אנו משקיעים מעל מאה מיליארד שקלים בשנה בהגנה על הגבולות ורק פרוטות מעטות, במונחים לאומיים, בשדה הקרב על התודעה העולמית. זוהי הזנחה שיכולות להיות לה השלכות קיומיות.
מפת האיומים על ישראל גדושה ועמוסה ואנו עסוקים מלוא שרירינו כדי לסכלם. כך בדרום, בצפון ובמזרח. אבל איום גדול – אולי הכי גדול לטווח הארוך – איננו מטופל. זהו האיום הגלום בערעור על עצם הלגיטימיות של קיום המדינה בעיני העולם החופשי.
ישראל מצליחה להתקיים כווילה בג'ונגל האזורי, בין היתר משום שהיא נתפסת כיד ארוכה של העולם החופשי, שמעבר לים. מערכת הקשרים הענפה של הווילה עם העולם החופשי – במישורים תרבותיים, כלכליים, מדיניים וכמובן גם ביטחוניים – שימשה רשת ביטחון למדינת ישראל. אבל, באחרונה, מתרחש תהליך דרמטי של בליה במערכת הקשרים הקריטית הזו. הדמוניזציה של ישראל הפכה בון-טון ברחבי אירופה ובחלקים מתרחבים של דעת הקהל בארצות הברית. הווילה מבודדת מתמיד, ולכן ראש הממשלה מדמה אותה לספרטה.
תהא אשר תהא סיבת הדמוניזציה – אנטישמיות קלאסית מימין ופרוגרסיבית משמאל, עקיצת העקרב הקטארי, מדיניות ממשלת ישראל הנתפסת כקיצונית, ספירלות הרעל במדיה החברתית ועוד – אסור לקבל אותה כגזירת גורל. קיים פיתוי להתקפד אל תוך גישה פטאליסטית – "העולם כולו נגדנו" ו"בידוע שעשיו שונא ליעקב", ולקוות לטוב. פיתוי אחר הוא לראות את החלק המלא של הכוס – הידידים שנותרו לנו, כגון הודו, האוונגליסטים ומדינות שבהן יש משטר סמכותני. אך זהו חוסר אחריות מהמעלה הראשונה. הדימוי המנחם של "עם לבדד ישכון" הוא סכנה אסטרטגית לעתיד הפרויקט הציוני.
התפרסם שישראל ממהרת להצטייד בטייסות חדשות מארה"ב מחשש שלאחר שני הנשיאים הציוניים – ביידן וטראמפ – יפציע נשיא מתבדל, או אף עוין לנו. העולם החופשי ניצל, בזמן מלחמת העולם השנייה כאשר פרנקלין רוזוולט נבחר לנשיא, על פני צ'ארלס לינדברג, בדלן קיצוני ואנטישמי, שאהד את היטלר ושקל התמודדות לנשיאות, אך ויתר. נחסכה מאיתנו הדיסטופיה שדמיין הסופר פיליפ רות ("הקנוניה נגד אמריקה"). אבל מי יתקע לידינו שנשיא עתידי לא יהיה בן דמותו של טאקר קארלסון הרפובליקני או של זוהרן ממדאני הדמוקרט? האם נוכל להישען על אירופה, שבה האיסלאם הוא הכוח העולה?
עלינו לגייס את המשאבים הלאומיים שצברנו למען שינוי הנרטיב נגד הלגיטימיות של הציונות וייבוש הביצה התודעתית שממנה צומחים זרעי הפרא. אין להסתפק בעזרת היהודים שמעבר לים (איפא"ק) ובקמפיין "הסברה" ישראלי; נדרש שינוי פרדיגמה. השינוי יתרחש רק אם נפנים כי המאבק על קיומנו מוכרע לא רק בגבולות אלא גם בדרך שבה העולם החופשי רואה אותנו. אנו משקיעים מעל מאה מיליארד שקלים בשנה בהגנה על הגבולות ורק פרוטות מעטות, במונחים לאומיים, בשדה הקרב על התודעה העולמית. זוהי הזנחה שיכולות להיות לה השלכות קיומיות.
הקרב רחוק מלהיות אבוד. נדרשת מנהיגות בן-גוריוניסטית שתבין את עומק האתגר ותטפל בו במקצועיות ובנחרצות: מקצועיות מחייבת איגום של ידע ומומחיות, פיתוח "תורת לחימה" המתאימה לעולם החדש, מיפוי השדה, עיצוב נרטיב, תכנון כלים להפצתו, יצירת שיתופי פעולה בינלאומיים ועוד. נחרצות מחייבת הבנה שנדרש שינוי לכל אורך הקו. בצד הביטחון הלאומי הפיזי שמופקד בידי ארגונים הפועלים בארץ (צה"ל ושב"כ) ובחו"ל (מוסד), יש להפקיד את הביטחון הלאומי התודעתי בידי גוף ייעודי חדש, שיהיה ממלכתי (לא פוליטי) כמו שאר גופי הביטחון, מתוקצב בנדיבות לטווח ארוך, כיאה לגודל האתגר, ונתון לאחריות ישירה של משרד ראש הממשלה או משרד הביטחון. אין מדובר "רק" ביחסי חוץ או בהגנה על יהודי התפוצות, אלא, כאמור, בליבת הביטחון לאומי.
הביטחון הלאומי מותנה לא רק בהצלחות בקרבות בבינת ג'בייל או ברפיח, אלא גם בקרב על התודעה בוושינגטון, ברלין ופריז.
