המלחמה באיראן מטלטלת את הפוליטיקה האמריקאית ומעמיקה את הקרע בתוך המחנה הרפובליקני סביב ישראל. מה שהיה פעם קונצנזוס הופך למחלוקת עם השלכות ישירות על עתיד היחסים בין וושינגטון לירושלים
המלחמה נגד איראן אינה רק מעצבת מחדש את המזרח התיכון. היא הולכת ומעצבת מחדש גם את הפוליטיקה האמריקאית – ובאופן שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם ממנו. מה שהחל כהחלטה אסטרטגית נועזת של הנשיא דונלד טראמפ הפך במהירות למשהו מורכב הרבה יותר: מקור למחלוקת הולכת וגוברת לא רק בין דמוקרטים לרפובליקנים, אלא גם בתוך המפלגה הרפובליקנית עצמה.
התפטרותו השבוע של ג'ו קנט, ראש המרכז הלאומי ללוחמה בטרור, הייתה סימן אזהרה. קנט לא פרש בשקט. הוא עזב במחאה, וטען כי המלחמה "יוצרה" על ידי ישראל. במקביל, התפתח עימות פומבי ומחריף בין דמויות שמרניות בולטות כמו מגין קלי ומארק לוין, שחשף את עומק הקרע סביב המלחמה ותפקידה של ארצות הברית בה. במבט ראשון, הדבר מפתיע. במשך עשורים, המפלגה הרפובליקנית הייתה בסיס התמיכה האיתן ביותר של ישראל בוושינגטון. בעוד חלקים במפלגה הדמוקרטית נעו לעמדות ביקורתיות יותר – לרוב סביב הסוגיה הפלסטינית – הרפובליקנים נותרו לצידה של ישראל. אבל משהו משתנה.
ייתכן שקנט לא היה שחקן מרכזי בעיצוב מדיניות הממשל, אך זה כמעט לא רלוונטי. מכתב ההתפטרות שלו – שניתן לתארו כהשתלחות אנטישמית – לא רק האשים את ישראל בדחיפת טראמפ לצאת למלחמה נגד איראן אלא אף הרחיק וטען כי ישראל הייתה מעורבת בשרשרת האירועים שהובילה למלחמה בסוריה, שבה נהרגה אשתו, שאנון, ב-2019. הטענה הזו שגויה בעליל. לישראל לא היה כל קשר למלחמה ההיא. אבל עצם העלאתה חשובה בגלל מה שהיא מהדהדת.
במשך שנים נשמעו קולות בשוליים של הימין האמריקאי שטענו כי ישראל היא שדחפה את ג'ורג' וו. בוש לפלוש לעיראק בשנת 2003. תאוריית הקונספירציה הזו מעולם לא חדרה באמת למיינסטרים. מה ששונה היום הוא שרעיונות דומים כבר אינם נשארים בשוליים. הם מתקרבים למרכז. כאשר דמויות כמו טאקר קרלסון, קנדיס אוונס ומגין קלי עוסקות בנרטיבים הללו, זה מסמן משהו עמוק יותר ממחלוקת רגעית. מדובר בקולות עם מיליוני עוקבים, השפעה משמעותית ויכולת אמיתית לעצב את דעת הקהל בתוך התנועה השמרנית. בלב הפילוג הזה עומד מתח הולך וגובר בתוך תנועת MAGA עצמה.
במשך שנים, הסיסמה "אמריקה תחילה" איחדה את בסיס התמיכה של טראמפ. היום, יש מי שמפרשים אותה מחדש כביקורת על עצם הברית שהגדירה את מדיניות החוץ הרפובליקנית במשך עשורים. הטענה – לעיתים מפורשת ולעיתים מרומזת – היא ש"אמריקה תחילה" הפכה ל"ישראל תחילה". לוין, אחד המגינים הבולטים של ישראל, מוצג בעיני מבקריו כמי שנאמנויותיו מוטלות בספק. הדיון כבר אינו רק על טקטיקה או תזמון. הוא נוגע בזהות, בסדרי עדיפויות, ובסופו של דבר – בנאמנות.
לעת עתה, טראמפ מנסה להכיל את הסערה. הוא ביטל את קנט כמי שאינו משמעותי, וטען שלא היה לו כל תפקיד בעיצוב המדיניות. הוא הביע תמיכה פומבית בלוין במאבקו מול קלי. ובשבועות האחרונים, הוא גם ניסה להרחיק את עצמו מטאקר קרלסון – מבקר נוסף של המלחמה. יש היגיון בגישה הזו. טראמפ מבין שהמלחמה עם איראן אינה עוד החלטת מדיניות חוץ – היא הופכת לאבן יסוד בהגדרת כהונתו. עם הזמן, ייתכן שהיא אף תקבע את מורשתו. ולכן, אין לו ברירה אלא לקחת עליה בעלות.
אך כדי לעשות זאת, עליו גם לדחות את הנרטיב שלפיו נגרר אליה על ידי ישראל. הטענה הזו לא רק מעבירה את האחריות – היא פוגעת בדימוי שלו כמנהיג החלטי. נשיא שנתפס כמי שמופעל על ידי בעל ברית אינו נשיא ששולט במצב. וטראמפ, אולי יותר מכל קודמיו, רגיש מאוד לתפיסה הזו. אבל יש גם דרך נוספת להבין את מה שמתרחש. עם בחירות אמצע שמתקרבות בנובמבר והמרוץ לנשיאות שכבר מתחיל לתפוס תאוצה, המפלגה הרפובליקנית נכנסת לתקופה של מאבק פנימי. טראמפ אולי עדיין הדמות הדומיננטית, אך הוא אינו שולט בזירה לחלוטין. הקולות שמאתגרים כעת את המלחמה – ובהרחבה, את יחסי ארה"ב-ישראל – מניחים את היסודות לדיון עתידי על כיוון המפלגה.
אם המלחמה נגד איראן תיתפס כהצלחה, ייתכן שקולות אלו יישארו בשוליים. אבל אם היא תיכשל – אם תימשך זמן רב, תסלים באופן בלתי צפוי, או לא תספק תוצאה אסטרטגית ברורה – השפעתם תגדל. וכאן זה כבר הופך לבעיה של ישראל. כי בתרחיש כזה, דור ההנהגה הבא של המפלגה הרפובליקנית יבחין בכך היטב. מועמדים שיתמודדו על הנהגת המפלגה יסתכלו לאן הבסיס נע – ויתאימו את עצמם. התרחקות מהמלחמה תהפוך להתרחקות מטראמפ – ואולי גם להתרחקות מישראל. זה אינו תרחיש בלתי נמנע. אבל הוא הפך לאפשרי – במידה שלא הייתה בעבר.