30 שנה לרצח רבין, ולמרות שנראה שהציבור הישראלי למד לקח – הקפיצה בין זרעי הפורענות בחברה לבין אלימות כלפי נושא משרה עלולה להיות קצרה.
לפני שלושים שנה בדיוק חיי התהפכו. במוצאי שבת, שעת חצות, הטלפון צילצל. על הקו כתב CNN: "שמענו שהרוצח הוא תלמיד בפקולטה למשפטים בבר-אילן שאתה הדיקאן שלה". כך התבשרתי, בזעזוע, על רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. למחרת בבוקר פגשתי שכן לבניין מגוריי, פרופ' מהאוניברסיטה העברית. הוא הביט בי בזעם, והטיח: "מה עשיתם לנו?" כך התוודעתי למחשבה שיש "אנחנו", הנרצחים, ויש "אתם", דתיים שאני מנוי עליהם, הרוצחים.
התחלחלתי מכך שהרוצח פעל, על פי עדותו, ממניעים דתיים. זו הייתה המחשה דרמטית לקשיים של הדת – שעוצבה במשך אלפיים שנות גלות – בהתמודדות עם התופעה היהודית החשובה בדורנו: מדינת ישראל. נרעשתי מכך שהרוצח של הממלכתיות, שמגולמת בראש הממשלה, שאב לגיטימיות למעשה הנתעב משותפים אידיאולוגיים, גם חילונים, לעמדותיו האולטרה-לאומניות. בעקבות הרצח החלטתי לשנות את מיקוד עשייתי ומחקריי ממשפט עסקי וכלכלי למשפט ציבורי ודתי, מתוך הבנה שקיים חשש לאובדן עצמאותנו הלאומית פעם נוספת – כמו בחורבן הבית – עקב התפרצות מלחמת א(זר)חים.
האם גם היום יכול להתרחש רצח פוליטי בישראל? האם הסכנה חלפה? עברו שלושים שנים, רצופות מאבקים פנימיים עזים, ללא התפרצות אלימות קיצונית. ראויים לציון שני אירועים: האחד, בזמן ההתנתקות, האיפוק של הכתומים שחוו גירוש משפיל, הרס מפעל חיים, הסבה אחורה של מהלך משיחי-גאולי, ואף על פי כן התפנו ללא אלימות. השני, בזמן המהפכה המשפטית, האיפוק של מאות אלפים שהפגינו נגד מה שנחזה בעיניהם להיות הרס הדמוקרטיה ואובדן עתיד. מעטות החברות הדמוקרטיות שבהן מאבקים על ציפור הנפש של ציבור נרחב התנהלו בעצימות רגשית כה עזה, אך ללא שימוש בנשק חם. נראה שנלמד הלקח מרצח רבין.
ובכל זאת, סקר עדכני של JPPI, המכון למדיניות העם היהודי, מלמד כי 81 אחוז מהישראלים חוששים שיש סיכוי לרצח פוליטי. זהו חשש מוצדק, כיוון שגורמי השורש לאלימות הפוליטית שהובילה לרצח לא טופלו, ולכן הסכנה בעינה עומדת: לרצח רבין היה מניע דתי. הסכם אוסלו יצר עימות בין חלק מהרבנים לבין הריבון. זכורה לרע יציאתם של מאות רבנים נגד הסכם אוסלו תחת הכותרת "דעת תורה" שמחייבת, לשיטתם, כפסיקה הלכתית. אף שמאז רצח רבין הסתמן פיכחון מסוים באשר להשלכות ההרסניות של עירוב הלכה בפוליטיקה, ברור שעדיין לא פותחה מחשבה דתית רצינית שעוסקת במשמעות של הריבונות. כך הרבנות הציונית-דתית, מתייגת את בתי המשפט הממלכתיים כ"ערכאות של גויים" וחותרת תחת הלגיטימיות שלהם. כך הרבנות החרדית, מתייגת את צה"ל כמקום שבאיו לא ישובון. אלו ביטויים לאי-הפנמה דתית של המדינה. אלו זרעי פורענות שהקפיצה הרעיונית מהם אל שימוש באלימות, על רקע דתי, נגד נושאי משרה ממלכתית, עלולה להיות קצרה.
לרצח רבין היה גם מניע פוליטי: הימין נדחק לפינה וחלק ממנהיגיו הקיצוניים, גם החילונים, טענו לחוסר לגיטימציה של התהליכים שהובילו להסכם אוסלו ובכך "התירו" במשתמע פנייה לאלימות. המצב היום אף חמור יותר: התפתחויות חברתיות (המשבר הדמוקרטי המתמשך המרחיק בין המגזרים), תקשורתיות (הנגישות לשיסוי ולשקר בים הסוער של המדיה החברתית) וגיאופוליטיות (טבח 7 באוקטובר) מעלות מאוד את הטמפרטורה של החיים הציבוריים בישראל והאפשרות לגלישה אל אלימות נוכחת ביום-יום. רמת האמון של הציבור במוסדות המדינה – כולם – בשפל היסטורי, מה שמנמיך מעצורים לפעולה נגד מנהיגים שפועלים מתוכם. האם נוכח התפתחויות מסוכנות אלו, הרשויות בישראל מטפלות כנדרש במסיתים משמאל ומימין? על פי הסקר, 80 אחוז מהישראלים סבורים שהטיפול הוא "פחות ממה שצריך".
זכינו להיוולד כיהודים בדור הריבונות. הדבר מטיל עלינו, כולנו, אחריות עצומה, לנהוג כבוד במדינה ובמנהיגיה. לפתח חטאת רובץ.
