חוקה רזה אינה ויתור על חזון חוקתי מלא אלא בחירה מושכלת בעיתוי ובדרך. היא מאפשרת לציבור להבין את המהלך, לעקוב אחריו, להרגיש שותף לו ולבטוח בו.
מאז הקמת המדינה מלווה את ישראל החמצה חוקתית מתמשכת. הרגע שבו מדינה צעירה היתה אמורה לעגן בהסכמה רחבה את חזונה ואת הכללים הבסיסיים של יסודות השלטון וזכויות האדם, הוחלף בפשרות והסדרים חלקיים. האספה המכוננת הפכה לכנסת, והחוקה הומרה במתווה של חקיקת חוקי יסוד "פרקים – פרקים". כך נוצרה שיטה ללא מסמך חוקתי אחד, ברור ומוסכם.
במשך שנים התפתחה הדמוקרטיה הישראלית ללא חוקה כשרשויות השלטון השתדלו לכבד אחת את השנייה וזכויות האדם עוגנו בעיקר בפסיקת בית המשפט העליון. בשנות ה-90 התחולל תהליך שכונה "המהפכה החוקתית". התהליך כלל את חקיקת חוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. בנוסף לכך הוא כלל את פסיקות בית המשפט העליון שפירשו את חוקי היסוד הללו כיוצרים בסיס לעליונות חוקי היסוד על פני חקיקה רגילה וכמאפשרים ביקורת שיפוטית על חקיקה. המהלך לא נתמך במודעות ציבורית רחבה של הבנה והסכמה. התוצאה הייתה העמקת תחושת הניכור וחוסר האמון של חלקים בציבור כלפי מערכת המשפט.
שלוש השנים האחרונות שינו את המצב מן היסוד. שאלות החוקה המתייחסות למבנה השלטון וליחסים בין הרשויות הפכו לנושא ציבורי מרכזי. לא עוד דיון של משפטנים ואקדמאים בלבד, אלא מחלוקת שחדרה לבתים, לרחובות, לרשתות החברתיות ולשיח הפוליטי היומיומי. הציבור הישראלי נחשף באופן אינטנסיבי לשאלות של סמכות, גבולות כוח ואיזונים דמוקרטיים – ולעיתים במחיר כבד של קיטוב ושחיקת אמון.
דווקא מתוך המשבר הזה נולדת הזדמנות. אך בניגוד לדעתה של השופטת בדימוס אילה פרוקצ'יה במאמר שפרסמה בעיתון 'הארץ' "חוקה שלמה, כורח המציאות", המציאות היא הפוכה. כינון חוקה מלאה ומקיפה אינו מציאותי, הציבור אינו בשל לאמץ מהלך כזה. ניתן כעת להתמקד במהלך מצומצם ומוסכם יותר שאותו הציבור מבין ולו הוא מוכן: חוקה רזה. חוקה שתעסוק במבנה השלטון, יחסי הרשויות וכללי החקיקה. במרכז המהלך יאומץ חוק יסוד: החקיקה, שיבהיר כיצד נחקקים חוקי יסוד, מה מעמדם במדרג הנורמות וכיצד מוסמך בית המשפט לפעול במקרה שחקיקה נוגדת את חוקי היסוד. לצד חוק יסוד מרכזי זה, פרויקט החוקה הרזה בוחן מחדש את חוקי היסוד העוסקים במערכות השלטון בישראל כדי להציע בהסכמה רחבה חוצת מחנות פוליטיים, מסגרת ברורה והסדר מוסכם של בלמים ואיזונים ביניהם.
חוקה רזה אינה ויתור על חזון חוקתי מלא אותו מציעה השופטת פרוקצ'יה, אלא בחירה מושכלת בעיתוי ובדרך. היא מאפשרת לציבור להבין את המהלך, לעקוב אחריו, להרגיש שותף לו ולבטוח בו. בכך היא יוצרת בסיס להשבת אמון הציבור במוסדות השלטון – אמון שנשחק לאורך שנים של כללים עמומים והכרעות שנתפסו על ידי חלק גדול מהציבור ככפויות או חד צדדיות.
במובן זה, הרגע החוקתי שנוצר כעת אינו רגע של חוקה כוללת, אלא רגע ממוקד ובר השגה: חקיקת חוק יסוד: החקיקה כהסכמה על כללי המשחק, ובנוסף התאמת חוקי היסוד השלטוניים האחרים לאיזונים הרצויים בין הרשויות. זהו מהלכה של חוקה רזה – מהלך תחום וברור שנולד מתוך מחלוקת ציבורית רחבה ואינטנסיבית והבשיל לקראת הבחירות הקרובות לכדי מודעות אזרחית עמוקה לשאלות של סמכות, איזון ובלימה. אם יעשה בהקשבה ובחתירה להסכמה רחבה, זה יכול להיות הצעד המכונן הדרוש כעת להשבת אמון הציבור במוסדות השלטון ולחיזוק חיינו הדמוקרטים במדינת ישראל, שממנו ניתן יהיה להמשיך בעתיד לדיון חוקתי רחב יותר.