ישראל ניצחה במלחמה זה כבר, עם סיום המערכה באיראן. המשכה אל תוך שכונות עזה היא טעות הנוגדת את האינטרס האסטרטגי הישראלי.
האם על ישראל לחתור לסיום המלחמה בעזרת גרסה של מתווה וויטקוף, או להרחיב אותה באמצעות כיבוש ("השתלטות") עזה? הכרעה בדילמה מתוך שיקולים פוליטיים-קואליציוניים היא חילול הקודש. שליחת בנינו – כולל ילדי שלי – לקרב, ללא הצדקה עניינית הנגזרת מהביטחון הלאומי, היא כל כך נוראה, עד שאינני מוכן לייחס אותה לרה”מ, שהוא עצמו חלק ממשפחת השכול. ומכאן פתוחה הדרך לבחינה עניינית, שמוליכה למסקנה חד-משמעית שסיום המלחמה הוא אינטרס אסטרטגי ישראלי עליון.
שורת היתרונות של המשך המלחמה דלה: יש למחוק ממנה פנטזיות כמו הגירה "מרצון" או גיור רצועת פלשת ל"אדמת מולדת" שתיושב ביהודים. גם הציפייה (הלגיטימית) לחינוך מחדש של שני מיליון פלסטינים לחיים בשלום לצידנו איננה בת-ביצוע מיידי בהינתן אמונתם הדתית המושרשת, הסבל שנחשפו לו מצידנו במלחמה והאינטרסים של התנועה הלאומית הפלסטינית. כיבוש מלא יכול להועיל, לכאורה, רק במישור ההרתעתי, שהוא קריטי לביטחון. ואולם זהו חישוב מוטעה: הרתעה היא עניין של תודעה הנגזרת מפרשנות של עובדות. העובדות הן שניצחנו את הציר השיעי, עם תחכום ותעוזה יוצאי דופן, והפעלנו נחישות מרשימה, בניגוד לציפיות סינואר, בדרך שבה פעלנו ברצועה, תוך הריסתה בפועל. אנחנו חוטאים לאינטרס הלאומי ולעובדות כאשר אנחנו בוחרים לתת "כוח וטו" על קביעת תודעת הניצחון לשאלת ההכרעה של הגדודים החמאסיים השיוריים בעזה.
כמה קצרות רואי ובלבול בין הטקטי לאסטרטגי, גלומים בהעדפתנו למשכן את הנכסים התודעתיים האדירים שצברנו במלחמה תמורת כיבוש הרבע הנותר מרצועת עזה. האם מי שלא הורתע עד עכשיו יורתע עם הצלחת מרכבות גדעון ב'? האם כדאי לנו לעצב את התודעה שלנו ושל העולם בדבר עוצמתנו באמצעות בחירת נקודה ארכימדית בכל המלחמה המוצלחת דווקא בזירה שבה לאויב החלש כל כך, יתרונות יחסיים מובנים?
ומנגד, שורת החסרונות של המשך המלחמה ארוכה מאוד: לעם היהודי, למדינת ישראל ולכל אחד מאיתנו באופן אישי.
האנטישמיות במערב, בימין ובשמאל הקיצוני, הייתה שם מזמן. אך רוב הציבור, גם באירופה, אינו אנטישמי או אנטי-ציוני. עלינו לנתב את המערכה כך שעמדות השוליים הקיצוניים לא יכבשו מאחזים נרחבים בדעת הקהל של המרכז ברחבי העולם. מי היה מאמין שהדור הצעיר בשתי המפלגות בארה"ב יעדיף את הפלסטינים עלינו? שהמערב, ברובו, יכיר במדינה פלסטינית? שקנצלר גרמניה, אוהב ישראל, יטיל אמברגו נשק? כיבוש עזה יחריף מאוד מגמה זו, שהיא איום אסטרטגי על עתידנו. ואגב כך, אנחנו מאבדים את הלגיטימיות בעיני חלק לא מבוטל מיהדות ארה"ב, שהיא משענת קריטית לשמירה על כוחנו בפוליטיקה האמריקאית.
כיבוש מלא של הרצועה, שיוביל כנראה לממשל צבאי, יעמיס עלינו משקולת כלכלית עצומה. שר האוצר, שרק השבוע הקציב מיליארדים להאכלת עזה, נמנע מלהציג את העלות המוערכת של ממשל צבאי בעזה. ההערכות מדברות על סכומים דמיוניים של עשרות מיליארדים בשנה.
והעיקר: אסטרטגיה לאומית חייבת לחשוב גם במונחים חברתיים. הישראלים קרועים במחלוקת סביב החטופים. המשך המלחמה נתפס על ידי רבים כהפקרתם דה-פקטו. אנחנו מתחבטים בשאלות מוסריות, מדי יום נהרגים עשרות ויותר בלתי מעורבים. בניגוד לאמור למעלה, רבים חושבים שהמלחמה מונעת משיקולים קואליציוניים. ומה יהיה אם כל אלו יחלחלו, חס וחלילה, גם אל שורות הצבא והוא ייקרע במחלוקת פנימית? זו תהיה מכה מכרעת להרתעה הישראלית. ישראל ניצחה במלחמה זה כבר, עם סיום המערכה באיראן. המשכה אל תוך שכונות עזה היא טעות הנוגדת את האינטרס האסטרטגי הישראלי.
