקאית ברנשטיין טוען שהמוסדות היהודיים חייבים לסגל לעצמם עמדה כנה ואסרטיבית יותר בדיאלוג הבין־דתי, גם אם הם מסתכנים באי־נוחות או באי־הסכמות.163 הוא מספר שקצת אחרי 7 באוקטובר השתתף בשיח מוסלמי–יהודי בדרג גבוה, ושם קבע רב אחד באופן ישיר כי "האנטישמיות היא בעיה רצינית הרבה יותר מהאסלאמופוביה". אף כי רבים הזדעזעו, ברנשטיין מציין שאף משתתף מוסלמי לא נטש את השיחה. זה מוכיח, לטענתו, שאמירת אמת – קשה ככל שתהיה – איננה קוטלת את הדיאלוג ולמעשה אף עשויה להעמיק אותו.
ברנשטיין מותח ביקורת על מה שהוא תופס כמוסר כפול בשיחות כגון אלה: מן היהודים מצופה להפגין יותר רגישות לדקויות מוסריות, להכיר בתגובות המוגזמות של ישראל ולהביע אי־נוחות מהכיבוש, ואילו השותפים המוסלמים מגינים באופן גורף על מעשיהם של הפלסטינים. "זה בסדר שהיהודים יידרשו לדקויות", הוא כותב, "אבל כבר מזמן צריך היה לצפות לכך גם משותפינו לשיח". הוא דוחק במנהיגים היהודים להקשות על השותפים בשאלות לא נוחות – למשל, "איך אתם אף פעם לא מוצאים שום פגם בשום דבר שהפלסטינים עושים?" – ולהיות מוכנים לצאת מהחדר אם לא נראית שום אפשרות להדדיות. ברנשטיין גם משרטט גבול מוסרי ברור סביב שיתופי הפעולה ומזהיר מפני שותפויות עם יחידים או קבוצות שמצדיקים את מתקפת 7 באוקטובר. "אין לי כוונות להתייחס בצורה הומנית לאנשים שעשו דה־הומניזציה לאחרים", הוא מצטט את מנכ"ל ADL (הליגה נגד השמצה) ג'ונתן גרינבלט. לדעת ברנשטיין, ארגונים יהודיים חייבים להיות מוכנים לפרוש מקואליציות שנותנות במה לקיצונים, גם במחיר ויתור על ההשפעה שהן מציעות. מבחינתו, הלקח מ־7 באוקטובר הוא שבהירות – מוסרית, פוליטית ורגשית – איננה רק צו השעה, אלא גם לא עומדת למשא ומתן.164
בניגוד לעמדות שהציגו הרב מירוויס והרבָּה נייס, חלק מהמרואיינים הדגישו את הצורך לייצר מרחבים ניטרליים לדיאלוג שנותן עדיפות לערכים הומניים ודתיים משותפים על פני ויכוחים פוליטיים סוערים. ד"ר אסתר־מרים וגנר מדגישה במיוחד את החשיבות שבטיפוח מרחבים כאלה כאמצעי לשוב ולבנות בהדרגה את האמון בין הקהילות ולפתוח מחדש ערוצי תקשורת לדיאלוג יהודי–מוסלמי. וגנר, מנכ"לית מכון וולף שבאוניברסיטת קיימברידג', הבחינה שהתקשורת הישירה בין יהודים למוסלמים הייתה כמעט בלתי אפשרית מייד אחרי 7 באוקטובר. "במיוחד אחרי 7 באוקטובר, אין שום דרך לקהילות ליצור קשר ישיר כרגע. בתור בית כנסת, אתה לא יכול לכתוב למסגד. זה פשוט… זה לא קורה. אז צריך את המרחבים הניטרליים האלה – כמונו – שממש יזמינו את שני הצדדים".
דגש דומה על דיאלוג א־פוליטי בין הדתות נמצא בעבודתו של יהודה סטולוב, מייסד ומנהל אגודת המפגש הבין־דתי (Interfaith Encounter Association – IEA). הוא קורא להימנעות עקרונית ומכווּנת משיח פוליטי בתוך מסגרות הדיאלוג הבין־דתי. המודל שלו מבוסס על האמונה שהתמקדות בצדדים הפוליטיים של סכסוכים – בייחוד בהיבטים העיקשים והטעונים רגשית של ההקשר הישראלי–פלסטיני – נוטה להקשיח את המחלוקות במקום לקדם הבנות. אשר על כן, הארגון שלו מורה למשתתפים במפורש להימנע מלהיכנס לוויכוחים פוליטיים או לשפוט נרטיבים היסטוריים. תחת זאת, מתמקדים ברגע הנוכחי ובעבודה המשותפת של פיתוח חזון ובניית עתיד ללא מלחמות. נשיאת המבט אל העתיד איננה רק דרך אסטרטגית להימנע ממחלוקות; היא משקפת עמדה פילוסופית עמוקה יותר. סטולוב טוען שהתעסקות חוזרת בטראומות העבר יכולה לעכב תקשורת בונה. מבחינתו, היעד הוא לא לפתור קונפליקטים היסטוריים, אלא לטפח כבוד הדדי ודו־קיום כאן ועכשיו. הדיאלוג, לפי תפיסה זו, נהיה כלי מעשי לבניית שלום במקום כלי למשא ומתן פוליטי.
גישתו של סטולוב היא פרגמטית מיסודה. הוא מודע לכך שהמשתתפים מגיעים לשיח הבין־דתי מתוך מוטיבציות שונות: חלקם מחפשים קשר עמוק, אחרים מצטרפים מתוך סקרנות או תשוקה לקשר חברתי. כך שהמטרה איננה בהכרח לבנות חברויות אינטימיות או להגיע לתמימות דעים תאולוגית, אלא אולי לפתח את היכולת להתנהל עם השונוּת באופן מכבד. כפי שהוא מסביר: "צריך ללמוד שלא כולם מסכימים. יש דברים חשובים יותר, חשובים פחות, אבל אין שני אנשים שמסכימים על הכול. וחשוב יותר לדעת איך לנהל את אי־ההסכמות האלה בלי להתעמת – וכמובן, גם ממקום ידידותי". הרעיון של סטולוב "להתעלות מעל הפוליטיקה" משקף אמונה שפתרונות ממושכים לסכסוך דורשים שינוי בפרדיגמה – שינוי שמעניק עדיפות לקשר אנושי, ליחסים ערכיים ולחזון רוחני. כפי שהוא מנסח זאת: "הרעיון הכללי לא משתנה. כרגע זה יותר מאתגר, אבל זה אותו רעיון. אנחנו לא מאפשרים למציאות של עכשיו, שהיא תוצאה של העבר, ולכל הטעויות של העבר למנוע מאיתנו לבנות עתיד טוב יותר. אנחנו לא רוצים שהעבר ישלוט בעתיד, משום שככה אנחנו לא חיים את ההווה". אמירה זו מדגישה את מחויבות הארגון ליעדים ארוכי טווח, אפילו אל מול המשבר הנוכחי.
טבח 7 באוקטובר והשלכותיו העמידו את המודל הזה במבחן קשה. בימים הראשונים שלאחר האירועים בוטלו פגישות בין־דתיות רבות, מה ששיקף תחושה קולקטיבית של הלם ואבל. כפי שסיפר סטולוב: "כמובן היה הלם גדול, ובשבוע הראשון כמעט הכול בוטל… חמישה או שישה מפגשים". אולם על אף השיבושים היו גם מקרים של מעורבות פעילה של כמה קבוצות. "שתי קבוצות היו יוצאות מן הכלל", סיפר סטולוב. "אחת הייתה קבוצת נשים בערד ובתל אביב שממש הלכו – בעיקר היהודיות – לבקר אצל הבדואים ולראות אם הם צריכים משהו. וקבוצה של תלמידי תיכון בפרויקט 'מודל האו"ם' התחילו לקיים זום יומי, ובמשך חודשיים הם נפגשו כל יום. זה מדהים". דוגמאות אלה מראות שאפילו בתוך ההלם הקשה ביותר המשיכו אנשים וקבוצות מסוימות לפעול בהתאם לערכים של אגודת המפגש הבין־דתי, שמרו על קשר והציעו עזרה באמצעות פעולות בשטח ופלטפורמות דיגיטליות. החוסן של הארגון נראָה בבירור בחודשים הבאים, כשכל הקבוצות שיכלו לחדש את פעילותן עשו כן. האגודה אף הצליחה לפתוח הרבה קבוצות חדשות, שהראשונה בהן החלה לפעול כבר בסוף אוקטובר 2023.
ובכל זאת, לא כל הפעילים מסכימים עם גישת הדה־פוליטיזציה של סטולוב. רבקה אברהמסון, מנהלת שותפה של מכון אל־סדיקין (AlSadiqin) ומרצה במרכז הבין־דתי "אור התורה", שעבדה עם יהודה סטולוב באגודת המפגש הבין־דתי ומזמינה אותו בקביעות להשתתף באירועים של אל־סדיקין, ממהרת לעמוד על הניגודים בין גישת המכון לגישת האגודה: "נכחתי במפגשים של יהודה ודנתי איתו בגישה שלי", היא אומרת. "המפגש שלו עוסק במהות הפרדיגמות הקיימות. אני מציעה לקרוא תיגר על הפרדיגמות". לתפיסתה של אברהמסון, הפרספקטיבה ההיסטורית היא מחוללת שינוי (טרנספורמטיבית): כאשר המשתתפים רואים שכתבי הקודש משקפים רגעים מסוימים בזמן ולא עוינות נצחית, הדבר מערער על סטיגמות ופותח את הדלת לקרבה אמיתית. במקום להימנע מפוליטיקה או להתמקד אך ורק במכנים משותפים רגשיים, היא קוראת לשינוי פרדיגמטי באופן שבו יהודים ומוסלמים מבינים את הטקסטים שלהם ושל האחר, תוך שהיא עומדת על כך שעיון טקסטואלי מעמיק יכול לקרב בין קהילות בדרכים שדיאלוג שטחי פשוט אינו מסוגל להן.
על ידי מיקום פסוקים ורעיונות דתיים בהקשרים ההיסטוריים והטקסטואליים שלהם, אברהמסון מבקשת לעקור תפיסות שגויות עתיקות יומין – כגון ההנחה שהאסלאם והקוראן מנוגדים מהותית ליהדות. באמצעות גישה זו היא מבהירה, למשל, שחלק מהביקורות בקוראן כלפי יהודים מתייחסות לפלגים מסוימים כגון הצדוקים, שנעלמו זה מכבר, ולא לעם היהודי בכללותו. "סטולוב דורש קשר בין מה שיש, קשר בין לבבות", היא אומרת. "אני דורשת קפדנות אקדמית, קשר אינטלקטואלי. שניהם חשובים, אי אפשר לאחוז באחד בלי השני". המתח הזה בין הימנעות מפוליטיקה לבין עיסוק בה באופן שונה מוביל באופן טבעי לקבוצת הגישות הבאה: אלו הטוענים בעד עיסוק מבני ואסטרטגי בסכסוך במקום בדה־פוליטיזציה. בקבוצה זו מסגרת העבודה של גישור פנימי (insider mediation) הופכת למרכזית, ומציגה מודל השואף לשנות את דינמיקת הסכסוך תוך שמירה על גרעין היחסים הבין־אישיים של הדיאלוג.
הרב דניאל רוט תומך נלהב בשינוי הפרדיגמה מכינון שלום תרבותי לגישור פנימי, שינוי שלשיטתו חיוני להתקדמות אמיתית: "גישור פנימי פירושו להפגיש מנהיגים משפיעים שיכולים להטביע חותם הן על הנרטיבים התרבותיים והן על המציאות המבנית. האתגר האמיתי הוא לחבר בין הקצוות באמצעות ערוצים המבוססים על אמון. בלי הערוצים הללו, כל משבר מוביל בהכרח לעימות אלים". בהקשר הדתי שמתאר רוט, הגישור הפנימי ממנף את החוזקות של ארגונים או יחידים המוכרים כ"אנשים מבפנים" בתוך הסביבה הדתית או הקהילתית המסוימת שלהם. מדובר במנהיגים אזרחיים, פוליטיקאים או נציגי ממשל, שמציעים יתרונות חשובים, כולל אמון, לגיטימציה, קרבה תרבותית והיכולת להביא לשולחן בעלי עניין רלוונטיים, בייחוד כאלה שהושפעו ישירות מהסכסוך.165 יתרה מזו, רוט מתאר גישה מתודית, שמתמקדת בטיפול בבעיות ספציפיות וקטנות יותר במקום בסכסוכי ענק אידאולוגיים. על ידי התמקדות בסוגיות שניתנות לניהול, המגשרים הפנימיים בונים אמון באופן הדרגתי ויוצרים את התנאים שעשויים למנוע סכסוכים גדולים יותר. רוט מדגיש את היעילות של אסטרטגיה ממוקדת זו, בניגוד לניסיונות רחבי היקף לפתור במישרין מחלוקות אידאולוגיות מקיפות – ניסיונות שלעיתים קרובות מתבררים כיעילים פחות.
כהד לדבריו של בריאנט פרנק על החשש של מוסלמים רבים בארה"ב להשתתף בדיאלוג בין־דתי, רוט מתאר את המחירים הכבדים שמשתתפים פלסטינים בדיאלוג נאלצים לשלם לא פעם בשל האשמתם בנִרמוּל: השתתפותם בדיאלוג או בפעילויות משותפות נתפסת כמתן לגיטימציה לישראל או החלשת המאבק הפלסטיני. הדיאלוג התרבותי פגיע מיסודו, אמר רוט, והוסיף: "בניית שלום תרבותית בדרך כלל נידונה לכישלון משום שהיא מתעלמת ממציאויות פוליטיות קריטיות. הפלסטינים נוטלים סיכון עצום שיתייגו אותם כמנרמלים. מערכות היחסים שמתגבשות בדיאלוגים תרבותיים על פי רוב אינן שורדות משברים פוליטיים עצימים". רוט המשיך ופירט גישה מעשית שמקדמת פתרון בעיות ישיר ומיידי: "העבודה שלנו איננה תאורטית; מדובר בפתרון מיידי של בעיות ממשיות לצורך בניית אמון אמיתי. על ידי התייחסות לסוגיות דחופות – כגון מניעת אלימות או הגנה על חיים – המנהיגים חווים את הכוח הטרנספורמטיבי של שיתוף פעולה אמיתי. יחסים אמיתיים מתפתחים כשהמשתתפים רואים בעיניהם את ההשפעה הישירה של שיתוף הפעולה על המציאות". הוא הדגיש את החשיבות להגדיר מחדש מהי הצלחה בדיאלוג, וסיכם: "המדד האמיתי של דיאלוג מוצלח הוא לא מספר המגיעים למפגשים או המשובים החיוביים, אלא אם המשתתפים מושיטים יד לצד השני בשעת משבר. אם הם לא עושים זאת – היחסים לא היו אותנטיים אף פעם".
אם הגישה של רוט מתמקדת בגישור בין הקצוות ובגיוס שחקנים קשים להשגה דרך ערוצים פנימיים, קולות אחרים במרחב הבין־דתי רואים חשיבות רבה בחיזוק היחסים עם מנהיגי דת מתונים המאופיינים מלכתחילה בפתיחות ונהנים מלגיטימיות. הרב יעקב נַגֵן, מנהל מכון בליקלה לשיח בין־דתי (Blickle Institute for Interfaith Dialogue) ובית המדרש "ישראל והאנושות" (Beit Midrash for Judaism and Humanity), סבור שיש להבחין בבירור בין האסלאם ככלל לבין פלגים קיצוניים כמו חמאס. נגן מזהיר מפני פשטנות יתר: "האמירה שכל האסלאם או כל הערבים הם חמאס היא תמיכה ישירה בנרטיב של חמאס". הוא מאמין ש"רוב רובו של העולם המוסלמי" מתייחס לרעיון של ברית אחים מוסלמית–יהודית ב"הרבה כבוד והערכה". נגן שב ומדגיש כי "במיינסטרים יש פוטנציאל לפתיחות רבה" וטוען ש"המרכז יוצר את הדינמיקה שמחזקת דברים". הוא מדגיש את הצורך במעורבות כנה בשיח הבין־דתי, שלדבריו צריכה לבוא "מהלב, לא רק מהראש ולא רק מהפה". לדבריו של נגן, קשר אותנטי שכזה וכבוד הדדי חודרים עמוק אל תוך הזהות הדתית והטקסטים של האסלאם. הוא מדגיש כי חשוב להכיר בכך שקבוצות קיצוניות כגון חמאס אינן מייצגות את כל העולם המוסלמי, ומוסיף: "חלק מהדיאלוג מוכרח להיות ראיית הזהות הדתית האותנטית של האחֵר, הכרה באמיתוֹת שלו ומציאת מקום בשבילו בליבך – לא רק מבחינה שכלית, אלא גם רגשית".
בדומה לכך, הרב ד"ר אהרן אריאל לביא, מראשי מכון בליקלה, מדגיש גם הוא כי השיח הבין־דתי צריך להתרחב מעֵבר למחוות סמליות ולהתפתח למעורבות דיפלומטית אסטרטגית. בניגוד לגישת החיבורים הישירים של רוט, לביא גורס שחשוב לתמוך בקולות מוסלמיים מתונים, שכן שינויים משמעותיים ומתמשכים תלויים בשיחות פנימיות בקרב המוסלמים שלא ייתנו לגיטימציה לאידאולוגיות קיצוניות ושיעודדו קבלה תאולוגית של רבגוניות דתית, במיוחד לגבי היהדות. יתר על כן, לביא מייחס חשיבות רבה למעורבות ברמת המדינה, וסבור שמדינה כמו ישראל צריכה לשלב רשמית שיח דתי בתוך מסגרות העבודה הדיפלומטיות שלה.166 הוא מאמין שהיערכות אסטרטגית כזאת עשויה לחזק משמעותית את מאמצי השלום ולעמוד נגד שאיפות אידאולוגיות קיצוניות, כולל מהסוג שארגונים כגון חמאס ותומכיהם מקדמים ברחבי העולם. הוא טוען שבריתות כאלה יוצרות רשתות תמיכה שמסייעות בעקיפין למאבק באנטישמיות על ידי טיפוח הבנות הדדיות וכבוד לאחֵר.
לביא מוסיף ומבהיר את היעדים האסטרטגיים של המיזמים בארגונו: "באופן כללי, המטרה היא לזהות את החלקים המתונים יותר באסלאם ולתמוך בהם". מכאן הוא מרחיב על החשיבות של טיפוח בריתות: "עלינו להושיט יד לנוצרים ולהינדים שמעוניינים לשתף פעולה איתנו, וכך גם למוסלמים המתונים. אנחנו רוצים לבצע מחקרים שמבליטים שותפויות קיימות ואת הפוטנציאל של מערכות יחסים אלה לסייע לקהילות להבין מניעים ולטפל ביעילות באתגרים המשותפים. במקום להמשיך להילחם באנטישמיות במישרין, אנחנו מתמקדים בטיפוח קבוצות תמיכה". אסטרטגיה זו מבהירה את העדפתו לבניית יחסים איתנים על פני עימות ישיר. באופן דומה, דיוויד ברנשטיין, במאמרו בכתב העת "ספיר", מציע כיול מחדש של תחום ייצוג הקהילה; לשיטתו, המוסדות היהודיים חייבים כעת להציב בעדיפות ראשונה את דחיקת הקולות הקיצוניים מן הבמות המרכזיות. הוא קורא לאמץ גישה של "שיימינג בלי התנצלויות" כדי להבטיח שהזירות הפוליטיות ומוסדות החינוך יהיו נקיים משנאה. "למייצגי הקהילה היהודית", הוא כותב, "יש הזדמנות פז לבודד את 'גולשי האוויר' (כלומר תומכי המתקפה ב־7 באוקטובר) ולדרוש שהנציגים הרשמיים של בתי ספר ונבחרי ציבור ידאגו להוציא את השנאה אל מחוץ לכותלי בתי הספר והפוליטיקה שלנו". עמדתו היא קריאה להצבת גבולות פרואקטיבית במדיניות היהודית הציבורית – מהלך לבידוד הקיצונים האידאולוגיים, במקום להמשיך לתקשר איתם או להסביר אותם.167
כחלק מהרחבת המאמצים לגייס את המוסלמים המתונים, מספר מעצבי מדיניות מחפשים כעת עוד דרכים אינטגרטיביות של שיתופי פעולה בין־דתיים. אחד מאלה הוא תום וגנר, יועץ אסטרטגי בכיר, פעיל שלום ומנהל הפלטפורמה הדיגיטלית "מרכז המזרח התיכון". החזון של וגנר הוא פרדיגמה חדשה – שאותה הוא מכנה "המהפכה האברהמית". לשיטתו, זו תתעלה מעל הגבולות הדתיים והפוליטיים המסורתיים על ידי הצבת הדיאלוג בלב המורשת המשותפת לדתות המונותאיסטיות.168 בעקבות 7 באוקטובר התחיל וגנר להנחות שיחות באופן פעיל: "התחלתי לארח מפגשים ישירים בזום בין דמויות שונות במזרח התיכון ובישראל. אני מנהל את הפלטפורמה 'מרכז המזרח התיכון' שמארחת בכל שבוע יחידים או קבוצות מהאזור ומפעילה רשת של קבוצות ווטסאפ – ישראלית–לבנונית, ישראלית–פלסטינית, ישראלית–איראנית ועוד". הוא מדגיש את העומק הייחודי של הדיאלוגים הללו: "השיח הדתי שהייתי מעורב בו עם חוגים מוסלמיים הגיע למקומות מסקרנים מאוד… אני קורא לזה 'אברהמיות פוליטית', או ה'אסלאם האברהמי', וברמה העמוקה יותר, 'הדת האברהמית'. אלה רעיונות שמעולם לא נתקלתי בהם קודם". וגנר מתאר את קשת המשתתפים המשתרעת ממנהיגים סונים מסורתיים עד למעצבי מדיניות אברהמיים רדיקליים: "בדיאלוג משתתפים אנשים שהזהות שלהם היא סונית קלאסית, אפילו בסגנון הטאליבאן, שנטועים עמוק בפרשנויות הכי מסורתיות של הקוראן ותורת המשפט האסלאמית, ובכל זאת הם מוכנים להכיר בישראל ובזכות הקיום שלה כאן".
וגנר מרחיב ומתאר את הגישה האברהמית כמסגרת עבודה חדשנית ומתגבשת, שנטועה במורשת האברהמית ובמסורות המונותאיסטיות. לדבריו, גישה זו פועלת בשתי רמות הקשורות ביניהן: רמת "האסלאם האברהמי", שבה מוסלמים מפרשים טקסטים של האסלאם באופן שמבליט את התאימוּת שלהם ליהדות ואת הלגיטימיות של ישראל, ורובד עמוק יותר שמקדם סינתזה רחבה יותר, מעין אחדות־על של הדתות האברהמיות. הוא מסביר: "יש אנשים שהזהות שלהם נשארת מוסלמית במובהק, אבל הם רואים את ההבדלים בינם לבין היהודים או הנוצרים לא כסיבה לסכסוך, אלא כבסיס לשלום". וגנר מציין שיש גם רובד קיצוני יותר, שבו המשתתפים מציעים להתעלות לחלוטין מעל הגבולות הדתיים המסורתיים לטובת חזון של זהות אברהמית מאוחדת: "אנחנו לא מדברים על דו־קיום בין דתות; אנחנו מדברים על איחוד בין דתות או יצירת מסגרת מונותאיסטית משותפת על בסיס העקרונות האברהמיים". חלק מהמשתתפים אפילו חוצים את הקווים ומתנסים במנהגים הרוחניים של הדתות השונות: "התפללתי כיהודי בבית כנסת, כנוצרי בכנסייה וכמוסלמי במסגד – וכל חוויה העשירה אותי והעמיקה את ההבנה הרוחנית שלי". החיבור שמציע וגנר הוא דוגמה לדיאלוג בין־דתי אסטרטגי ופרואקטיבי השואף להוליד הכרה הדדית מעֵבר לחלוקה הדתית והפוליטית המוכרת, ומסמן תמורה משמעותית בחיבורים הבין־דתיים בעקבות 7 באוקטובר.169
מתוך הראיונות מתבהר התפקיד המכריע שממלאים החינוך והאוריינות הדתית בקידום הסובלנות, כינון השלום והשיח הבין־דתי. ג'ורג'ט בנט ציינה במפורש כי נושא החינוך הוא מרכיב בסיסי במיזמים הבין־דתיים שלה: "פיתחנו תוכניות לימודים והכשרת מורים גם לכיתות היסוד וגם לתלמידים הבוגרים יותר, שבהן הם לומדים לחוש בנוח עם ההבדלים במקום לפחד מהם". היא מתארת את המיזמים הללו כ"תוכניות לימודים אקדמיות שמכילות מסרים ופיתוח מיומנויות לדו־קיום". בנט גם הצביעה על ההשפעה ההפוכה שיש לשטיפת מוח שלילית, והסבירה כי החינוך יכול לשמש כוח נגד עוצמתי. כדי להדגיש את החומרה של שטיפת מוח היא הסבירה: "הסורים עוברים שטיפת מוח כמעט מלידה להאמין שישראל רוצה לגרש את כל הסורים מאדמתם, שישראל רוצה להרוג את כל הסורים, שהיהודים הם השטן משום שהם תומכים בישראל, ושצריך להרוג יהודים לפני שהיהודים יהרגו אותם. כולם שם מתחנכים ברוח זו – זה דפוס החשיבה שמחדירים להם, וזאת לא אשמתם". אחר כך הוסיפה: "קשר ותקשורת הם דרכים לניפוץ סטראוטיפים, תפיסות שגויות ושנאה – כשאנשים פוגשים זה את זה כבני אנוש". דבריה של בנט מלמדים בבירור שחינוך וחיבורים בין־אישיים יכולים להפחית דעות קדומות באופן משמעותי.
ד"ר ארי גורדון מ־AJC הרחיב בנושא זה והדגיש את החשיבות "ללמוד על האחר, גם אם הוא לא נוכח פיזית" כהיבט חיוני ביחסים בין־דתיים. הוא תיאר גישה זו כ"אוריינות דתית חוצה תרבויות", ובתור דוגמה סיפר כיצד הם "לימדו את חברי חבר הנאמנים של AJC ועוד בעלי עניין יהודים על האסלאם", ובכך העבירו את המסר שעצם הרחבת הידע על הדתות האחרות תורמת משמעותית להבנה הבין־דתית. מתוך התבוננות לעתיד אמר: "אם אנחנו מאמינים שיבוא יום ונוכל לקיים מערכות יחסים בין יהודים למוסלמים באופן בונה ויעיל יותר מהיום, אנחנו חייבים להשקיע בללמד את מנהיגי הקהילה איך הקהילה האחרת תופסת את עצמה. אחרת", הוסיף גורדון, "ההשקפות שלהם מתעצבות לא פעם בהשפעת הרשתות החברתיות והכותרות שנוטות להקדיש תשומת לב לא פרופורציונלית לשחקנים הרעים בקהילה השנייה ולהשתמש באמונה שלהם כנשק".
תחושות אלה מהדהדות גם בדבריו של בריאנט פרנק, שרואה בחינוך אמצעי לתווך את הפחדים והדעות הקדומות: "ברמה הבסיסית, השאיפה היא שאנשים יהיו מסוגלים להתקרב אלה לאלה, ופחד הוא אחד המכשולים שמזינים דעות קדומות. אישית, אני מאמין שאם יש לך הזדמנות ללמוד על מישהו אחר – גם אם אתה לא מסכים איתו – הידע הזה יכול לנטרל בוּרות ופחד". ד"ר מעיין רווה, המנהלת האקדמית של "חממת חיפה לחקר דתות" באוניברסיטת חיפה, הדגישה את ההשפעה החברתית הרחבה שיכולה להיות לשילוב למידה בין־דתית בתוכניות הלימודים הרשמיות בישראל. לטענתה, "אם נוכל לשלב לימודי נצרות ואסלאם בתוך מערכת החינוך [היהודית] באופן פתוח ומקבל, ההשפעה תהיה גדולה פי כמה מזו של הנחיית קבוצות שיח מוגדרות של אנשים שמעוניינים בכך". רווה מאמינה שלמיזמי חינוך נרחבים יש פוטנציאל גדול יותר לקדם הבנות מזה שיש לאינטראקציות ייעודיות בלבד. היא הרחיבה בנושא החשיבות של הוראה מורכבת ומקיפה, והוסיפה: "כשאנחנו מלמדים על האסלאם או הנצרות, אנחנו חייבים לעמוד על המורכבות הטבועה בדתות הללו – בדיוק כמו שצריך ללמד את המורכבות של היהדות". מדבריה עולה הצורך לקדם אוריינות בין־דתית חכמה כצעד בסיסי לעֵבר דו־קיום והבנה בין־דתית בעלת משמעות.
מעיין רווה תיארה את התגובה המעשית המיידית בעיר חיפה לאחר אירועי 7 באוקטובר: קבוצת מנהיגים בני הדתות השונות הקימו מועצה ייעודית במטרה מוצהרת למנוע אלימות באמצעות אחריות קהילתית בשטח. "הקמנו 'מועצה דתית' בחיפה", היא הסבירה, "מורכבת מ־20 מנהיגי דת – יהודים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים, נשים וגברים – שהשתתפו בשישה מפגשי שיח ודנו בדרכים להמשיך ולקיים את ההרמוניה בעיר". היעד העיקרי של המועצה היה לעודד מנהיגי דת לערב את הקהילות שלהם באופן פעיל ולטפח הבנה הדדית במקום לעסוק בסוגיות פוליטיות כלליות. בסיכום סדרת המפגשים ניסחה המועצה מטרה משותפת להנהגה הדתית בחיפה: מניעת אלימות. הקבוצה הפכה למועצה רשמית של עיריית חיפה, שמספקת במה קבועה לדיאלוג מתמשך ולמאמצים למניעת סכסוכים, הן בחיי היום־יום והן באירועים חריגים.
המועצה עודדה במיוחד את מנהיגי הדת לדבר ישירות עם בני הנוער בקהילותיהם. המנהיגים הערבים היו מוטרדים מהאשמה קולקטיבית וקיבלו עליהם להסביר לקהילות שלהם למה התושבים היהודים מביעים פחד וחרדה. המנהיגים היהודים מצידם הסכימו להבהיר ולחדד את ההבחנה בין הערבים שחיים בישראל – שהם חברי קהילה לכל דבר – ובין אלה שמחוץ לגבולות המדינה. שיחות אלו היו רגע מכונן של מעורבות קהילתית פעילה והבנה הדדית. למטרות המחקר הנוכחי, התפתחות זו היא דוגמה רבת ערך למודל של דיאלוג שלא רק עמד במשבר, אלא חיזק לבסוף את היחסים בין שתי הקהילות. רווה מפגינה מחויבות עזה וראייה אופטימית בנוגע לחשיבות הדיאלוג והמנהיגות. היא הדגישה שהעימותים האחרונים לא הפחיתו אלא הגבירו את ההכרח בדיאלוג מתמשך, וציינה את תפקידם החיוני של מנהיגי הדת: "המלחמה היא עוד הוכחה לכך שאנחנו חייבים לפעול. היא מדגימה בבירור את החשיבות המכרעת של מנהיגות דתית ושל חוויות דתיות סובייקטיביות, שפשוט אי אפשר להתעלם מהן".
עם זאת, רווה הודתה בכנות בקיומם של אתגרים משמעותיים ומשברים רגשיים, בייחוד בקרב העמיתים היהודים שלה. היא תיארה באופן מוחשי את אובדן האמונה שלהם: "זה כָּאב מאוד. אנשים שהיו שותפים פעילים שלנו במשך שנים אמרו פתאום, 'די – אנחנו לא מסוגלים להמשיך עוד'. הייתה תחושה איומה שכל העבודה הקשה שלנו בחברה הישראלית התפרקה, כי האמונה בדו־קיום התנפצה בבת אחת. הכול נראה שבור". על אף הקשיים הללו, רווה שבה והביעה את המחויבות הבלתי מעורערת שלה לחינוך בשטח ולמנהיגות קהילתית. היא מאמינה בכל ליבה שעצם המשבר מחדד את התפקיד המכריע שממלאים מנהיגי הדת והקהילות בשמירה על הלכידות החברתית ובמניעת סכסוכים, וכי מאמציהם הנמשכים חשובים לאין ערוך.
מניתוח הראיונות עולות מספר מסקנות חשובות על מצב הדיאלוג הבין־דתי בעקבות אירועי 7 באוקטובר. ראשית, הניתוח מראה כי במיזמים ממוסדים רבים של שיח יהודי–מוסלמי הפעילות השתבשה מייד אחרי המתקפה; התברר שקבוצות מסוימות לא הצליחו לעמוד במתחים הרגשיים והפוליטיים שהתעוררו. אך לצד זאת יש גם דוגמאות לחוסן, מקומות שבהם הצליחו להתמיד במאמצים ואפילו למצוא תכלית חדשה בדמות שיתופי פעולה הומניטריים או חיבורים אישיים יותר ורשמיים פחות. שנית, מן הניתוח עולה שמרואיינים רבים חשים צורך באותנטיות ובנכונות להתעמת במישרין עם סוגיות קשות. לְדעת רבים מהמשיבים, מבני דיאלוג שטחיים שחסרים את ההיבטים האלה לא היו חסינים באותה מידה, מה שמחדד כי חשוב לנווט בשקיפות בין הרגשות והמורכבויות הגאופוליטיות. בד בבד, היו גם מרואיינים שטענו את ההפך – כי מרחבים ניטרליים הם בדיוק מה שמאפשר להמשיך בדיאלוג בשעת משבר.
המסקנות מתייחסות אפוא לכמה נושאים עיקריים:
באופן כללי, נראה כי אירועי 7 באוקטובר לא הובילו לשינוי משמעותי בעמדותיהם של המרואיינים כלפי הדיאלוג. רובם המשיכו להחזיק בתפיסה כי גישת הדיאלוג שקידמו עד כה היא המוצלחת ביותר, ועל אף משברים מסוימים, היא לא חדלה מלהתקיים.