המכון למדיניות העם היהודי

בדו"ח כמה חלקים המתייחסים ליחסי ישראל-ארה"ב, להסכמים עם איראן ועם לבנון, לגזרת עזה, לאמון בהנהגה, ליחסי המדינה והציבור החרדי, למערכת הבחירות המתקרבת, ולמדדים השנתיים של אמון בין-אישי ומיקום פוליטי.

ממצאים עיקריים:

נתוני סקר מדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) נאספו ביולי 2026 באמצעות הפאנל של אתר המדד (568 משיבים במגזר היהודי), ובמגזר הערבי באמצעות חברת אפקאר (204 מרואיינים, כמחציתם באופן אינטרנטי וכמחציתם באופן טלפוני). הנתונים נותחו ושוקללו על פי הצבעה ודתיות כדי לייצג את עמדת אוכלוסיית הבוגרים בישראל. שמואל רוזנר ונח סלפקוב עורכים את מדד JPPI לחברה הישראלית. תחקיר, הפקה וסיוע בכתיבה: יעל לוינובסקי. יעוץ סטטיסטי: פרופ' דוד שטיינברג.

האמון בטראמפ בשפל

מאז תחילת כהונתו השנייה של הנשיא דונלד טראמפ נבחנת לעיתים קרובות מידת האמון של הישראלים בכך שנשיא ארה"ב "יעשה את הדבר הנכון" בכל הנוגע ליחסי ארה"ב וישראל. בשאלה זו, סקר יולי מתעד נקודת שפל שלא נרשמה כמותה מאז החלה המדידה: רק 7% מהישראלים מביעים בטראמפ "אמון רב", 41% "אמון מסוים" – ו-45% קובעים "אין לי אמון". לשם השוואה, בינואר 2025, עם כניסתו לתפקיד, הביעו בו "אמון רב" 32% מהישראלים, ורק 21% אמרו שאין להם אמון בו.

הצניחה הנוכחית חדה במיוחד על רקע העובדה שרק לפני ארבעה חודשים, במרץ 2026, בימי מבצע "שאגת הארי", נרשם שיא של 34% אשר הביעו "אמון רב" בנשיא. האירועים שבאו לאחר המלחמה, כולל ההסכם שנחתם עם איראן, והתבטאויות שונות של הנשיא, הביאו לכך שטראמפ איבד, בהדרגה אך בעקביות, את אמון הציבור הישראלי – 19% באפריל, 21% במאי, 12% ביוני ו-7% החודש. במגזר היהודי התמונה חריפה עוד יותר: 5% מהיהודים בלבד מביעים אמון רב, ול-46% אין בו אמון. במגזר הערבי נרשם שיעור גבוה יותר של מי שיש להם אמון רב בנשיא (15%) – ככל הנראה מסיבות הפוכות, על רקע שביעות רצון מסיום המלחמה.

אף שהאכזבה מטראמפ חוצה מחנות, ישנם פערים בעמדות כלפיו הניכרים בבחינה של קבוצות על הסולם הפוליטי-אידיאולוגי. בקבוצת מי שמגדירים את עצמם "ימין" עדיין יש רוב של מי שמביעים בנשיא האמריקאי אמון כלשהו (8% רב ו-56% מסוים, לעומת 30% ללא אמון). עם זאת, השוואה ליולי אשתקד, זמן לא רב לאחר מבצע "עם כלביא", ממחישה עד כמה עמוק השינוי גם במחנה זה: לפני שנה בדיוק הביעו 29% מהימין "אמון רב" בטראמפ ורק 14% היו ללא אמון בו. היום היחס כמעט התהפך. במורד הסקלה, ככל שנעים לכיוון שמאל האמון בנשיא צונח. במרכז 58% ללא אמון בטראמפ, בשמאל-מרכז 74%, ובשמאל 62%, כאשר בשני המחנות האחרונים איש אינו מביע בנשיא "אמון רב". גם בפילוח דומה על פי סולם דתיות בולט הפער: בקרב חילונים 56% ללא אמון בנשיא, בעוד שבציבור החרדי רק 27% ללא אמון בו – וכמעט שני שלישים מהחרדים (64%) שומרים על "אמון מסוים" בטראמפ. מצביעי הליכוד ב-2022 נותרו הקבוצה המפלגתית שיש לה את האמון הרב ביותר בטראמפ (15% אמון רב ועוד 58% מסוים), בעוד שבקרב מצביעי מפלגות המרכז והשמאל שיעור המביעים חוסר אמון נע בין 58% (המחנה הממלכתי) ל-77% (מרצ).

ארה"ב ידידת אמת?

שלושה מכל ארבעה ישראלים (74%) רואים בארה"ב "ידידת אמת" של ישראל – אך מאחורי ההסכמה הזאת מסתתרת מחלוקת משמעותית על המגמה הנצפית ביחסים בין שתי המדינות. למעשה, הציבור נחלק כמעט שווה בשווה בין הסבורים שארה"ב ידידה של ישראל כיום "יותר מבשנים האחרונות" (27%), "כמו שהיתה" בשנים האחרונות (21%) וידידה של ישראל "פחות מבשנים האחרונות" (26%). עוד חמישית מהמשיבים (20%) כלל לא בטוחים שהיא ידידת אמת, ו-4% בטוחים שאינה ידידת אמת.

הפילוח האידאולוגי של התשובות חושף תמונת מראה כמעט מושלמת: בימין קרוב למחצית מהמשיבים (48%) סבורים שארה"ב ידידה יותר מבשנים האחרונות ולעומת זאת בקבוצה (הקטנה הרבה יותר) של משיבים מהשמאל איש אינו סבור כך (0%), ולעומת זאת הרוב (54%) קובעים שארה"ב ידידה של ישראל כיום פחות מבעבר ועוד 42% מפקפקים בעצם הידידות. אותה מציאות מדינית נקראת בשני המחנות בכיוונים הפוכים לחלוטין – ממצא המתכתב עם הפער הנוגע לאמון בטראמפ. תבנית דומה עולה בפילוח הדתי: 48% מהחרדים רואים ידידות מתחזקת, לעומת 14% בלבד מהחילונים. בקרב מצביעי ש"ס והליכוד ב-2022 סבורים רוב או קרוב לרוב שהידידות התחזקה (64% ו-53% בהתאמה); בקרב מצביעי יש עתיד – 2% בלבד.

כיצד צריכה ישראל לנהוג ביחסיה עם הממשל האמריקאי? בעניין זה שוררת הסכמה יהודית רחבה: שני שלישים מהישראלים (66%) – ושלושה רבעים מהיהודים (77%) – בוחרים בעמדת הביניים "צריך לנסות לתאם עם הממשל, אבל אם לא מסכימים, לעשות מה שנכון בעינינו". עמדה זו היא עמדת הרוב בכל המחנות האידאולוגיים היהודיים, מהימין (81%) והימין-מרכז (86%) ועד השמאל (54%). רק 6% סבורים שישראל צריכה לעשות תמיד את מה שהממשל דורש, ו-6% בקצה השני סבורים שאין צורך לשאול את האמריקאים כלל מה על ישראל לעשות. הבדל בולט בעניין זה יש בין היהודים לבין הערבים, שכמחציתם (47%) סבורים שישראל צריכה לציית לוושינגטון תמיד (24%) או למעט במצבים קיצוניים (23%).

ההסכם עם איראן

בחודש שעבר, כאשר ההסכם בין ארה"ב לאיראן הסתמן אך טרם נחתם, מצאנו ש-55% מהישראלים מודאגים ממנו. החודש, אחרי החתימה, מתברר שההסתייגות לא זו בלבד שלא התמתנה – היא הקצינה במידה ניכרת: 68% מהישראלים סבורים כעת שההסכם לא טוב לישראל (12% "קצת לא טוב" ו-56% "מאוד לא טוב"), לעומת 14% הסבורים שהוא טוב ו-17% שלטעמם עדיין מוקדם מדי לדעת האם ההסכם טוב או רע. שיעור הבוחרים בעמדה הנחרצת "מאוד לא טוב לישראל" זינק בתוך חודש מ-34% ל-56% בכלל הציבור, ומ-40% ל-68% בקרב היהודים. במקביל הצטמק שיעור הממתינים ("מוקדם מדי לדעת") מ-22% ל-17%. כלומר, ככל שמתבררים פרטי ההסכם, הספקנים מצטרפים למחנה השולל.

ההתנגדות היא נחלת כל המחנות: שיעור הבוחרים ב"מאוד לא טוב" נע בטווח צר שבין 65% בימין ובימין-מרכז ל-75% בשמאל, וגם בפילוח של היהודים על פי דתיות מחילונים (69%) ועד חרדים (73%) – ההערכה השלילית דומה. הסכמה חוצת מחנות ניכרת גם בבחינת הציבור על פי הצבעה: רוב השולל את ההסכם נרשם בקרב מצביעי כל המפלגות היהודיות, מהליכוד (72%) והציונות הדתית (89%) ועד העבודה (91%) ומרצ (81%). התמונה מתהפכת רק במגזר הערבי, שבו 57% סבורים שההסכם טוב לישראל, ובקרב מצביעי חד"ש-תע"ל-בל"ד – 72%. ראוי לציון שאיש מהמשיבים היהודים – אף לא אחד – לא בחר באפשרות "ההסכם מאוד טוב לישראל".

ההסכם עם לבנון

בניגוד למצבו של ההסכם עם איראן, ההסכם עם לבנון זוכה לתמיכה רחבה: קרוב לשני שלישים מהישראלים (63%) סבורים שהוא טוב לישראל (30% "מאוד טוב" ו-33% "קצת טוב"), ורק 18% סבורים שאינו טוב. יהודים וערבים כאחד שותפים להערכה החיובית (63% ו-64% בהתאמה). גם הפילוח האידאולוגי, שבסוגיות מדיניות-ביטחוניות מציג בדרך כלל מדרג חד, כמעט שטוח כאן: רוב הסבור שההסכם טוב לישראל נרשם בימין (68%), בימין-מרכז (63%), במרכז (54%), בשמאל-מרכז (57%) ובשמאל (62%). כלומר – אותם מחנות המאוחדים נגד ההסכם עם איראן מאוחדים בעד ההסכם עם לבנון.

המחלוקת על עזה

בעוד שביחס לאיראן ולבנון ניכרות לא מעט הסכמות, חזית עזה ממשיכה לפלג את הציבור הישראלי לאורך הקווים המוכרים. השיעור הגבוה ביותר של ישראלים (43%) מעדיף "לנסות להחליש את חמאס באמצעים כלכליים ודיפלומטיים", אך יותר משליש (35%) מעדיפים "לחזור ללחימה עד להשגת המטרות שנקבעו (בלי שלטון חמאס)", ומיעוט (14%) סבור שהמצב הנוכחי סביר וצריך לשמור עליו. הציבור היהודי נחלק בפועל לשני מחנות: מחצית (50%) בעד הכלים הכלכליים-דיפלומטיים וארבעה מכל עשרה (41%) בעד חזרה ללחימה. במגזר הערבי מחצית (51%) מעדיפים את שימור המצב הקיים.

המדרג האידאולוגי חד כתמיד: בימין רוב ברור (68%) לחזרה ללחימה, בימין-מרכז הכף נוטה כבר לצד השני (55% להחלשה כלכלית לעומת 40% ללחימה), ובמרכז, בשמאל-מרכז ובשמאל רוב גורף – 70%, 90% ו-92% בהתאמה – מעדיף את המסלול הכלכלי-דיפלומטי, כשאיש בשמאל אינו תומך בחזרה ללחימה.

שנה של שחיקה

כמדי חודש בחנו גם החודש עד כמה הישראלים מרגישים שישראל מנצחת או ניצחה במלחמה שהחלה בשבעה באוקטובר 2023 בכלל החזיתות. החודש 38% מבטאים תחושת ניצחון (דירוג 4 או 5 בסולם של 5), 41% אינם חשים כך (דירוג 1 או 2) ו-21% באמצע – נתונים דומים לאלה של החודשים מאי ויוני. תחושת ההישג והניצחון של הישראלים תלויה כמובן בהתפתחויות בשטח, תקופות של לחימה ושל רגיעה, של תחושת הישג או החמצה. המבט מחודש לחודש עשוי להיות קופצני, ולעומתו המבט שנה לאחור מאפשר לעגן את ממצאי ההווה מול נקודה בעבר.

ביולי 2025, בדיוק לפני שנה, 54% מהישראלים חשו שישראל מנצחת ורק 22% שללו זאת. זאת היתה תוצאת מבצע עם כלביא. החודש התמונה כמעט התהפכה. זו תוצאת מבצע שאגת הארי ומה שבא בעקבותיו. השיא החיובי של תחושת הניצחון מחודש מרץ 2026, בעיצומו של המבצע (56%), נשחק כליל.

תחושת הניצחון מושפעת באופן עמוק מהמיקום על הסולם האידיאולוגי. בימין 74% מרגישים ניצחון, בשמאל 71% בוחרים ב"בכלל לא" ואין מי שבוחר בדירוגים הגבוהים. בפילוח הדתי בולטים החרדים בהערכה חיובית של הישגי ישראל – 81% מהם ביטאו תחושת ניצחון לעומת 23% מהחילונים. השוואת הפילוחים לנתוני יולי 2025 מגלה שהשחיקה השנתית בתחושת הניצחון התרחשה כמעט כולה מחוץ לקבוצת ה"ימין", שבה התחושה כמעט לא השתנתה (77% אשתקד). לעומת זאת, בקבוצת מי שמגדירים את עצמם "מרכז" תחושת הניצחון צנחה מ-37% ל-14%.

אמון בממשלה ובצה"ל

37% מהישראלים סומכים על הממשלה (15% "מאוד" ו-22% "די סומכים"), ואילו 62% אינם סומכים עליה – ובהם 48% שבחרו באפשרות הנחרצת "מאוד לא סומכ/ת". זהו שיעור האמון הנמוך ביותר שנמדד מאז מאי 2025, לאחר תקופה ממושכת שבה נע האמון בטווח של 38%-45%. הקיטוב הנוגע לאמון בממשלה צפוי וחד: בימין סומכים עליה שלושה רבעים (77%), בימין-מרכז 43%, במרכז 9% בלבד, ובשמאל-מרכז ובשמאל – אפס, כאשר בשמאל 100% מהמשיבים בוחרים ב"מאוד לא סומכ/ת". מעניין לא פחות הפילוח הדתי, שבו הפער עמוק כמעט באותה מידה: שלושה רבעים מהחרדים (75%) סומכים על הממשלה, לעומת חמישית בלבד מהחילונים (19%), ש-75% מהם "מאוד לא סומכים" עליה.

שני שלישים מהישראלים (66%) סומכים על הפיקוד הבכיר של צה"ל – נתון גבוה בהרבה מהאמון בממשלה, אך כזה שבכל זאת מבטא שחיקה מסוימת: במגזר היהודי ירד שיעור הסומכים על הפיקוד של צה"ל מ-82% במרץ (מבצע שאגת הארי) ל-79% באפריל, 75% במאי ו-71% החודש – שמונה נקודות מתחת לרמה שנמדדה ביולי 2025 (79%). גם רמת האמון יחסית נמוכה: רק 11% מהיהודים "מאוד סומכים" על הפיקוד הבכיר, והרוב בוחרים באפשרות המסויגת יותר "די סומכ/ת". שלא כמו המקרה של אמון בממשלה, האמון בצמרת צה"ל גבוה דווקא במרכז המפה – 82% במרכז ו-79% בשמאל-מרכז, לעומת 66% בימין ו-62% בשמאל. במגזר הערבי רק 42% סומכים על הפיקוד הבכיר.

החרדים: הפגנות וגיוס

על רקע הפגנות החרדיות בכבישי ישראל נגד המעצרים של עריקים, הצגנו החודש למשיבים שלוש עמדות שנשמעו במרחב הציבורי. זאת שזכתה לרמת ההסכמה הגבוהה ביותר (39%) היא "אלה הפגנות לא מוצדקות שצריך לנסות למנוע". כמעט שליש (32%) בוחרים בעמדה אחרת, שיש בה מידה של הסכמה עם ההפגנות: "בהפגנות נגד הרפורמה היה מותר לחסום כבישים, ולכן גם לחרדים מותר". היגיון זה של הדדיות ולכן לגיטימיות של ההפגנות נפוץ במיוחד בקבוצת הישראלים המזדהים כימין (48%) ובקרב מצביעי הליכוד (51%). מכלל הציבור, רק 11% בחרו באפשרות הקובעת שההפגנות מוצדקות לגופן ושצריך להפסיק לנסות לגייס חרדים בכוח. הפילוח הדתי מלמד על פערים משמעותיים: בקרב חילונים רוב (53%) פוסל את ההפגנות, שיעור ההולך ופוחת ככל שעולה רמת הדתיות – ובציבור החרדי עצמו רק 9% פוסלים אותן, 42% מצדיקים אותן בהיגיון ההדדיות ושליש (33%) סבורים שהן מוצדקות ושיש להפסיק את הגיוס בכוח.

ובאשר למדיניות הגיוס עצמה: קרוב למחצית מהישראלים (46%) ומחצית מהיהודים (50%) סבורים ש"יש סיכוי לגייס את הצעירים החרדים וצריך להפעיל עוד סנקציות ועוד לחץ עליהם". כשליש (31%) מעדיפים גיוס "רק בהסכמה עם ההנהגה החרדית", וכעשירית מהמשיבים (11%) סבורים שאין סיכוי לגייס צעירים חרדים לצה"ל ושצריך להפסיק לנסות זאת. המדרג הפוליטי של התשובות לשאלה זו צפוי למדי: התביעה לסנקציות היא נחלת המרכז והשמאל (73% עד 79%), ואילו בימין רוב (59%) מעדיף את מסלול ההסכמה – דפוס המשקף בין השאר את מחיר השותפות הקואליציונית. בציבור החרדי עצמו 36% אומרים שאין סיכוי לגיוס, אך ראוי לתשומת לב ש-45% מהחרדים מודים שיש סיכוי לגייס חרדים בהסכמה עם ההנהגה – ו-15% אף תומכים בסנקציות. בקרב המצביעים, שרובם מזוהים כ"ימין" בולט הפער בין תומכי הליכוד (75% בעד מסלול ההסכמה) לתומכי ישראל ביתנו (84% בעד סנקציות).

מיקום פוליטי

גם את הסולם הפוליטי המפורט, בן תשע המדרגות (מ"ימין עמוק" עד "שמאל עמוק"), אנחנו בודקים מעת לעת. סולם כזה מאפשר להבחין גם בתזוזות בקנה מידה קטנה יותר בעמדות אידיאולוגיות, לעומת סולמות של שלושה או חמישה מקומות, שבו אנחנו משתמשים ברוב המקרים (ימין, ימין-מרכז, מרכז, שמאל-מרכז, שמאל). בהשוואה ליולי 2025 ניכרת התחזקות קלה של הימין והמרכז במגזר היהודי על חשבון השמאל: 66% מהיהודים ממקמים עצמם באחת מארבע מדרגות הימין (63% אשתקד), 13% "בדיוק במרכז" (10% אשתקד), ו-19% באחת ממדרגות השמאל (22% אשתקד). ראוי לציון שהשמאל היהודי מתרכז קרוב למרכז: הרובריקות "שמאל" ו"שמאל עמוק" כמעט ריקות (3% ו-0%). במגזר הערבי מחצית ממקמים את עצמם בשמאל (47% אשתקד), אך בולטת דווקא הירידה בשיעור של מי שאינם מוצאים את עצמם על הסולם כלל – מ-21% ל-15% – אולי סימן מקדים להיערכות הפוליטית לקראת הבחירות.

לקראת הבחירות

לקראת הבחירות הצפויות בסתיו בחנו סדרת שאלות על מצב המערכה. הממצא הראשון: המערכה אולי רק מתחילה, אבל רוב המצביעים כבר החליטו מה תהיה בחירתם. יותר ממחצית (53%) אומרים "כן – אני כבר בטוח/ה לחלוטין למי אצביע", ועוד 29% אומרים שהם "די בטוחים". 14% מעידים שהם עדיין מתלבטים, ו-4% אומרים שאינם מתכוונים להצביע. ההחלטיות הגבוהה ביותר נרשמת בקצוות – 71% בשמאל ו-58% בימין כבר בטוחים לחלוטין למי יצביעו – ואילו המתלבטים מרוכזים באמצע המפה: בימין-מרכז 22% עדיין מחכים לראות את כל המפלגות, ובמרכז רק 44% בטוחים לחלוטין בהצבעתם. במילים אחרות, שדה הקרב האמיתי של המערכה מרוכז במרכז המפה. אינדיקציה נוספת: מקרב השוקלים להצביע למפלגה היפותטית "בין הגושים" רק 16% בטוחים לחלוטין בבחירתם.

איזו קואליציה רוצים הישראלים אחרי הבחירות? אף נוסחה אינה זוכה לרוב, אבל האפשרות שזוכה לתמיכה הרב ביותר היא "קואליציה של גוש השינוי כולל ערבים" (27%). קואליציות של גוש הימין – בהרכבו הנוכחי או בתוספת מפלגת מרכז – זוכות יחד ל-30%, ושלוש הווריאציות של קואליציה רחבה משני הגושים זוכות יחד ל-29%. הפילוח האידאולוגי משרטט את גבולות הגזרה של המשא ומתן הקואליציוני הבא, לפחות כפי שהוא נראה בעיני הבוחרים היום (תוצאות הבחירות עשויות כמובן לשנות את דעתם): בימין 68% רוצים קואליציה של גוש הימין; בשמאל-מרכז ובשמאל רוב גדול (73% ו-75%) לאפשרות של "גוש השינוי כולל ערבים"; האמצע מפוצל – בימין-מרכז האפשרות הנפוצה ביותר היא של קואליציה רחבה בלי חרדים ובלי ערבים (29%), ובמרכז 35% בוחרים בגוש השינוי כולל ערבים ו-18% בלעדיהם. ראוי לציון כי מקרב מצביעי הליכוד המיועדים 42% מעדיפים דווקא גוש ימין "עם תוספת של מפלגה מכיוון המרכז", רמז לעייפות מסוימת מההרכב הקיים גם בבסיס הליכוד.

ומה הנושא העיקרי שיכריע כיצד יצביעו הישראלים? הנושא הנפוץ ביותר הוא הביטחון: 28% מהישראלים אומרים שהשיקול המכריע עבורם הוא "מי יתרום לשמירה על הביטחון בצורה הכי טובה". אחריו: יחסי השלטון ומערכת המשפט (18%), קידום ישראל כמדינה ליברלית יותר (15%) ואחדות ופחות מחלוקות (13%). אלא שסדר העדיפויות הזה הוא ממוצע של שתי מערכות בחירות שונות לחלוטין המתנהלות במקביל: בימין מובילים הביטחון (40%) והשלטון והמשפט (30%); במרכז, בשמאל-מרכז ובשמאל הנושא המוביל הוא דווקא "מדינה יותר ליברלית" (35%-38%). במגזר הערבי הביטחון (34%) והכלכלה (26%) מובילים – כאשר הכלכלה כמעט שאינה מופיעה כשיקול מכריע במגזר היהודי (5%).

בחינה מקבילה של שתי השאלות, זו שנוגעת לנושא העיקרי במערכת הבחירות, וזו שנוגעת לקואליציה המועדפת אחרי הבחירות, מעלה כמה ממצאים מעניינים. "שלטון ומשפט" הוא הדבק העיקרי של גוש הימין, יותר מאשר נושא הבטחון. 70% ממי שזהו הנושא המכריע עבורם מגלים העדפה לקואליציית ימין מובהקת (41% "כמו היום" + 29% עם "תוספת מרכז"). בכיוון ההפוך: בקרב מי שרוצים קואליציית "ימין כמו היום", 49% בחרו בסוגיית המשפט כנושא המכריע בעיניהם, יותר מביטחון (32%).

בוחרי הביטחון כנושא מרכזי של הבחירות, הם הקבוצה היחידה שמפוצלת באמת בהעדפה הקואליציונית שלה, כאשר 42% מהם בוחרים בקואליציית ימין, ולעומתם 40% מעדיפים אופציות אפשריות של קואליציות מרכז או שינוי. אבל ממצא זה הוא, לפחות בחלקו, אפקט מגזרי: ה-18% שרוצים "גוש שינוי כולל ערבים" באים בעיקר מקרב המשיבים הערבים (שביטחון הוא הנושא המוביל אצלם). בקרב יהודים בלבד, בוחרי הביטחון נוטים ימינה באופן חד הרבה יותר: 53% רוצים קואליציית ימין, ורק 8% מהם רוצים קואליציה של גוש השינוי כולל ערבים. הבחירה ב"מדינה ליברלית" כנושא המרכזי של מערכת הבחירות היא תמונת מראה מושלמת של העדפה קואליציונית. 83% ממי שציינו את הנושא הזה כמרכזי בחרו בקואליציה ללא חרדים. 2% מהם בלבד בחרו בקואליציה של גוש ימין.

אמון בין-אישי

אחת לשנה אנחנו בודקים את "מדד האמון" הבין-אישי של הישראלים, בסדרת שאלות זהה לזו שנשאלה ביולי 2025 לשאלות שנבחנות גם במדדים בינלאומיים במדינות שונות.

התמונה הכללית היא של יציבות בתשובות עם נטייה קלה לשיפור בכל ארבעת הסעיפים. השינוי הראוי ביותר לציון – אף שגם הוא מתון – נוגע לסעיף הרגיש ביותר, האמון בערבים בישראל: 28% מהישראלים סבורים שאפשר לסמוך עליהם, לעומת 24% אשתקד, ובקרב יהודים עלה שיעור זה מ-22% ל-26%. עם זאת, זהו עדיין הנתון הנמוך ברשימה בפער גדול.

השוואת הפילוחים לנתוני יולי 2025 מגלה שהעלייה הזאת אינה מפוזרת באופן אחיד. בקצה הימני של המפה לא זז דבר: 6% מהימין סברו לפני שנה שאפשר לסמוך על רוב הערבים בישראל, ו-6% סבורים כך היום. התזוזה כולה התרחשה במרכז המפה ובשמאלה: בימין-מרכז הוכפל השיעור מ-15% ל-31%, במרכז עלה מ-30% ל-40%, ובשמאל – מ-50% ל-62%. תמונה דומה עולה בפילוח הדתי: בקרב דתיים הוכפל האמון מ-7% ל-15% ובקרב חילונים עלה מ-33% ל-39%, בעוד שבציבור החרדי הוא נותור אפסי (3%, לעומת 5% אשתקד). החריג היחיד לכיוון השני הוא המסורתיים-הדתיים, שאצלם נרשמה דווקא ירידה (מ-33% ל-26%).

נתון עקבי נוסף, שנרשם גם אשתקד: המגזר הערבי חשדני ביחסו לבני אדם הרבה יותר מהיהודי, והתנועה החיובית שנרשמה בצד היהודי איננה הדדית. רק 20% מהערבים סבורים שאפשר לסמוך על רוב בני האדם (ללא שינוי מאשתקד), ושיעורים דומים (21%) אומרים זאת על רוב הישראלים ועל רוב היהודים בישראל – כאשר האמון ברוב היהודים אף ירד מעט, מ-24% ל-21%. אפילו על רוב הערבים בישראל רק 35% מהמשיבים הערבים אומרים שאפשר לסמוך, אם כי זהו הסעיף היחיד שבו האמון במגזר הערבי גבוה מזה שבמגזר היהודי, וגם הוא נמצא בעלייה קלה (32% אשתקד).

את ההשוואה הבינלאומית אנחנו מציגים בהכנסת הנתונים שהתקבלו בסקר שלנו, לעומת סקרים של מכון המחקר האמריקאי PEW, שאסף נתונים במדינות רבות. הנתונים לא נאספו בזמן זה. סקר העמדות הגלובלי של פיו הוא מאביב 2025 (ובארה"ב: פברואר 2025). נתוני ישראל המודגשים הם מיולי 2026. יש לנקוט זהירות בהשוואה בשל הבדלי שיטה: סקרי פיו נערכו בטלפון או פנים אל פנים, וסקר המדד באופן מקוון. בהשוואה הבינלאומית ניתן לזהות את הפער הגדול בין יהודים לערבים בישראל, שמציב את כלל האוכלוסיה בישראל במיקומה הנוכחי במדרג.

יתרת האחוזים – "לא יודע/ת".