ראש הפרויקט
יעקב כץ
משתתפים: אליוט אברמס, איטה אלקלעי, נדיה ביידר, שלמה ברזניק, יהונתן גבעתי, בארי גלטמן, עמוס הראל, גיל טרוי, דב מימון, רוברט נויפלד, נח סלפקוב, שלמה פישר, שוקי פרידמן, אלי קנאי, שמואל רוזנר, עמית שובל, ידידיה שטרן.
ב־21 ביוני 2025 הצטרפה ארצות הברית לישראל במלחמתה נגד איראן. מהלך זה הזניק את השותפות בין שתי המדינות לגבהים חסרי תקדים, שעם זאת עלולים גם להיות מסוכנים. מהצד החיובי, רבים חשבו שמיזוג המערכות החלָק שהושג בשתי מתקפות הטילים מכיוון איראן על ישראל, ב־13 באפריל 2024 וב־1 באוקטובר 2024, סימן נקודת שיא בשיתוף הפעולה בין שתי המדינות. העובדה שבאותה שנה ג’ו ביידן היה הנשיא והיום הנשיא הוא דונלד טראמפ מאששת את האמת המתמשכת: האחדות בין ישראל לארצות הברית איתנה להפליא.
מסקנה זו נוגדת הספדים רבים שנישאו בטרם עת, שקוננו על כך שפעולה זו או אחרת של ישראל הזיקה לשותפות שלה עם ארצות הברית באופן חסר תקנה. דוגמה לעמדה זו הם דבריו של ראש האופוזיציה יאיר לפיד במאי 2025, שהטיח בראש הממשלה בנימין נתניהו את המילים: “איבדת את טראמפ. לא היה שֵפל כזה ביחסים עם ארצות הברית מעולם”.
יתר על כן, החששות בנוגע למלחמה מול איראן הביאו לגיבוש “ברית פרסה” (על פי התאוריה ששני קטבים פוליטיים עשויים להתקרב זה לזה כמו שני קצותיה של פרסה) בין השמאל הקיצוני לימין הקיצוני בארצות הברית בטענה שישראל תגרור את ארצות הברית למלחמת עולם שלישית. ואז, מייד אחרי שניתן אור ירוק לתקיפה הישראלית באיראן, כפה הנשיא טראמפ על ישראל את החזרת מטוסיה לבסיסם במקום להעניש את איראן על הפרת הפסקת האש. מהלך זה גרם לישראל להיראות כמדינת חסות.
המתחים הללו חושפים עוד אמת קבועה, שקיבלה השנה משנה תוקף: מצבה של אחדות זו הוא נושא בלתי פוסק לדאגה, ולא בלי סיבה הגיונית. נכון, התקשורת ממהרת מאוד להסתער על הבדלי אג’נדות בלתי נמנעים ולהציג אותם כ”פרדה סופית”, עד כי הקשר הרב־ממדי הממושך בין שתי המדינות, הנסמך על ערכים ואינטרסים חופפים, נדמה לעיתים כשברירי וחולף. אלא שכמו בכל קשר נישואים בריא, קורה שיש מתחים, ואם שני השותפים אינם מקפידים לטפח את מערכת היחסים ביניהם, הוויכוחים ביניהם עלולים להחריף.
סתירה מדומה זו מספקת מסגרת עבודה אנליטית להבנת השנה החולפת ולהיערכות לעתיד. חיוני להבין את היסודות שעליהם מתבססת תמיכתה יוצאת הדופן של ארצות הברית בישראל וכן את הדיווידנדים העצומים שהיא קוצרת. כמו כן חיוני להבין את המתחים המתמשכים ואת סימני האזהרה שבגללם אפילו אנליטיקאים מפוכחים נשמעים היסטריים.
המסגור של איפא”ק המבליט את “הערכים המשותפים” ואת “האינטרסים המשותפים” בין שתי המדינות עודנו שריר וקיים. הרטוריקה של שגריר ארצות הברית בישראל מייק האקבי ושל חבר הקונגרס ריצ’י טורס מבטאת את תחושותיהם של אמריקאים רבים בנוגע לישראל ונותנת מקום ללכידות דו־מפלגתית נדירה בארצות הברית המפולגת. האקבי מנסח יפה את הרגישויות של “אמריקה האדומה”, קרי הרפובליקנים, כשהוא מהלל את ישראל כ”מקום מיוחד מאוד על פני האדמה”, מכיר בקשר של היהודים לארץ ישראל עוד מימי התנ”ך ואומר כי “לאמריקה יש חברים. יש לה בעלות ברית. אבל יש לה רק שותפה אחת. וכשאני אומר שותפה, כוונתי למערכת יחסים הדוקה כל כך שכמוה כנישואים. וזוהי ישראל”.1 טורס מציב את ישראל בתוך ערכי המפלגה הדמוקרטית כשהוא טוען בתוקף: “איש מאיתנו איננו בן חורין כל עוד לא כולנו בני חורין. בעיניי, החירות שלי כלטיני שחור מרובע ברונקס קשורה בקשר בלתי נפרד לחירותו של העם היהודי […] אני פרו־ישראלי לא למרות הערכים הפרוגרסיביים שלי, אלא דווקא בגללם”.2
יתרה מזו, במהלך הבחירות לנשיאות, כשמועמדי שתי המפלגות הגדולות התחרו ביניהם, שוב, מי מהם תומך בישראל יותר,3 נראו הן בוועידה הרפובליקנית והן בוועידה הדמוקרטית מראות סוחטי דמעות של תמיכה מקיר לקיר בחטופים הישראלים.
כשישראל תקפה באיראן, התייצבו לצד אותם “אינטרסים משותפים” גם “האויבים המשותפים”. הכותרות הכריזו כי תנועת MAGA (“מחזירים את אמריקה לגדולתה”; “Make America Great Again”) מתפוררת, ורפובליקנים דוגמת טאקר קרלסון ומרג’ורי טיילור גרין שילבו כוחות עם שמאלנים דוגמת ברני סנדרס ואילהן עומאר בהתנגדותם להתערבותה של ארצות הברית ב”מלחמה של ישראל”.
הסקרים באותו שבוע, לפני הניצחון הצבאי המזהיר של ארצות הברית, הראו תמיכה של 57% מהאמריקאים בהתקפות מצד ישראל. למעלה מ־80% סברו שיש למנוע מאיראן להחזיק בנשק גרעיני משום שהוא מאיים גם על ארצות הברית,4 ובניגוד למחאות הקולניות מצד הרפובליקנים, 83% ממצביעי טראמפ תמכו בהתקפות האוויריות על ידי ישראל.5 בקצרה, רוב האמריקאים הסכימו עם הגנרל מייקל קורילה, מפקד פיקוד המרכז בצבא ארצות הברית, כי “זוהי הזדמנות נדירה ביותר להגן על האינטרסים הלאומיים [שלנו]” במזרח התיכון.6
בה בעת, ישראל וארצות הברית ניצבות לפני “אתגרים משותפים”: משברים פנימיים של קיטוב פוליטי, חוסר תפקוד של הממשלה, התייחסות צינית למוסדות וחשדנות כלפי אחרים – דת אחרת, מפלגה אחרת או מוצא אתני שונה.
גם הממשל הדמוקרטי וגם הממשל הרפובליקני גילו, בייחוד מאז מתקפת 7 באוקטובר 2023, ועודם מגלים, נדיבות יוצאת דופן. ישראל מקבלת מדי שנה סיוע אמריקאי בסך 3.3 מיליארד דולר באמצעות התוכנית למימון צבאי למדינות זרות (Foreign Military Financing – FMF) ו־500 מיליון דולר דרך תוכניות של שיתוף פעולה להגנה מפני טילים. ישראל חייבת להוציא את רוב הסכומים הללו על שירותים וציוד מתוצרת ארצות הברית. עד יוני 2025 נשלחו מארצות הברית לישראל, ב־800 טיסות וב־140 משלוחים ימיים, מעל 90,000 טונות ציוד צבאי. שוֹוי הסיוע האמריקאי שקיבלה ישראל מאז שנת 1948 עולה על 130 מיליארד דולר.7 אף על פי כן, לנוכח משיכות החבל בין ביידן לנתניהו בסוגיית טקטיקות המלחמה שישראל נוקטת, רבים מסיקים שישראל מוכרחה לבחון מחדש את התלות הלא בריאה שלה בארצות הברית, בייחוד במה שקשור לחימוש. הרחבת תעשיית הנשק הישראלית עשויה להעניק לישראל יתר עצמאות, אם כי לא עצמאות מוחלטת.
“הבדלנים החדשים” המתרבים באמריקה תוהים מה ארצות הברית מקבלת בתמורה מלבד איבה כלפיה מצד הערבים והסתכנות בעוד “מלחמת נצח”. באמצע מאי 2025 – לאחר שהנשיא טראמפ שב הביתה מביקורו בסעודיה, בקטאר ובאיחוד האמירויות ובאמתחתו השקעות בסך 4 טריליון דולר, דילים עסקיים לטובת משפחת טראמפ ומטוס בואינג 747 שקיבל במתנה מקטאר – נדמה היה שישראל נמצאת בצד המפסיד של גישה “עסקית” חדשה זו למדיניות החוץ. למרבה התדהמה, מעטים מקרב המנהיגים היהודים והמנהיגים הישראלים הכריזו בקול גדול על הדיווידנדים הרבים שארצות הברית קוצרת מישראל. אי־הכרה ברווחים הללו, שלא לומר הימנעות מהבלטתם, היא רשלנות פושעת מבחינה פוליטית.
קצרה היריעה כאן מלהיכנס לסקירת תולדותיה של סוגיה זו, ובכל זאת נזכיר שתחילתה אחרי מלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, עם האוצרות האסטרטגיים שסיפקה ישראל לארצות הברית בנושא הנשק והטקטיקות של ברית המועצות, והמשכה בעשרות שנים של שיתוף במודיעין, ובכלל זה הפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק, בסוריה ועכשיו באיראן. מאז מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר, רווחי המלחמה נחלקים לארבע קטגוריות עיקריות, מעֵבר לעצם התמיכה ב”אומת הסטארט־אפ” ובתועלת שהיא מביאה לאנושות כולה: מהלכים דיפלומטיים שוברי שוויון (game changers), פריצות דרך צבאיות, פיתוחי בינה מלאכותית וחדשנות רפואית.
ב־15 בינואר 2025 נשא הנשיא ביידן במחלקת המדינה את נאום הפרדה שלו בנושא מדיניות החוץ. הוא התרברב כי “ההגנה האווירית של איראן על הקרשים. הפרוקסי העיקריים שלהם, חיזבאללה, נפגעו אנושות […] ואם אתם רוצים עוד ראיות לכך שהחלשנו באופן רציני את איראן ואת רוסיה, רק תעיפו מבט לכיוון סוריה”. את הכרתו בתרומתה של ישראל הביע ביידן באומרו ש”ישראל הסבה נזק עצום לאיראן ולשלוחיה”.8 אלא שאחרי ההתקפה של איראן על ישראל ב־13 באפריל 2024 הציע הנשיא ביידן לישראל “להסתפק בניצחון” ו”לוותר על השמדת ההגנה האווירית של איראן”.9 שר ההגנה האמריקאי לויד אוסטין, כך דוּוח, זעם על שר הביטחון הישראלי יואב גלנט משום שנתן לארצות הברית התרעה מינימלית בלבד לפני חיסולו של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה. העיתון ג’רוזלם פוסט דיווח כי “ארצות הברית הפצירה בישראל פעמים רבות לפעול בפחות תוקפנות או להימנע מנקיטת פעולות מסוימות נגד חיזבאללה, כדי למנוע […] מלחמה אזורית”.10
עברו שישה חודשים, וחוכמת ההמונים הסבירה את ההצלחות של ישראל באיראן, כמו גם את נכונותו של טראמפ להתערב, על ידי חיבור של ההצלחות של ישראל בהכנעת חמאס, בריסוק חיזבאללה, בהבאה לנפילתו של משטר אסד ובהפשטת איראן מן ההגנה האווירית שלה. באמצעות חשיפתה של איראן לעין כול כמדינה מסוכנת וחלשה שיכולותיה להגיע לפצצה גרעינית נפגעו קשות, גם אם לא הושמדו לחלוטין, עשתה ישראל, המדינה הקטנה, טובה “מונומנטלית”, אחד משמות התואר החביבים על טראמפ, לארצות הברית ולעולם כולו.
הודות לכל מאמצי הפיתוח של ישראל אפשר להתייחס אל מלחמת 7 באוקטובר כאל “מלחמת הבינה המלאכותית הראשונה”; צה”ל משתמש בכלי אודיו, בכלים לזיהוי פנים, בניתוחי שפה נרחבים ובמערכי חיפוש של נתוני עתק נוספים (Big Data) לצורך איתור מחבלים ומקומות המסתור שלהם ולשם תיאום בין הכוחות השונים והצלת חיי חיילים. יחידת המודיעין 8200 הקימה מרכז חדשנות בשם “הסטודיו”, ומערכת “איפה אבא” מאתרת טלפונים של מבוקשים. לדברי ד”ר טל מימרן, לשעבר יועץ משפטי צבאי, בריאיון למגזין טיים, לפני עשר שנים “צוות של 20 קציני מודיעין היה צריך לעבוד כ־250 ימים כדי לאסוף בין 200 ל־250 מטרות. היום הבינה המלאכותית יכולה לעשות את זה בשבוע”.16
בבתי חולים בארצות הברית מצילים חיים כבר היום בזכות החידושים של ישראל בשדה הקרב. אחרי מתקפת 7 באוקטובר נענו 85 יזמי סטארט־אפ במרכז הרפואי שיבא תל השומר (נוסף על מי שנענו במרכזים רפואיים אחרים) לקריאה להמצאות שימושיות, ורבים מהם השיקו שותפויות פוריות.17 יישומון המאמן האישי “קמטאי” הוסב להערכת תנועות הגוף של מטופלים בעזרת בינה מלאכותית כדי לאבחן צרכים שיקומיים, ועקב כך מתפנה זמנם של פיזיותרפיסטים לעבודה עם מטופלים.18 כמה מן ההמצאות הללו תרמו להפחתה עצומה במספר החיילים הפצועים שמתים מפציעתם; שיעור תמותת הפצועים היום עומד על 6.7%, כמחצית משיעורם במלחמת לבנון השנייה.19 בדצמבר 2024 נכתב בעיתון ניו יורק טיימס בהתפעלות: “מניתוחים באמצעות רובוטים להוצאת כדורים ורסיסים, דרך פרוטזות מותאמות אישית המודפסות בתלת־ממד לצורך פרישֹה מהירה, ועד למשחה על בסיס אננס לטיפול בכוויות – הטכנולוגיות הללו מגדירות מחדש את הרפואה המודרנית ומצילות חיים”.20
מזכַּר ההבנות שנחתם בין ישראל לארצות הברית לעשר שנים עתיד לפוג ב־2028. במסמך מפורטת כמות הסיוע שארצות הברית מספקת לישראל. הבחירות הבאות לקונגרס יתקיימו ב־2026, והבחירות הבאות לנשיאות ב־2028. מיני מחסומים אפשריים עלולים לצוץ, בייחוד מכִּיוון הבדלנים שמונו בידי טראמפ ומכִּיוון המיעוט הנאמן של מחוקקים רפובליקנים המסתייגים מהענקת סיוע צבאי באופן כללי. אחדים מסלעי המחלוקת העיקריים יהיו משך הזמן של תוקפו של מזכר ההבנות החדש והחלק היחסי של ציוד צבאי תוצרת ארצות הברית.
בשבת טראמפ נותן אור ירוק להפצצה באיראן, ביום ראשון הוא אוכף הפסקת אש, וביום שני הוא כבר זועם, מפגיז במילים בוטות ומודיע שהוא “לא מרוצה מישראל”. ביטול סבב התקיפה המתוכנן באיראן, לאחר שנתניהו הורה לרוב המטוסים לשוב על עקבותיהם אבל שיגר הפצצה סמלית אחת, המחיש את תלותה של ישראל בארצות הברית ובנשיאה ההפכפך, הנקמני אך הפרו־ישראלי בדרך כלל.
בינתיים אין כמעט סנטורים דמוקרטים, גם לא תומכי ישראל נאמנים כמו ג’קי רוזן וצ’אק שוּמר, המשבחים את התקיפה האמיצה והמדויקת של ארצות הברית, וּודאי שלא את טראמפ שנוא נפשם. שוּמר טען בתוקף: “שום נשיא אינו רשאי להצעיד את האומה באופן חד־צדדי לאירוע כה מרחיק לכת כמו מלחמה עם איומים בלתי צפויים ובלי כל אסטרטגיה”. אחד הדמוקרטים הפרו־ישראלים שהתראיין ל־Jewish Insider כעס על כך ש”מספר הדמוקרטים שפרסמו הודעות שמחה על שחרורו של האקטיביסט האנטי־ישראלי מחמוד חליל מהמעצר של סוכנות ההגירה גדול בהרבה ממספרם של מי שהביעו סולידריות עם ישראל בשעתה הקשה”.21
ולבסוף, ה”חברים” ב”ברית המטורללים ויפי הנפש” אולי חשו רדופים לנוכח האזהרות ההיסטריות על נקמת איראן שתסבך את ארצות הברית בעוד “מלחמת נצח”, אך יותר מזה הם הרגישו מחוזקים. איש הימין ג’ו רוגן הזמין את הסנטור הדמוקרטי ברני סנדרס לבקר את המלחמה בהֶסכֵּת המשפיע שלו. סימן אזהרה נוסף היה ש־62% מתושבי ניו יורק המשכילים תמכו במועמד האנטי־ישראלי זוהרן ממדאני לראשות עיריית ניו יורק, ורק 38% העדיפו את יריבו הפרו־ישראלי אנדרו קואומו.22 ניצחונו של ממדאני בפריימריז בעיר שמתגוררת בה האוכלוסייה היהודית הגדולה בעולם שיקף את ההשפעה ארוכת הטווח שתהיה ל”אינתיפאדה האקדמית” על הפוליטיקה הדמוקרטית: ישראל הולכת והופכת לסוגיה מקטבת אפילו בבחירות המקומיות, ופעילים דמוקרטים בוגרי קולג’ רבים מתגלים כאנטי־ציונים מושבעים. מנהיגי העתיד עוד יודו לאקטיביזם האנטי־ישראלי שעיצב את ניסיונם הפוליטי, וכבר עכשיו נשברים טאבואים כשפוליטיקאים מן השורה קוראים ל”גלובליזציה של האינתיפאדה” וחובטים בישראל בהתריסם נגדה שהיא “מבצעת רצח עם”.
ארבעת הימים ההם ביוני מסבירים מדוע, למרות היסודות האיתנים, יש גם אי־יציבות מסוימת המאיימת על יחסי ישראל-ארצות הברית, ולפאניקה יש נטייה להתפשט במהירות. מאז שהנשיא ג’ורג’ בוש אימץ את ישראל אל ליבו ודמוקרטים רבים החליטו שהם שונאים אותו ולכן הם חייבים לשנוא גם את ישראל, התחילו פעילים פרו־ישראלים להזהיר שישראל הופכת להיות נושא מפלג. המפלגה הרפובליקנית התגלתה בשני העשורים הראשונים של המאה ה־21 כמפלגה התומכת בישראל ללא סייג. הדמוקרטים, אף כי רובם עדיין פרו־ישראלים, החליפו את המפלגה הרפובליקנית שלפני עידן רונלד רייגן כמפלגת הרוב שנותנת מקום בתוכה לאגף קולני ומשפיע אנטי־ישראלי ועל גבול האנטישמי. “ברית הפרסה” נגד התקיפה של טראמפ באיראן מאחדת בין רפובליקנים אנטישמים ואנטי־ישראלים כגון טאקר קרלסון ומרג’ורי טיילור גרין לבין דמוקרטים אנטישמים ואנטי־ישראלים כגון אילהן עומאר ורשידה טליב. זהו שיאה של תופעה חדשה ומדאיגה שצברה תאוצה אחרי מתקפת 7 באוקטובר, האינתיפאדה האקדמית ואידאולוגיית MAGA. כעת שתי המפלגות נותנות מקום לקולות אנטי־ישראליים נחושים בתוך המחנה שלהן.
את הרוב המוחלט של הרפובליקנים ניתן לכנות “הציונים של רייגן”, ובכללם אוונגליסטים, ניצים בסוגיות של ביטחון לאומי ורוב מצביעי טראמפ. כל אלה מריעים לטראמפ על ההישגים הפרו־ישראליים שלו, החל בהכרה בירושלים כבירת ישראל, עבוֹר בתיווך בהסכמי אברהם וכלה בתקיפה באיראן. הם זכו לכינוי הזה משום שבשנות ה־80 של המאה הקודמת הפכה המפלגה הרפובליקנית לפרו־ישראלית נלהבת, וכן בגלל אירועים נוספים מאותו עשור: הסערה שהתחוללה כשארצות הברית של רייגן מכרה מטוסי אייווקס לסעודיה, הפצצת הכור הגרעיני בעיראק בידי ישראל והתוקפנות הישראלית לכאורה במלחמת לבנון הראשונה. “דמוקרטיות אחיות” הן לא תאומות; יש התנגשויות שאי־אפשר להימנע מהן, ובכל זאת הן לא בהכרח הרות אסון.
חלק מן ה”ציונים של רייגן”, וכמה רפובליקנים שמתלהבים מישראל קצת פחות, הם “הטראמפיסטים הנצחיים”, התומכים בנשיא טראמפ בכל מצב, יהא אשר יהא. לשם כך נדרשים לפעמים תרגילים מנטליים מהסוג שסגן הנשיא ג’יי די ואנס התמחה בו. עם “הטראמפיסטים הנצחיים” נמנית קבוצת “לעברים בלבד”. הללו מתנגדים באופן כללי לכל סיוע למדינות זרות, ובפרט לאוקראינה, אבל ישראל היא בשבילם היוצא מן הכלל משום שהיא מהווה חומת מגן נגד הג’יהאד האסלאמי.
הדוגלים ב”הימנעות ממלחמות באשר הן” נשמעים חשדנים יותר ויותר לגבי מימון ישראל אבל הם אינם אנטי־ישראלים, אלא הם, בפשטות, חוששים מכל מלחמה זרה. הם שמעו את ההבטחות החוזרות ונשנות של טראמפ כי הוא יימנע מכל הסתבכות במדינות אחרות, אך בה בעת הם מתעלמים מנדריו החוזרים ונשנים שאיראן לעולם לא תשיג נשק גרעיני.
מסקנה: הרפובליקנים הללו, ובעיקר הם, צריכים לשמוע עוד על עצמאותה הצבאית של ישראל וכיצד התמיכה בישראל עוזרת לארצות הברית בכלל ובהימנעות מהסתבכות במלחמות זרות בפרט. זיכרונות מאסון 11 בספטמבר, לצד הצלחותיה הכבירות של ישראל נגד חמאס, חיזבאללה, סוריה ואיראן טרם התערבות האמריקאים, עשויים להרגיע כמה מן הספקנים האלה.
“האנטישמים של MAGA” הם מיעוט קטן אבל קולני ובעל השפעה. גם הם מתקוממים נגד “מלחמות הנצח” של ארצות הברית, אבל הבדלנות השמרנית שלהם מרוחה לא פעם באנטישמיות. אצל חלקם, כגון חברת הקונגרס מרג’ורי טיילור גרין, הפתיחוּת לתאוריות קונספירציה אנטי־יהודיות מזינה את הבדלנות והאנטי־ציונות שלהם. אצל אחרים, שהבולט בהם הוא טאקר קרלסון, העוינות לישראל וליהודים גוברת כנראה ככל שגוברת נטייתם לבדלנות. קרלסון היה ניטרלי בתחילת הקריירה שלו. מאז שפוטר מרשת פוקס באוקטובר 2023, הוא קיצוני יותר.
ולמרות כל זה, 83% ממצביעי טראמפ תמכו בישראל והעדיפו אותה על פני איראן.23 ב־18 ביוני 2025 פרסם מכון המחקר Network Contagion Research Institute דוח בכותרת “דגלים מזויפים וציטוטים כוזבים של אנשי MAGA: איך רשתות זרות מפוברקות ממציאות דברים כדי לערער את הימין מבפנים”. בדוח זה הזהיר המכון כי בוטים “פרו־איראנים ופרו־רוסים המקושרים לתעמולה של המשטר באיראן” מציפים את הרשתות החברתיות בארצות הברית בעודם מתחזים לנאמני תנועת MAGA.24 אייב גרינוולד, מהמגזין Commentary, סיכם במילים: “זה מסביר למה הסקרים מראים רוב מוצק של רפובליקנים שתומכים בתקיפוֹת של ארצות הברית באיראן בשעה שחשבונות בולטים ברשת X גורמים לך להאמין שבתנועת MAGA התנגדו לכך באופן כללי”.25
התגובה החריפה של הפרוגרסיבים נגד מלחמתה של ישראל בעזה יחד עם הגל הגואה של האנטישמיות האנטי־ציונית משפיעים על הבייס הדמוקרטי עד כדי כך שהדבר מושך אליו בהדרגה יותר ויותר בוגרי אוניברסיטאות. המספרים של צעירים תומכי ישראל ושל ליברלים תומכי ישראל הידלדלו עוד קודם לכן; מאז מתקפת 7 באוקטובר הם מתרסקים.
רוב הדמוקרטים הם עדיין פרו־ישראלים. רבים מהם הם “ליברלים ציונים”, ברוח המסורת של הארי טרומן, ג’ון קנדי, לינדון ג’ונסון וביל קלינטון; הם מיוצגים בידי הרוב הדמוקרטי למען ישראל ואוהדים דוגמת ג’ון פטרמן וריצ’י טורס. הם רואים את הערכים המשותפים ואת האינטרסים החופפים המאחדים את ישראל וארצות הברית.
יותר ויותר דמוקרטים עונים להגדרה “הציונים של ביידן”. הם הריעו כשהנשיא ביידן תמך בישראל אחרי מתקפת 7 באוקטובר, אבל כמוהו תסכולם גבר לנוכח מה שהם כינו העקשנות והתוקפנות של ישראל במלחמתה בעזה. הם תמכו בשיטות הלחץ לסירוגין של ביידן, ואף שמחו לקחת לעצמם קרדיט כשישראל ריסקה את חיזבאללה, קידמה את קריסת סוריה והחלישה את איראן. דמוקרטים אלו מגנים את העוינות הישראלית כלפי הפלסטינים ומאמינים עדיין בפתרון שתי המדינות. הם חוששים שמבחינה תרבותית ישראל הולכת ונעשית דומה ל”אמריקה האדומה”, והם מאמינים ב”צדק חברתי”, שפירושו בעיניהם אוניברסליות, פציפיזם ובוז ללאומנות, למסורתיות ולשירות הצבאי.
התגובה החריפה של הפרוגרסיבים נגד מלחמתה של ישראל בעזה יחד עם הגל הגואה של האנטישמיות האנטי־ציונית משפיעים על הבייס הדמוקרטי עד כדי כך שהדבר מושך אליו בהדרגה יותר ויותר בוגרי אוניברסיטאות. המספרים של צעירים תומכי ישראל ושל ליברלים תומכי ישראל הידלדלו עוד קודם לכן; מאז מתקפת 7 באוקטובר הם מתרסקים.
רוב הדמוקרטים הם עדיין פרו־ישראלים. רבים מהם הם “ליברלים ציונים”, ברוח המסורת של הארי טרומן, ג’ון קנדי, לינדון ג’ונסון וביל קלינטון; הם מיוצגים בידי הרוב הדמוקרטי למען ישראל ואוהדים דוגמת ג’ון פטרמן וריצ’י טורס. הם רואים את הערכים המשותפים ואת האינטרסים החופפים המאחדים את ישראל וארצות הברית.
יותר ויותר דמוקרטים עונים להגדרה “הציונים של ביידן”. הם הריעו כשהנשיא ביידן תמך בישראל אחרי מתקפת 7 באוקטובר, אבל כמוהו תסכולם גבר לנוכח מה שהם כינו העקשנות והתוקפנות של ישראל במלחמתה בעזה. הם תמכו בשיטות הלחץ לסירוגין של ביידן, ואף שמחו לקחת לעצמם קרדיט כשישראל ריסקה את חיזבאללה, קידמה את קריסת סוריה והחלישה את איראן. דמוקרטים אלו מגנים את העוינות הישראלית כלפי הפלסטינים ומאמינים עדיין בפתרון שתי המדינות. הם חוששים שמבחינה תרבותית ישראל הולכת ונעשית דומה ל”אמריקה האדומה”, והם מאמינים ב”צדק חברתי”, שפירושו בעיניהם אוניברסליות, פציפיזם ובוז ללאומנות, למסורתיות ולשירות הצבאי.
מסקנה: ישראל והקהילה היהודית חייבות לדבר במונחים של “הציונות כזהות”, ובכך להצדיק את קיומה של ישראל כביטוי מוחשי של לאומיות ליברלית־דמוקרטית באופן שידבר אל ליבם של יהודים ושל לא־יהודים “כּחוּלים” המחפשים משמעות, קהילתיות ושורשיות.
ברור לכול שלא קמלה האריס ולא ברק אובמה הם פרו־ישראלים נלהבים כמו ג’ו ביידן. אבל זו שגיאה גסה לקרוא להם “אנטי־ישראלים” או “אנטי־ציונים”. הם “ציונים על תנאי”. תמיכתם בישראל תלויה בכך שישראל תשוב להיות מה שתומס פרידמן מכנה “ישראל של סבא שלכם”. הם צריכים שישראל תחתור לשלום עם הפלסטינים ותיראה יותר כמו הדימוי הסטראוטיפי שלהם על תל אביב ופחות כמו הסטראוטיפ של ירושלים. והם מתעבים את ה”מתנחלים”, את ה”כיבוש”, את “אלימות המתנחלים”, את בן גביר, את סמוטריץ’ ואת החרדים.
בקצה השמאלי של הסולם, אבל עם עוצמה מתחזקת ומבשרת רעות, נמצאים “האנטי־ביביסטים האנטי־ציונים”. נכון שיש בקרבם, למשל אילהן עומאר, רשידה טליב ופרו־פלסטינים רבים, המלבים את האנטי־ציונות שלהם באנטישמיות. אבל רבים, כמו ברני סנדרס, מנצלים את השנאה הלא רציונלית שלהם לנתניהו כדי להצדיק את האנטי־ציונות שלהם ומתעלמים מן האנטישמיות של בעלי הברית שלהם. היהודים בברית הזאת מעטים, אם כי יש המנפחים את מספרם, אבל הם התנחלו בלב המפלגה הדמוקרטית, והם מתנהגים בבריונות שגורמת לחלק מן “הציונים של ביידן” להשתיק את התלהבותם מן המדינה היהודית.
הפלגים הללו נזילים, ולא בטוח שכולם יהיו קיימים לאורך זמן. האמריקאים לכודים בין שני אירועי “ברבור שחור” (אירועים לא סבירים שהשפעתם יכולה להיות מרחיקת לכת), הפוגעים בשמה הטוב של ישראל. ראשית, הנשיאות המקטבת של טראמפ הופכת כל תמיכה דו־מפלגתית שישראל נהנית ממנה לעניין חריג. עם זאת, “מנהיגות הפטיש” התוקפנית של טראמפ גרמה אפילו לדמוקרטים פרו־ישראלים רבים, ובכללם יהודים, לגנות את היוזמה האנטישמית שלו חרף העובדה שההסתערות הפרואקטיבית שלו נגד שנאת יהודים היא חסרת תקדים בהיסטוריה הנשיאותית של ארצות הברית. שנית, עקב הדשדוש המתמשך במלחמת עזה המדממת, בהובלת ממשלה ישראלית שאפילו רבים מהציונים בקרב יהודי ארצות הברית משמיצים אותה, ישראל איבדה את הפופולריות שלה. פופולריות זו עשויה לשוב ולעלות, או שאולי דור חדש של אנטי־ציונים יכניס את השמצת ישראל למיינסטרים.
סקר ממאי 2025 הראה כי 6 מכל 10 רפובליקנים (60%) רואים את תפקידה האזורי של ישראל באור חיובי, לעומת 3 בלבד מכל 10 עצמאים (29%) ושניים בלבד מכל 10 דמוקרטים (19%).26 חודש לפני כן, בסקר של מכון פּיוּ, נמצא ש־69% מן הדמוקרטים ביקורתיים כלפי ישראל.27 ואילו בסקר של המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון ממאי 2024 נמצא ש־51% מן היהודים האמריקאים תמכו בהחלטתו של הנשיא ביידן לעכב את משלוחי הנשק לישראל, ושליש מהם סברו שישראל מבצעת רצח עם בעזה.28
כאשר המלחמה הנוכחית תסתיים, או כאשר הסכמי אברהם יתרחבו, או כאשר דונלד טראמפ יעזוב את הזירה הפוליטית, או כאשר הממשלה בישראל תוחלף, ייתכן שהפופולריות של ישראל תשוב ותפרח. סקרי גאלופ במהלך 30 השנים האחרונות מראים יותר יציבות מאי־יציבות בתמיכה בישראל למרות מבול הכותרות השליליות. יתרה מזו, הבסיס של אמריקאים תומכי ישראל הוא עדיין גדול מזה הקיים בקנדה, בבריטניה או בצרפת.
בד בבד עם מאבקה הנחוש בשנאת היהודים, על הקהילה היהודית לזכור שרבים מהאמריקאים הם פרו־ישראלים ואוהדי יהודים. המנהיגים היהודים צריכים להשיק קמפיין פרו־ישראלי שיודה לאמריקאים משמאל ומימין על תמיכתם המתמשכת ולהמשיך להציג את סוגיית ישראל כסוגיה דו־מפלגתית נדירה במדינה שזקוקה נואשות ליותר נקודות אור ולפחות נקודות הבזק.
בדומה לכך, אנו זקוקים לקמפיין פוליטי שיתמקד בפחד הרוֹוח בציבור האמריקאי מאיראן. את כל אחת מהנקודות האלה מן הראוי להכניס לפרסומים במהלומות פטיש.
התמיכה המתמדת בישראל והגינוי המתמשך של שנאת היהודים בארצות הברית צריכים לעודד את הקהילה היהודית ולא כמי שעולה על הרכבת הזאת בעל כורחה.
