אפשר להתווכח על מתווים חוקתיים, אבל את הוויכוח הזה צריך לנהל בדרך שמכבדת את בעלי התפקידים ואת המוסדות שהם מובילים ומתייחסת למהות ולא נוהגת בקטנוניות מבישה.
מהדורת החדשות של יום שני בשעה חמש, רגע בנאלי ביום, דקרה את הלב. המהדורה נפתחה בדיווח על פתיחת מושב הכנסת. במקום סיכום של נאומים חגיגיים הדיווח עסק בהתעלמות יו"ר הכנסת מתוארו של נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית. במעבר חד עד כאב, מיד לאחר מכן סוקרה הלווייתו של סמ"ר איתי יעבץ והדברים שנאמרו על החיים של עוד חייל שנקטפו באיבם. מגיע לנו יותר חשבתי לעצמי. מגיעה לנו יותר ממלכתיות וכבוד בשיח הציבורי אני מבקש לצעוק כאן.
מושב הפתיחה של הכנסת אמור להיות חגיגי וממלכתי. ישיבה אחת בהשתתפות כל הרשויות, בה רגע לפני שחברי הכנסת חוזרים לקרבות הפוליטיים היומיומיים, ולמלאכת הפיקוח והחקיקה, הם מכבדים את עצמם ואת הדמוקרטיה הישראלית בנאומים מעט יותר מרוממים. במקום זאת, קיבלנו אתמול עוד קרב בוץ קטנוני ונמוך שעסק בשאלת התואר של נשיא בית המשפט העליון. זה אינו אירוע נקודתי; הוא ממשיך קו עקבי שבו הנהגת הכנסת הופכת את המחלוקת החוקתית למופע של השפלה מוסדית. באותו מטבע הוטבעה גם ההחלטה שלא להזמין את נשיא העליון, השופט יצחק עמית, ואת היועצת המשפטית לממשלה לנאומו של הנשיא טראמפ. זהו דפוס, לא תקלה.
וכל זה קורה בזמן מלחמה. חיילים נופלים, חבריהם עדיין מסכנים את חייהם בחזיתות השונות, משפחות מתרסקות, וחללים ישראלים עדיין שבויים בידי מרצחי חמא"ס. ברור שגם בעת מלחמה, אפשר וצריך להמשיך את הוויכוח הפוליטי. זו מהותה של הדמוקרטיה ותפקידם של פוליטיקאים. אבל יש מינימום של ממלכתיות שאסור לרמוס. כשנושאי תפקידים שמטבעם הם ממלכתיים, ובראשם יו"ר הכנסת, מתעקשים לדבר בקול מפלגתי ולא בקול מוסדי, הם מחלישים את הבית שהם מופקדים עליו. הכנסת אינה עוד במה של מחנה; היא ביתם של כל אזרחי ישראל, על מחלוקותיהם.
ממלכתיות אינה מילה מיושנת מנאומים של בן-גוריון; היא תשתית. היא צריכה להיות כוכב הצפון של המערכת הפוליטית כולה. היא ההכרה שהמוסד גדול מן האדם, שהכבוד ההדדי בין רשויות השלטון אינו מחווה אישית אלא תנאי ליכולתה של המדינה ומוסדותיה לשרת את האזרחים כולם ולפעול למען האינטרס של הכלל. ממלכתיות היא החובה לזהות רגעים שבהם הרווח הפוליטי המיידי, כותרת, עקיצה, קריצה ל"בייס" קטן מן המחיר הציבורי המצטבר: ירידת אמון, שחיקה בסמכות, והתרת הרסן של השיח.
אפשר להתווכח על תוקפן של הלכות, על סמכויות הייעוץ המשפטי, על מתווים חוקתיים, הוויכוח לגיטימי וראוי. אבל את הוויכוח הזה צריך לנהל בדרך הרבה יותר ממלכתית. כזו שמכבדת את בעלי התפקידים ואת המוסדות שהם מובילים ומתייחסת למהות ולא נוהגת בקטנוניות מבישה.
כך צריך להיות בימי שגרה. בימי מלחמה, הסטנדרט צריך להיות גבוה אף יותר. חיילים ואזרחים, אלו הנושאים בנטל המלחמה ואלו המשלמים את מחיריה מבקשים לדעת שאלו שמנהיגים את ישראל עוסקים בחייהם ומקבלים את ההחלטות באופן ממלכתי ולא נוהגים בדרך שרק מבזה ומדרדרת את השיח הציבורי.
ראוי לסיים את הדברים בתגובתו של הנשיא יצחק הרצוג מעל במת הכנסת, שבתגובה לעלבונו של נשיא בית המשפט העליות אמר "זהו רגע מאוד מאוד חשוב בחיינו והלב שלי שותת דם… יש הבדל בין ויכוח עקרוני … לבין פגיעה בכבוד האדם ובכבוד הרשות האחרת".
מגיעה לנו יותר ממלכתיות, לא כי היא נעימה יותר, אלא כי היא ראויה וגם יעילה יותר: היא בונה אמון ומגוננת על מוסדות המדינה כשהם נדרשים לעמוד ברוחות חזקות של וויכוח ומחלוקת. אם הנהגת הכנסת, חברי הממשלה וכל מי שמוביל את ישראל בימים הללו יאמצו את הממלכתיות כמצפן לשיח ולקבלת החלטות והתנהלות גם בשדה הציבורי וגם בשדה הפוליטי ניתן יהיה לעסוק בעיקר ולנהל את המחלוקות מתוך מחוייבות לממלכה ושיח ראוי ומכבד יותר.