פודקאסט חוקה רזה | פרופ' נטע ברק-קורן על הפחדים בשני צידי המפה הפוליטית
פרופ' נטע ברק-קורן מסמנת את הכשל העמוק המצוי כיום בדמוקרטיה הישראלית ומציעה מודל חדש של "אספה מכוננת" – בלי מצלמות ובלי טוויטר
פרופסור נטע ברק-קורן מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית נחשבת למומחית בעלת שם בתחומה, אבל בשנים האחרונים היא בחרה לצלול אל לב הסערה שמאיימת לקרוע את החברה הישראלית.
לדברי ברק-קורן, הדיאגנוזה של הסכסוך יושבת על רבדים של שיח ציבורי מזוהם. "אנחנו בתוך סכסוך חוקתי עצום שעטוף ברבדים שמתנהלים ברמה של השיח הציבורי, הפוליטי, החברתי והזהותי. כל הדברים האלו מלבים אחד את השני ומוסיפים לזוהמה".
היא מזהה פחדים קיומיים בשני הצדדים: בשמאל זהו החשש הדמוגרפי והתחושה שהמדינה הופכת דתית יותר והליברלים מאבדים את עתידם, ובימין זהו תסכול של עשורים מול מערכת משפט שנראית כחסם בלתי עביר למימוש רצון הבוחר.
ברק-קורן מדגימה את חוסר האמון ההדדי דרך צריכת התקשורת בישראל. "בשביל להיות אזרח מודע במדינת ישראל, צריך לצרוך עיתונות מכל המקורות שלה. אני תמיד נותנת גם את 'הארץ' וגם את ערוץ 7 בתור דוגמה. אם אתה קורא רק 'הארץ', אתה לא שומע על 50 אחוז לפחות מהאירועים הביטחוניים ביהודה ושומרון. אם אתה קורא רק ערוץ 7, אז אתה לא שומע על כל אירועי ההפרדה המגדרית שמטרידים את קורא 'הארץ'".
התסכול בימין, לדבריה, אינו רק אידיאולוגי אלא מבני. היא מזכירה את הניסיון הממושך של יריב לוין לתקן את חוק החוזים ("הלכת אפרופים") – מהלך שגם כשעבר בכנסת, נתקל בפרשנות מצמצמת של העליון. "הימין מרגיש שהוא לא מצליח כבר עשורים לבצע שינוי. המדיניות שלו נחסמת". מנגד, השמאל מביט על הניסיונות לצמצם את כוחם של נציגי הציבור הערבי ורואה בכך רמז לבאות: "הם אומרים – אנחנו הבאים בתור".
כדי לפתור את הפלונטר, ברק-קורן חוזרת להיסטוריה הישראלית ומציעה להחיות את מושג "האספה המכוננת". היא מזכירה את הדיונים בין חיים כהן לזרח ורהפטיג בשנות ה-50: "כמה הם התווכחו בצורה לוהטת על הדברים, אבל כמה יפה הם דיברו אחד לשני. רמת השיח הייתה מאוד גבוהה. אפשר לחלוק בצורה נחרצת אבל לשמור על אווירה מכבדת."
פרופ' נטע ברק-קורן מסמנת את הכשל העמוק המצוי כיום בדמוקרטיה הישראלית ומציעה מודל חדש של "אספה מכוננת" – בלי מצלמות ובלי טוויטר
פרופסור נטע ברק-קורן מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית נחשבת למומחית בעלת שם בתחומה, אבל בשנים האחרונים היא בחרה לצלול אל לב הסערה שמאיימת לקרוע את החברה הישראלית.
לדברי ברק-קורן, הדיאגנוזה של הסכסוך יושבת על רבדים של שיח ציבורי מזוהם. "אנחנו בתוך סכסוך חוקתי עצום שעטוף ברבדים שמתנהלים ברמה של השיח הציבורי, הפוליטי, החברתי והזהותי. כל הדברים האלו מלבים אחד את השני ומוסיפים לזוהמה".
היא מזהה פחדים קיומיים בשני הצדדים: בשמאל זהו החשש הדמוגרפי והתחושה שהמדינה הופכת דתית יותר והליברלים מאבדים את עתידם, ובימין זהו תסכול של עשורים מול מערכת משפט שנראית כחסם בלתי עביר למימוש רצון הבוחר.
ברק-קורן מדגימה את חוסר האמון ההדדי דרך צריכת התקשורת בישראל. "בשביל להיות אזרח מודע במדינת ישראל, צריך לצרוך עיתונות מכל המקורות שלה. אני תמיד נותנת גם את 'הארץ' וגם את ערוץ 7 בתור דוגמה. אם אתה קורא רק 'הארץ', אתה לא שומע על 50 אחוז לפחות מהאירועים הביטחוניים ביהודה ושומרון. אם אתה קורא רק ערוץ 7, אז אתה לא שומע על כל אירועי ההפרדה המגדרית שמטרידים את קורא 'הארץ'".
התסכול בימין, לדבריה, אינו רק אידיאולוגי אלא מבני. היא מזכירה את הניסיון הממושך של יריב לוין לתקן את חוק החוזים ("הלכת אפרופים") – מהלך שגם כשעבר בכנסת, נתקל בפרשנות מצמצמת של העליון. "הימין מרגיש שהוא לא מצליח כבר עשורים לבצע שינוי. המדיניות שלו נחסמת". מנגד, השמאל מביט על הניסיונות לצמצם את כוחם של נציגי הציבור הערבי ורואה בכך רמז לבאות: "הם אומרים – אנחנו הבאים בתור".
כדי לפתור את הפלונטר, ברק-קורן חוזרת להיסטוריה הישראלית ומציעה להחיות את מושג "האספה המכוננת". היא מזכירה את הדיונים בין חיים כהן לזרח ורהפטיג בשנות ה-50: "כמה הם התווכחו בצורה לוהטת על הדברים, אבל כמה יפה הם דיברו אחד לשני. רמת השיח הייתה מאוד גבוהה. אפשר לחלוק בצורה נחרצת אבל לשמור על אווירה מכבדת."
