ראש הפרויקט
יעקב כץ
משתתפים: אליוט אברמס, איטה אלקלעי, נדיה ביידר, שלמה ברזניק, יהונתן גבעתי, בארי גלטמן, עמוס הראל, גיל טרוי, דב מימון, רוברט נויפלד, נח סלפקוב, שלמה פישר, שוקי פרידמן, אלי קנאי, שמואל רוזנר, עמית שובל, ידידיה שטרן.
חוסן הוא לא רק יכולת עמידה במצבי מצוקה. החוסן היהודי הוא יכולתם המתמשכת של יהודי העולם – בישראל ובתפוצות – להבטיח את ביטחונם הפיזי, להמשיך לשגשג מבחינה חומרית ולהחזיק בתחושה של גורל משותף. החוסן הזה עומד היום למבחן יותר מאי פעם.
האיומים המרחפים מעל לראשו של העם היהודי בשנת 2025 הם לא מופשטים וגם לא מרוחקים. הם עכשוויים, מתואמים ומתעצמים, והם פוגעים בשני הקטבים של הקיום היהודי. מצד אחד, יהודים בכל העולם מתמודדים עם גל חדש של אנטישמיות – עמוקה, אידאולוגית ומקובלת חברתית יותר משהייתה אי פעם מאז השואה. מצד שני, מדינת ישראל – סמל הריבונות היהודית ועמוד התווך הביטחוני של העם – הפכה למטרה לתעמולה מחריפה והולכת של דה־לגיטימציה חוקית בזירה הבינלאומית. שתי ההתפתחויות הללו עשויות להצטייר כאירועים נפרדים, אך למעשה הן שזורות זו בזו ומגבירות הדדית את ההסתערות על עצם הרעיון שליהודים מגיע לחיות בעולם בביטחון, בכבוד ובגלוי.
פרק זה חוקר את האיומים המקבילים הללו על החוסן היהודי. בחלק הראשון נבחן את הזינוק העולמי באנטישמיות, תופעה שגלשה משולי החברה אל לב המיינסטרים. מדד האנטישמיות לשנת 2025 מתעד את שחיקת הנורמות הדמוקרטיות הליברליות שפעם הגנו על הקהילות היהודיות, את העלייה החדה באלימות ובהטרדות אנטישמיות ואת התפיסה החדשה של הזהות היהודית ככתם מוסרי במקום כקורבן היסטורי. בחלק השני ננתח כיצד מוסדות משפט בינלאומיים – כגון בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) ובית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) – מקבלים תחמושת במסע תעמולה חסר תקדים שנועד להוציא אל מחוץ לחוק את מלחמת ההגנה של ישראל נגד חמאס ולהפקיע את הלגיטימיות שלה בעיני העולם. בסוף המסמך מובא נספח המסכם את עיקרי המחקר בנושא חוקיות הפעולות של ישראל ושל איראן בתקשורת ובפורומים משפטיים במהלך מבצע "עַם כְּלָבִיא".
לשתי התופעות דפוס משותף: הפיכת הזהות היהודית מפּגיעה למרושעת, מכזאת שנמצאת בסכנה לכזאת שמסכנת אחרים. טבח 7 באוקטובר – היום הרצחני ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה – לא הניב סולידריות חובקת עולם כפי שאפשר היה לצפות. תחת זאת הוא עורר גל של היפוך מוסרי, בייחוד בשיח האליטיסטי בארצות המערב. בקמפוסים ובמוסדות תרבות אומרים ליהודים שאין להם זכות להתאבל אלא אם הם יְגַנו את ישראל. בזירות פוליטיות למיניהן ישראל מוצגת לא כקורבן טרור, כבעבר, אלא כעבריינית המבצעת רצח עם. את השמצת היהודים כמי ש”הרגו את ישו” החליפה השמצתם כמי ש”הורגים ילדים פלסטינים”. בשני המקרים, היהודים נתפסים כמכשול לגאולה.
לא מדובר ברטוריקה בלבד. בַּתפוצות היהודים מרגישים את ההשלכות באופן אישי ביותר: סטודנטים מותקפים בקמפוסים או אפילו מורחקים מהם; בתי כנסת מושחתים; ו"סתם" אנשים מתמודדים עם תקיפות אלימות, עד כדי רצח, ממניעים אידאולוגיים. עצם הנראוּת היא נטל עד כדי כך שיהודים רבים באירופה ובצפון אמריקה מסתירים את סמלי הזהות שלהם או אפילו שוקלים להגר. מה שפעם לא היה עולה על הדעת – דעיכת הנוכחות הקבועה של חיים יהודיים במערב – מדובר היום בגלוי.
המתקפה על ישראל היא משפטית, אבל היא גם קיומית. מנגנוני החוק הבינלאומיים מופעלים נגדה בדרכים שבעבר היו שמורות למדינות מושחתות ולמשטרים רצחניים. החלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי ב־2024 להוציא צווי מעצר בעווֹן פשעי מלחמה נגד מנהיגיה הנבחרים של ישראל מסמנת שבר עמוק בסדר החוקי שהתגבש אחרי השואה. כך גם נכונותו של בית הדין הבינלאומי לצדק לדון בכתבי אישום ברצח עַם שהגישה דרום אפריקה, מדינה שאימצה את הרטוריקה של חמאס ושל איראן.
מהלכים אלה מרחיקים לכת אל מעבר לאיום במעצר של מנהיגים ישראלים; הם שוחקים את הלגיטימציה של ישראל כמדינה ריבונית בעלת זכות להגנה עצמית. הם מחזקים את ידיהם של אויבי ישראל, קוראים תיגר על בעלות בריתה ומגבילים את יכולתה להילחם בטרור באמצעים צבאיים. הם גם מחלישים את הלכידות הפנימית ואת הביטחון המוסרי של החברה הישראלית, שמתגאה זה שנים ביכולתה לאזן בין הנחיצות של הצבא לבין האחריות המשפטית והאתית.
הקֶשר בין תקיפת היהודים בתפוצות לבין תקיפת ישראל ברמה המשפטית מתבטא לא רק בתוכן האידאולוגי אלא גם במטרת העל: לגדוע את החיבור שבין העמיות היהודית לבין הלגיטימיות של היהודים. אם באמצעות הדרה אנטישמית ואם באמצעות תביעה פלילית בינלאומית – המסר הבסיסי הוא אותו מסר: ליהודים – עַם יחיד בקרב אומות העולם – אין זכות להגן על עצמם, למשול בעצמם ולחיות על פי תנאיהם שלהם.
כדי לשמור על חוסנו של העם, היהודים חייבים להכיר בכך שהקרב אינו מוגבל לאיומים פיזיים בלבד; הוא שולח זרועות גם לדימוי המוסרי והחוקי שלהם בעיני העולם. עלינו להילחם לא רק על ביטחוננו, אלא גם על הלגיטימיות החוקית שלנו.
פרק זה מציע מסגרת עבודה לעניין זה. בחלק הראשון מוצגים נתונים חדשים וניתוח של משבר האנטישמיות העולמי, בדגש על תמורות אידאולוגיות, כישלונות מוסדיים ופערים דוריים שמשנים את הנוף של החיים היהודיים במערב. בחלק השני נסקרים האתגרים המשפטיים המתעצמים של ישראל, ומוסבר כיצד הזירה המשפטית פועלת, מהן ההשלכות של פעילותה זו וכיצד ישראל ובעלות בריתה יכולות להגיב על כך. שני החלקים יחד שופכים אור הן על האיום ההולך וגדל על החוסן היהודי והן על ההכרח במענה אסטרטגי מאוחד.
האנטישמיות ממשיכה לעלות, שנה אחר שנה, על אף המאמצים הנמשכים לבלום אותה. בד בבד, המענים הניתנים מצביעים על הצורך – וההזדמנות – לגיבוש אסטרטגיה חדה ומתואמת יותר.
המלחמה המתמשכת בעזה שינתה את התפיסה של העולם לגבי ישראל, ובהמשך לכך – את התפיסה לגבי היהודים בכלל. ישראל נתפסת יותר ויותר כסמל לדיכוי ולכוח קולוניאליסטי. עקב כך, יהודים שמביעים תמיכה בזכותה של ישראל להתקיים מתוארים לא פעם כשותפים לדבר עבירה מוסרי במה שנתפס כאי־צדק. בשיח הציבורי הרחב, בייחוד בקרב הצעירים, המשוואה "יהודי = ציוני = רודן" מתפשטת ונעשית מקובלת יותר ויותר.
השינוי האידאולוגי הזה נתן הכשר להבעת השקפות אנטישמיות במרחבים שבהם הן לא היו מקובלות קודם לכן – ובכלל זה אוניברסיטאות, מוסדות תרבות וחלקים מסוימים מן הממסד הפוליטי – שבהם קושרים היום יותר ויותר את הזהות היהודית עם האשמה קולקטיבית כלפי הפעולות של ישראל. ככל שהרטוריקה האנטי־ציונית מחריפה, כך היהודים חווים יותר ויותר הטרדות, הפחדות והדרה, בייחוד במסגרות אקדמיות, שבהן דפוס זה מתועד היטב. אף כי פעילים אנטי־ציוניים רבים אינם תומכים במפורש בעוינות כלפי יהודים, הנתונים שנאספו מ־14,000 סטודנטיות וסטודנטים ביותר מ־140 קמפוסים מלמדים אחרת: כאשר הפעילות בסגנון BDS מתפשטת, הסטודנטים והסטודנטיות היהודים מדווחים על פחד גובר, על הסתרת זהותם ועל התנתקות מחיי הקמפוס.¹
בארצות הברית, שמאז ומתמיד נחשבה לחברה מסבירת פנים ובטוחה ליהודים, המוסדות היהודיים פועלים כעת תחת לחץ חסר תקדים. המערכת הדמוקרטית הליברלית, שבעבר הבטיחה נוכחות יהודית יציבה, מראה סימני שחיקה. לראשונה זה עשרות שנים הצגה גלויה של סממנים יהודיים בחוגים דמוקרטיים החלה לגלם בתוכה סיכון אישי וחברתי מוחשי.
בניו יורק תמך זוהרן ממדאני, המועמד הדמוקרטי לראשות העיר, בגלוי בתנועת ה־BDS וסירב לגנות סיסמאות נפיצות כגון "globalize the intifada" ("למען אינתיפאדה גלובלית"). עמדות פוליטיות שפעם נחשבו שוליות תופסות היום מקום בלב השיח הרחב, והדבר מאותת על מהפך בסיסי בגבולות הרטוריקה הפוליטית בענייני יהודים וישראל.
באירופה נראות המגמות הללו כבר למעלה מעשרים שנה. האנטישמיות הגואה שם מקורה בהתלכדות של נרטיבים פוסט־קולוניאליסטיים מן השמאל הקיצוני, בעלייה בפופוליזם של הימין הקיצוני ובהגירה המונית מאזורים שמתאפיינים בעוינות אנטי־ישראלית עמוקה. אפילו יהודים שמבדלים את עצמם במפורש מישראל נתקלים תכופות ביחס של חשדנות או עוינות. ב־21 ביולי 2025 פרסמו 28 מדינות מערביות הצהרת גינוי חסרת תקדים בחומרתה על התנהלותה של ישראל בעזה.
רוב היהודים המתגוררים במערב אירופה חוו אנטישמיות ישירה ונמנעים מהפגנת יהודיותם בפומבי. רבים מהם שוקלים ברצינות להגר מארץ מגוריהם. בארצות הברית, צעירות וצעירים יהודים נתקלים יותר ויותר בהדרה ובקיטוב אידאולוגי. יש בהם המגיבים לכך בהתקרבות לקהילה ולחיים היהודיים, ואילו אחרים חשים מבודדים או מתנתקים בהדרגה מזהותם היהודית, ולפעמים אף הופכים לשופרות של ביקורת נגד המדינה היהודית.
הדיווח המוצג כאן שופך אור על ההתפתחויות שמאיימות לערער את החיוניות רבת השנים של חיים יהודיים ברחבי העולם. יותר ויותר האשמות ברצח עַם מושמעות נגד ישראל בלי שייתקלו בהתנגדות של ממש, ותיאורים של היהודים כאויבי האנושות מתרבים והולכים. באירופה, אנטישמים ידועים ומוכרים עולים בדרגה לעמדות פוליטיות בכירות, ואילו הנראוּת היהודית מתכווצת תחת לחץ מתמשך. בארצות הברית מצטמצם בעקביות הייצוג היהודי באוניברסיטאות העילית, בין קריסת המריטוקרטיה (קבלה בהתאם לכישורים) לעליית המסגרות הדוגלות בגיוון ובהכלה, שקונסות למעשה קבוצות הישגיות המתויגות כפריווילֶגִיות, ובכללן יהודים, ובכך מחלישות את יכולתם לעצב את השיח ולהפריך נרטיבים עוינים.² גם ההזדהות עם ישראל בקרב הצעירות והצעירים האמריקאים – בעיקר במפלגה הדמוקרטית, אך לא רק בה, יורדת בתלילות. המגמות החופפות הללו משקפות שינויים בנוף המוסרי והפוליטי, ואלו מחייבים בחינה יסודית מחודשת של האסטרטגיות להתמודדות עם האנטישמיות בת זמננו.
ייתכן שתור הזהב של יהדות אמריקה מתקרב אל קיצו.³
האנטישמיות מרימה ראש כעת בשני הקצוות הפוליטיים גם יחד: נרטיבים מבוססי תאוריות קונספירציה מימין והאשמות בגזענות פושעת משמאל. אף כי מדובר בשתי צורות נפרדות, יש ביניהן יותר ויותר חפיפה: שתיהן מציגות את היהודים כשחקנים מושחתים מוסרית המערערים את יסודות החברה – אם על ידי מניפולציה עולמית ואם באמצעות דיכוי שיטתי. התוצאה היא דה־לגיטימציה בשני הצדדים של הזהות היהודית, בייחוד בהקשר של ישראל. במשך עשרות שנים פרחו היהודים בתוך המערכת הדמוקרטית־ליברלית המעוגנת בפלורליזם, במריטוקרטיה ובזכויות אדם. כעת המסד הזה מתפורר תחת לחץ מכיוונם של שני הכוחות המנוגדים, שעם זאת הולכים ומתלכדים, המפקפקים בעצם השתייכותם של היהודים לחברה האמריקאית.
הימין הלאומני משתמש בדימויים אנטישמיים קלסיים שמותאמים למסגרות העבודה העכשוויות: תאוריות קונספירציה גלובליות, האשמות בהשתלטות על מערכות התקשורת והפיננסים, הצגת ההגירה כאסטרטגיה יהודית להחלפה דמוגרפית (demographic replacement) וטענות על חתירה תרבותית שיטתית.
השמאל הפרוגרסיבי הבין־מגזרי מלהק את היהודים כשחקנים "לבנים פריווילגים" בעלי נטייה טבעית להשתתף בדיכוי שיטתי, והקשר שלהם לכאורה עִם ישראל משמש כהוכחה לשותפותם לפשע.
הנקודה הקריטית היא שהשיח האנטישמי נעשה מותר ומקובל הרבה יותר במיינסטרים לכל רוחב הקשת הפוליטית. הוא רוחש תחת רבדים של אירוניה, רלטיביזם מוסרי ומצגי שווא אידאולוגיים המחסנים אותו במידה רבה מאחריות ציבורית. באוניברסיטאות, בתקשורת ואפילו בקונגרס האמריקאי, הרטוריקה האנטי־ציונית שואבת יותר ויותר את רעיונותיה ממוטיבים אנטישמיים בני מאות שנים.
יהודים ברחבי אמריקה מנווטים בימים אלה סביב תהום שנפערת והולכת בינם לבין המרחבים התרבותיים והאינטלקטואליים שפעם היו להם בית. היצר האנטישמי, שזמן רב כופף את ראשו תחת הנורמות והאיסורים של הליברליזם בעקבות מלחמת העולם השנייה, התלקח מחדש.
בארצות הברית המהפך הזה בולט במיוחד. התמיכה בישראל קורסת בקרב הדמוקרטים, ובפרט הצעירים שבהם. לפי מכון גאלופ, שנת 2023 הייתה השנה הראשונה שבה יותר דמוקרטים הזדהו עם הפלסטינים מאשר עם הישראלים. השינוי מורגש במיוחד בשכבות הגיל הצעירות, והוא יוצר פילוג דורי שממשיך ומתרחב. בתוך האוניברסיטאות והמוסדות הפרוגרסיבים הציונות נתפסת יותר ויותר לא כתנועה לאומית לגיטימית, אלא כהתגלמות הקולוניאליזם והדיכוי המערבי.
מסגור אידאולוגי זה ריכך את גדרות הביטחון החברתיות והפוליטיות שבעבר הכילו את ביטויי האנטישמיות, וכך הוזל המחיר החברתי של תקיפת יהודים באופן מילולי, מוסדי ואף פיזי.
טבח 7 באוקטובר – שהיה המתקפה הקטלנית ביותר על יהודים מאז השואה – לא הצליח לחולל את גל הסולידריות הצפוי. תחת זאת הוא שימש טריגר להתפוצצות של רטוריקה אנטישמית חקיינית בחברות מערביות בעולם כולו. בשמאל הקיצוני ובמרחבים בין־מגזריים מכפישים את ישראל כמבצעת רצח עם, וכל יהודי נחשב שותף לפשע כל עוד לא הוכח אחרת.
בהפגנות מלונדון ועד ברלין, מלוס אנג'לס ועד ניו יורק, הודרו קולות היהודים בשיטתיות, הושתקו בצעקות או אף גרוע מאלו. לסטודנטים היהודים נאמר שהם לא יכולים להתאבל על האובדן שלהם בלי לגנות בו בזמן גם את ישראל.
נוסחה מצמצמת ומסוכנת נכנסה לשיח בציבור הרחב: ציונות = רצח עם. הנרטיב הציוני, שלפיו הריבונות היהודית נותנת מענה לגיטימי לפגיעותו של העם במשך דורות, לא רק מוטל היום בספק; הוא נדחה על הסף כבלתי לגיטימי מבחינה מוסרית.
מהפך זה התעצם בעקבות המלחמה הנמשכת בעזה, כשתמונות מזעזעות של אזרחים פלסטינים הרוגים הציפו את התודעה העולמית. ככל שהתמונות הללו מצטברות, מתפשט המסגור של עצם קיומה של המדינה היהודית כמחיר מוסרי בלתי קביל. לפי ההיגיון הזה, אם המחיר שעל העולם לשלם בעבור מדינה יהודית הוא מלחמת נצח, אזי מוטב שלא תהיה ליהודים מדינה.
הסיסמה הרווחת "מן הנהר עד לים" נצבעת בדרך כלל בצבעי הסוואה כקריאה לחירות, אולם משמעותה האמיתית היא סילוק הריבונות היהודית מן האזור. בנרטיב שבו היהודים מוצגים כמכשול לשלום ולמוסריות, הרטוריקה הזאת מייצגת את הגאולה: האלימות נגדם היא לא רק מוצדקת; היא גם מעשה של חסד.
מרגע שקבוצה מסוימת מוגדרת כרעילה מבחינה מוסרית, עליית המדרגה מנידוי סמלי לאלימות פיזית היא צפויה למדי. האשמות מוסריות יוצרות הרשאה מוסרית, וזו הופכת בסופו של דבר לחובה מוסרית.
סימני אזהרה מוקדמים להסלמה זו כבר נראים בארצות הברית זה קרוב לעשור: למן דיווחים כמעט מדי שבוע על ונדליזם, הצתות והטרדות ועד לפיגועים הרצחניים נגד יהודים בפיטסבורג, בלוס אנג'לס ולאחרונה בבולדר שבקולורדו ובוושינגטון הבירה – כל אלה מדגימים כיצד עוינות אידאולוגית, אף שעדיין איננה שיטתית, יכולה להפוך לקטלנית.
באירופה, סימני אזהרה לפוגרומים עתידיים – בבתי ספר, בחנויות או במוסדות קהילה יהודיים – כבר אינם פיקציה בלבד. בשיח הפוליטי ובתקשורת מדברים על תרחישים כאלה בגלוי, ולא פעם בשפה עובדתית. דברים שעולים על כל דמיון כבר מתחילים לעלות על הדעת.
עוד נקודה שמחדדת את חומרת הסכנה היא השחיקה המהירה של ההזדהות החברתית עם יהודים, בייחוד בקרב הצעירים. ישראל איבדה למעשה את תמיכתו של דור שלם. יותר ויותר צעירות וצעירים בעולם, ובפרט באקדמיה ובחוגים אקטיביסטים, מתחברים לעמדות פרו־פלסטיניות רדיקליות.
יהודי צרפת מציגים פרדוקס מפתיע: החיים היהודיים שם מעולם לא היו תוססים יותר, אף על פי שהם מתנהלים בצל איום חסר תקדים. בתי הכנסת מלאים, אולמות הלימוד מתרבים, המסעדות הכשרות משגשגות, ובתי הספר היהודיים מתרחבים. אלא שכל החיוניות הזאת פועלת בתנאי מצור.⁴
המספרים מספרים סיפור מדאיג:
בזו אחר זו, ערים בצרפת מקפיאות יחסי “ערים תאומות” עם עיריות בישראל ובמקביל מייסדות שותפויות חדשות עם ערים פלסטיניות. במקרים רבים לא מוגשים כתבי אישום על פשעים אנטישמיים והפושעים לא נענשים.¹¹ המשטרה מכירה במגבלותיה, ומתרבים הפוליטיקאים שמאמצים נרטיבים פרו־פלסטיניים כדי לשמור על החיוניות האלקטורלית שלהם.¹²
הסכנה גוררת ככל שמתקרב מועד הבחירות לנשיאות ב־2027. בין שינצחו כוחות הימין הקיצוני ובין שינצחו כוחות השמאל הקיצוני, רבים חוששים כי הממשלה הבאה תרצה לבוא לקראת השחקנים המוסלמים בזירה כדי לשמור על שקט חברתי ותצפה מן היהודים לנהוג בוותרנות. אצל יותר ויותר יהודים שאלת ההגירה שוב איננה שאלה של אִם אלא של מתי.
דינמיקה דומה מתפשטת בהדרגה בעוד מדינות באירופה. בבלגיה, בהולנד, בגרמניה ואפילו בבריטניה היהודים חווים עוינות גוברת, בידוד פוליטי ותחושה מזדחלת של הדרה מחיי האומה. דפוס זה הוא עקבי: תחילה דה־לגיטימציה אידאולוגית, אחר כך נידוי חברתי, ולבסוף נרמוּל הלך הרוח האנטי־יהודי.
תופעה חדשה של חרם לא פורמלי שקט מתפשטת בעולמות האקדמיה, העסקים והפיננסים נגד מוסדות ישראליים, ובהדרגה גם נגד רשתות ויחידים עם קשרים יהודיים. שלא כמו פעולות אנטישמיות מסורתיות, מגמה זו מתקיימת תכופות באמצעות עמימות מוסדית, לחץ חברתי ומנופי מימון חיצוניים.
בלב סערת האנטישמיות הגואה בעולם נראו בשנת 2024/25 סדרת תגובות – חלקן סמליות, אחרות עם אפשרויות אכיפה – שמאותתות על מעבָר מזעם קדוש ליישום מדיניות.
מתקפה משולבת על הדוקטרינות הפרוגרסיביות מסתמנת לאחרונה בחוגי השמרנים הפופוליסטים והליברלים האינטלקטואלים ומציגה היערכות חדשה ומדידה בפוליטיקה ובאקדמיה. בחזית האלקטורלית, מפלגות הימין הקיצוני זכו בכ־25% מקולות המצביעים בבחירות לפרלמנט האירופי ב־2024:¹⁷ מפלגת החירות האוסטרית כבשה את הקלפיות לראשונה בתולדותיה, ו”אלטרנטיבה לגרמניה” גרפה כמעט שליש מן הקולות במדינת תורינגיה, הניצחון הראשון של מפלגת ימין קיצוני בגרמניה מאז מלחמת העולם השנייה.¹⁸ תנועות אלה מקדמות במוצהר חזרה לנורמות ולערכים האירופיים המסורתיים המזוהים עם זרמים שמרנים־פופוליסטים, ובכללם אלה שהובילו בזמן ממשל טראמפ עם תגובות מוסדיות דוגמת סיווג ה־BDS בגרמניה כ”ארגון קיצוני מוכח שתוקף את החוקה”.¹⁹
בד בבד, מחקרים אקדמיים הביאו אינטלקטואלים למתוח ביקורת על מסגרות פרוגרסיביות בתוך מוסדות ליברליים. מחקר מ־2024 של דייוויד הסקל (Haskell), חוקר מאונטריו, מצא שבמסגרות הכשרה של DEI (גיוון, שוויון והכלה; Diversity, Equity, and Inclusion) מפריזים לא פעם בהערכת המתחים במקומות עבודה ושהתוכניות הללו מניבות אפקט מינימלי בלבד, שיורד ככל שההתמדה האקדמית עולה.²⁰ אמריקה התאגידית מפגינה, במידה מסוימת בתגובה ללחץ מצד ממשל טראמפ, נסיגה מוכחת: חברות גוגל, בואינג, וולמרט ודיסני צמצמו או ביטלו בשנת 2024/25 תוכניות DEI בשנת 2024/25,²¹ ובמדינת איווה נסגרו ביולי 2025 משרדי DEI במכללות הציבוריות.²²
בארצות הברית הוטל עונש מוות על היורה מבית הכנסת בפיטסבורג, ואדם שתקף יהודים בניו יורק נידון לחמש וחצי שנים בכלא. באוסטרליה, מצית בית הכנסת ממלבורן עומד לקבל עונש של 25 שנות מאסר, ובמקרה אחר של ביטויי שנאה הוגש כתב אישום בכפוף לחוקים חדשים (מקסימום שלוש שנות מאסר). בניגוד לכך, ענישה בהיקפים דומים עדיין נדירה באירופה, שם פשעים מסוג זה לא מגיעים לעיתים קרובות לכדי הגשת כתב אישום ואינם מקבלים את העונש הראוי.
בשנת 2025 קיצץ ממשל טראמפ במימון הפדרלי של אוניברסיטאות דוגמת הרווארד (קיצוץ של 700 מיליון דולר במימון מחקרים; הקפאה של 3.2 מיליארד דולר בחוזים ממשלתיים) וקולומביה (ביטול מענקים בסך 400 מיליון דולר) בנימוק שהן לא טיפלו כראוי בהטרדות אנטישמיות, ובפרט במקרים של אנטי־ישראליוּת קיצונית.²³ גם על אוניברסיטת וירג’יניה הופעלו לחצים, והללו הביאו להתפטרות נשיא האוניברסיטה.²⁴
פעולות אלה ננקטו במסגרת חוק זכויות האזרח לאיסור האפליה (סעיף VI) בעקבות חקירות שהתבצעו בקמפוסים שנחשדו בעוינות כלפי סטודנטים יהודים. המסקנות הביאו לתוצאות מהירות: נהלים חדשים להפגנות, רפורמות רחבות היקף ומנגנוני פיקוח. מדיניות זו מדגימה כיצד מניעת תקציבים יכולה להביא לשינוי מוסדי ממשי כאשר מטפלים באנטישמיות כבסוגיה של ציות ומשילות.
בינואר 2025 הפיק האו”ם תוכנית פעולה להגברת המעקב על אנטישמיות ולמתן מענה לה. התוכנית היא צעד סמלי חשוב בהכרה הבינלאומית באנטישמיות כצורה ייחודית ומתמשכת של שנאה. באמצעות קידום הכשרת צוותים, הוראת השואה, שיתוף פעולה עם ארגונים יהודיים וניטור דיגיטלי של ביטויי שנאה היא מעבירה מסר נורמטיבי משמעותי המציג “אפס סובלנות” לאנטישמיות בכל המדינות החברות בארגון.²⁵
עם זאת, צפו ועלו ארבע נקודות מרכזיות לביקורת.²⁶ ראשית, התוכנית אינה מאמצת את הגדרת העבודה של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה (The International Holocaust Remembrance Alliance – IHRA) והיא מחלישה את המסר המפורש שלו לגבי רטוריקה אנטי־ישראלית; שנית, היא נמנעת מלהגדיר את האנטי־ציונות האסלאמיסטית או הקיצונית כאנטישמיות, למרות התפקיד המרכזי של שתי אלה בתקריות האחרונות ברחבי העולם; שלישית, אמינות התוכנית מוטלת בספק לנוכח ההטיה המוסדית המתמשכת נגד ישראל בזרועות השונות של האו”ם דוגמת מועצת זכויות האדם; ורביעית, התוכנית איננה מחייבת ואין בה מנגנונים של אכיפה או חובת דיווח.²⁷ ככלל, אף שהתוכנית ממלאת תפקיד סמלי חשוב, יש לטפל תחילה בפערים הללו כדי שהיא תהיה ישימה ובעלת השפעה.
מן הראוי לציין שהדוח המיוחד מחודש מאי האחרון (2025) בנושא צורות עכשוויות של גזענות, אפליה גזעית, שנאת זרים ועוד ביטויים של חוסר סובלנות (דוח A/HRC/59/63) קרא לאו"ם לנקוט פעולות ממשיות ובתוך כך הדגיש כי "על האו"ם ליישם ביעילות את תוכנית הפעולה להגברת המעקב ולמתן מענה לאנטישמיות" (סעיף 109).
האסטרטגיה של האיחוד האירופי לטיפול באנטישמיות כוללת למעלה מ־90 פעולות ב־27 המדינות החברות בו – החל בהוראת השואה והגנה על אתרים וכלה בתוכניות פעולה לאומיות.²⁸ זוהי דוגמה נדירה לתיאום אזורי שיש בו לוחות זמנים ואמות מידה. עם זאת, מבקרי התוכנית מצביעים על יישום לא אחיד ועל היעדר סנקציות או מנגנוני אכיפה מחייבים, בעיות המגבילות את יכולתו של הארגון לוודא שדרישותיו ימולאו. ובכל זאת, מבנה התוכנית ושילובה במסגרות עבודה דמוקרטיות רחבות הופכים אותה למודל מוסדי מבטיח.
מיזם זה, שקם ביוזמת הנשיא יצחק הרצוג, הוא מועצה של 150 מנהיגות ומנהיגים יהודים משש יבשות המתכנסים כדי לקבוע יחד את סדרי העדיפויות המשותפים. בהכרזתה הראשונה הגדירה המועצה את האנטישמיות כנושא המדאיג ביותר. אומנם אין למיזם סמכות מחייבת, אך הוא מסמן פריצת דרך: מקבלי ההחלטות בישראל מכירים כעת בכך שמדיניות החוץ של ישראל משפיעה עמוקות על הקהילות היהודיות בעולם כולו ושהללו דורשות שקולן יובא בחשבון בתהליך קבלת ההחלטות. המשמעות היא סמלית בעיקרה, אבל היא מניחה יסודות איתנים להתפתחויות בעתיד.²⁹
בשנת 2024 הייתה אונטריו הפרובינציה הקנדית הראשונה שהכניסה את לימודי השואה כמקצוע חובה החל מכיתה ו’, בתמיכת מלכ”רים דוגמת Liberation75. ייחודה של התוכנית בגישה המקיפה שלה, המשלבת פיתוח תוכניות לימודים, הכשרת מורים ושותפויות קהילתיות במטרה לטפח מודעות ואחריות אזרחית מגיל צעיר. התוכנית מציעה מודל בר־שכפול למניעה מבוססת חינוך.³⁰
המכון למדיניות העם היהודי בנה מדד המשלב שלושה ממדים הקשורים זה לזה: ההתייחסות ליהודים, תקריות אנטישמיות והתפיסות בקרב יהודים. על ידי בחינת הסמנים המשלימים האלה, המדד מציע הבנה מקיפה של התופעה ומסייע לזהות אסטרטגיות התערבות יעילות.
בבואנו לפרש את הממצאים שהוצגו לעיל עולות כמה דילמות אסטרטגיות בעלות חשיבות מכרעת לגיבוש מענה יעיל. דילמות אלה משקפות את הנוף האידאולוגי המורכב שבתוכו פועלת האנטישמיות בימים אלה ואת התפיסה המורכבת לא פחות של הסביבה שעימה מתמודדות הקהילות היהודיות, ובכלל זה בעלי הברית שלהן ויריביהן.
השיח היהודי־אמריקאי שרוי בפרדוקס מפתיע: אף שממשל טראמפ נקט צעדים חסרי תקדים למאבק באנטישמיות באקדמיה ובפורומים בינלאומיים, יהודים אמריקאים רבים – בייחוד ליברלים – ממשיכים להפנות עורף לערכים הפוליטיים והתרבותיים שמתקשרים לתנועת MAGA ("להחזיר את אמריקה לגדולתה") שלו. נתק זה הביא לדחיית מיזמים שיש בכוחם, אובייקטיבית, לקדם את ביטחון הקהילה היהודית ולחזק את הלגיטימציה שלה. כל רשימת המלצות חייבת להתייחס למתח הזה ולבנות גשרים שיאפשרו ליהודים הליברלים לתמוך בפעולות נגד אנטישמיות בלי להתפשר על האמונות האתיות והפוליטיות שלהם.
רוב האמריקאים, ורוב האזרחים בכל מדינה מערבית, אינם אנטישמיים. למרות זאת, הקולות הקיצוניים משתלטים יותר ויותר על השיח. הקהילות היהודיות חייבות לפתח אסטרטגיות שידברו אל האינסטינקטים המוסריים של הרוב הדומם. יש להבהיר כי האנטישמיות היא לא סוגיה יהודית בלבד כי אם איום על עצם היסודות של חברה דמוקרטית וליברלית. מסגור האנטישמיות כמעין מבחן לקמוס לבריאות הדמוקרטיה – ממש כמו גזענות, מיזוגיניה וסמכותניות – יכול לתרום לגיוס תמיכה סמויה.
נבחרי ציבור בישראל וראשי מוסדות יהודיים מובילים טוענים שאנטי־ציונות – קרי, שלילת זכותו של העם היהודי לריבונות לאומית – אינה אלא צורה של אנטישמיות. לטענתם, לקבל את הטענה שלכל עם יש זכות להגדרה עצמית ובה בעת לקרוא לשלילת אותה זכות עצמה מן היהודים במולדת אבותיהם זהו מוסר כפול ומפלֶה שנובע מהטיה אנטי־יהודית. השקפה זו, המשתקפת בהגדרת העבודה של כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה (IHRA), נשענת על ההבנה שהזהות היהודית היא לא רק השתייכות דתית פרטית; הזהות היהודית היא עמיוּת רב־ממדית הנטועה בשושלת אבות משותפת, בזיכרון קולקטיבי, בשפה, במערכת משפט ובקשר היסטורי לארץ ישראל. הקטנת היהדות לכדי זהות תאולוגית בלבד כמוה כמחיקת הממדים האתניים והלאומיים הללו והצגה מעוּותת של הבסיס המוכח של ההמשכיות היהודית.
אף כי קביעה זו מגיבה לאיומים ממשיים, היא לא נהנית מקונצנזוס אוניברסלי, בייחוד לא בקרב קהלים צעירים ופרוגרסיבים. 27% מן הדמוקרטים היהודים בארצות הברית הצביעו לטובת מועמדים שרואים בישראל ישות אזרחית ולא־ציונית; מדינה שיש להגדירה לא כיהודית אלא כ"מדינת כל אזרחיה". רבים בקבוצה זו רואים את דחיית הלאומיות היהודית לא כאנטישמיות אלא כמחויבות לשוויון אזרחי ולאידאלים פוסט־לאומיים. ההבדל הזה מציג דילמה אסטרטגית: תיוג כל צורה של אנטי־ציונות כאנטישמיות עלול להרחיק בעלי ברית פוטנציאליים ולהקטין את כוחה הנורמטיבי של ההאשמה. כדי לשמר את החומרה המוסרית שלה נדרשת הבחנה זהירה בין ביטויים של שנאת יהודים לבין טיעונים אידאולוגיים לגיטימיים. אסטרטגיה אמינה למאבק באנטישמיות חייבת להגן על הכבוד היהודי בלי לשלב ביקורת פוליטית עם דעות קדומות.
דילמה תפיסתית זו מחריפה בחוגי האליטות האקדמיות, הפוליטיות והאקטיביסטיות – בעיקר בצפון אמריקה ובמערב אירופה – שבעיניהן מדינת ישראל מצטיירת יותר ויותר כסמל לדיכוי. במרחבים מסוג זה מופעל לא פעם לחץ על כל אדם יהודי להתנער מישראל כתנאי מקדים ללגיטימציה חברתית. לפיכך כל תוכנית למאבק באנטישמיות חייבת לכלול ארגז כלים מעשי לייצוג עצמי בסביבות של עוינוּת אידאולוגית, ובכלל זה פיתוח מערכות של שפה המגינות על הכבוד היהודי, על הפלורליזם ועל הזהות היהודית בלי קשר למתן לגיטימציה למדיניות של ישראל. כדי לבנות גשרים אל הקהילות הללו חיוני להבחין בין אנטישמיות לבין ביקורת פוליטית על ישראל. בד בבד יש לוודא שהבחנה זו אינה מתייחסת בסלחנות לביטויי שנאה נגד יהודים ואינה מנרמלת אותם בתירוצים מוסריים או פוליטיים.
אף שחיוני לתעד את מקרי האנטישמיות הגואה ולהגיב עליהם ביד קשה, המוסדות היהודיים חייבים גם להימנע מלשדר בעקביות נרטיב של קורבנות. הבלטת יתר של הפגיעוּת היהודית, בייחוד בחברות דמוקרטיות, יכולה לחזור כמו בומרנג כשהיא מחזקת את התפיסות של התבדלות, חולשה או תחנונים חוזרים ונשנים.
מבחינה אסטרטגית, מצג של קורבן־בלבד מגביל את האפשרות של בניית קואליציה ועשוי לגרום לניכור בקרב צעירות וצעירים יהודים שמחפשים יוזמה, חוסן ויישור קו מוסרי עם העולם. תחת זאת, התגובה היהודית צריכה לשלב הערכה מפוכחת של האיום עם ביטחון עצמי, תרומה אזרחית ומנהיגות מוסרית. עם האנטישמיות יש להתמודד לא רק באמצעות פחד, אלא גם באמצעות חזון פרואקטיבי של החיים היהודיים כחלק בלתי נפרד מן העתיד הדמוקרטי והפלורליסטי של החברה.
לאחר כמה עשורים של דממה יחסית אחרי השואה, האנטישמיות חזרה בצורה של נורמליוּת חדשה ומדאיגה. למרבה הצער, נראה שאין על פני כדור הארץ מקום מקלט שיהודים יכולים לחוש בו מוגנים באמת. לנוכח המציאות הקשה הזאת, הקהילות היהודיות מוכרחות להכיר בכך שהאיבה כלפיהן אינה עתידה להיעלם כאילו לא הייתה. חיוני לקבל אחריות לשלומם של היהודים בקרבן ולפעול בנחישות להגנה על ביטחונם ועל רווחתם.
כדי להשיג יעד זה יש להפעיל לחץ על הממשלות במדינות מגוריהם של היהודים לפתח תוכניות אסטרטגיות ולחוקק חוקים נגד אנטישמיות. בד בבד יש לקדם חוקים נוקשים נגד פשעי שנאה ואכיפה יעילה שלהם, להרחיב את ההשפעה בפלטפורמות אינטרנטיות כדי להוקיע דיבורים שטופי שנאה, לקיים מאבק פעיל נגד הכחשת השואה ולקדם את החינוך לקבלת האחר. כל המאמצים הללו מחייבים הערכה ותיאום.
יש לגייס תורמים תומכי דמוקרטיה ותומכי ישראל לחקירת המימון של מוסדות אקדמיים בידי קטאר וגורמים אנטי־ישראליים אחרים; יש לתאם את המאמצים בתחום זה להפעלת לחץ על מוסדות חינוך לעבוד בשקיפות; דרושים קמפיינים למודעות בנושא השפעות זרות; ויש לדחוף לחקירה ממשלתית של מקורות מימון בינלאומיים וההשפעות שלהם. ניתן למנף רשתות בוגרים להגברת הקריאה לנשיאה באחריות במוסדות להשכלה גבוהה. פעולות אלה יסייעו להיאבק בהטיה האנטי־ציונית ולשמור על היושרה האקדמית.
יש להקים בכל מדינה מרכז ארצי שיעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם הנהלות האוניברסיטאות ובתי הספר מגן חובה ועד כיתה י”ב. על מרכזים אלה לקדם תרבות של אפס סובלנות לאנטישמיות, תוך טיפוח סביבות המבוססות על חינוך לאזרחות ולדמוקרטיה והמעודדות למידת חקר מבוססת מדע. עליהם גם לשמש מוקד לאיסוף תלונות והתערבות פעילה מול ההנהלות. בנוסף, המרכזים יעצימו את הסטודנטים היהודים בכך שהם יציידו אותם במיומנויות חיוניות וברשתות תמיכה שייצגו אותם ביעילות בקמפוס ובחברה בכללה.
נדרשת אסטרטגיה מקיפה להגנה על שכונות חרדיות וקהילות אחרות עם נִראוּת יהודית בולטת על ידי תגבור אמצעי הביטחון הפיזיים, יצירת קשר עם המנהיגים היהודים לבניית תמיכה פוליטית, התייחסות רצינית לתלונות על תקיפות אנטישמיות, הטלת עונשים חמורים על העבריינים, קביעת יעדים ברורים למלחמה בהתקפות מסוג זה ושיפור השיטור והחינוך באזורים עתירי סיכון – כל אלו כדי להבטיח את ביטחונן ורווחתן של קבוצות האוכלוסייה הללו.
יש להגביר את הלחץ על פלטפורמות מקוּונות להתחייב למניעת הפצה של אנטישמיות. יש לתמוך בצעדים למניעת הבעלות של סין, רוסיה או איראן על גופי תקשורת ורשתות חברתיות, כפי שנעשה בחקיקת הטיקטוק בשנת 2024, שעמדה בביקורת של בית המשפט העליון אך זוכה ליחס של התעלמות מצד ממשל טראמפ (נכון לאוגוסט 2025). יש להתייחס לתפקידו של האינטרנט בטיפוח עמדות שליליות כלפי יהודים ולקרוא תיגר על מתן תמריצים עסקיים לפלטפורמות המאפשרות הפצת ידיעות כזב ומסרי שנאה, וכדי שזה יקרה יש להפעיל לחץ בינלאומי, ממשלתי וציבורי.
ישראל חייבת לדאוג להגנה על יהודי התפוצות לנוכח האיומים האנטישמיים במקומות שבהם הרשויות המקומיות אינן יכולות לעשות זאת. אומנם האחריות העיקרית מוטלת על הרשויות בכל מדינה ומדינה, אך ישראל צריכה לסייע לקהילות שאינן מסוגלות להרחיק מהן את הסכנות האנטישמיות הגדולות על ידי הכשרה, שיתוף במידע והתכוננות למצבי חירום כשהדבר נדרש. מחובתה של ישראל לנקוט אמצעים פעילים להגנה על יהדות העולם. בכך כרוכים שלושה רכיבים משלימים: (1) מתן הכשרה ביטחונית לחברי קהילה במטרה לשפר את דרכי ההתגוננות שלהם; (2) ניטור איומים ברשת נגד הקהילות ושיתוף שלהן ושל הרשויות המקומיות במודיעין שהושג לצורך שיפור ההגנה; (3) הכנת תוכניות פינוי בשביל קהילות במצוקה במצבים נפיצים ועדכון תוכניות מגירה הכוללות תכנון לוגיסטי לפינוי ולקליטה בישראל (העברה, תעסוקה, השתלבות ועוד).
על פי סעיף 6 לחוק הלאום, יש לישראל תפקיד במאמץ המתואם להבטחת שלומן ורווחתן של קהילות יהודיות ברחבי העולם לנוכח האנטישמיות הגואה. יש צורך דחוף בגישה מאוחדת, אך לא מקובעת, להתמודדות עם איום מתחדש זה. לצורך קידום עניין זה הקים המכון למדיניות העם היהודי ועדת היגוי, בראשות נתן שרנסקי, שתכליתה הכנת תוכנית אסטרטגית עבור מדינת ישראל למאבק באנטישמיות.
גל האנטישמיות בקמפוסים ברחבי העולם גורם לחלק מן היהודים בתפוצות להסס אם להירשם לאוניברסיטאות מובילות בעולם. זוהי הזדמנות פז לאוניברסיטאות בארץ לפתח ולהרחיב תוכניות אקדמיות מובילות, שהלימודים בהן ייעשו באנגלית ויהיו מוכרים בארצות הברית. יוזמות אלו ייצרו סביבה אקדמית נקייה מאנטישמיות שתמשוך אליה סטודנטיות וסטודנטים זרים. חיזוק ההכשרה בנושא המאבק באנטישמיות בתוכניות של שנת לימודים בארץ (gap year) עשוי גם לשפר עוד יותר את ההיצע האקדמי בישראל. מאמצים אלה עשויים לתרום לא רק להגברת המצוינות האקדמית, אלא גם לטיפוח יחסים חזקים יותר בין ישראל לתפוצות.
מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל ב־7 באוקטובר 2023 מדינת ישראל ניצבת מול אתגרים חסרי תקדים בזירה המשפטית הבינלאומית. לצד הלחימה המתמשכת בחמאס, ישראל חשופה לביקורת בינלאומית הולכת וגוברת, ולעיתים אף להאשמות חמורות בדבר הפרות של הדין ההומניטרי הבינלאומי ודיני זכויות האדם. ההליכים המתנהלים כיום בבתי דין בינלאומיים – ובראשם בית הדין הפלילי הבינלאומי (International Criminal Court – ICC) ובית הדין הבינלאומי לצדק (International Court of Justice – ICJ), ואפשר שבעתיד גם מערכות משפטיות זרות המפעילות סמכות אוניברסלית – מציבים לישראל איום אסטרטגי מן המעלה הראשונה. איומים אלו משפיעים לא רק על הדרג המדיני והצבאי אלא גם על יכולתה של ישראל למכור, ובעיקר לקנות, אמצעי לחימה במדינות רבות בעולם, כמו גם על הכלכלה של ישראל, יחסי החוץ שלה, התמיכה הבינלאומית בה והלגיטימציה שלה.
בחלק הזה של הפרק ננתח את מצבה של ישראל בזירה המשפטית הבינלאומית בעקבות המלחמה, נציג את מוקדי האיום המרכזיים, נסקור את הטענות המשפטיות העיקריות נגד ישראל ואת המסגרות הבינלאומיות שבהן הן נבחנות, ונציע כיוונים אפשריים להתמודדות משפטית, דיפלומטית וציבורית.
בשנים האחרונות, וביתר שאת עם פרוץ המלחמה לאחר זוועות הטבח של 7 באוקטובר, נשמעים בישראל קולות הקוראים לזנוח את המחויבות ארוכת השנים שלה לציות למשפט הבינלאומי ההומניטרי. למרות זאת, למן היום הראשון ללחימה, ובוודאי כאשר ישראל החלה לפעול באופן סדור להגנה עצמית על גבולותיה, היא פעלה בתוך גבולות המשפט הבינלאומי. הלחימה של צה״ל וזרועות הביטחון הייתה ועודנה מלווה במעטפת משפטית הדוקה ובליווי משפטי מקצועי של בכירי המשפטנים בצה״ל ובמערך הייעוץ המשפטי של המדינה. על אלו פיקח, ועדיין מפקח, גם בשעת הלחימה, בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, אשר דן במשך כל התקופה בשורה ארוכה של עתירות נגד פעולותיה של ישראל בעזה. בעת הצורך, כאשר התעורר החשש שפעולה צבאית מסוימת לא עלתה בקנה אחד עם הדין הבינלאומי באופן שמעורר חשד לביצוע פשעי מלחמה, פעלו גורמי החקירה של צה״ל ושל מערכות האכיפה הרלוונטיות כדי לבחון את המקרה כנדרש, במקרים מסוימים גם כנגד ביקורת פנימית שעלתה על אכיפה זו.
בחלק מהמקרים, למרות עוצמתה ועצמאותה המוכחת של מערכת המשפט הישראלית, ואף שאין ספק כי המערך המשפטי בישראל מספק מענה אפקטיבי לעקרון המשלימוּת (complementarity) – כלומר העיקרון הקובע כי ערכאות חיצוניות למדינה, בתי משפט בינלאומיים או בתי משפט במדינות אחרות לא יתערבו במקרים שהמדינה מבצעת בהם אכיפה עצמאית נגד חשדות להפרות של חובותיה על פי המשפט הבינלאומי – נפתחו בעולם שורה של הליכים משפטיים נגד ישראל. אלו מעמידים את ישראל לפני אתגר משפטי ופוליטי חסר תקדים.
להלן נסקור בקצרה את האיומים הראשיים על ישראל בזירה המשפטית: החקירה בבית הדין הפלילי הבינלאומי בגין שורה של עבירות; ההליך בבית הדין הבינלאומי לצדק בשל הפרת אמנת האו"ם למניעת רצח עם (Genocide Convention); ופעולות האכיפה שמדינות שונות מעוניינות לבצע מכוח סמכות אוניברסלית. לצידן ננסה לסרטט גם את המענה האפשרי.
ראוי להבהיר בהקשר זה כי ההליכים המשפטיים נגד ישראל, בכל הערוצים המתוארים כאן, הם פרי מערכה משפטית מתוחכמת, ובחלקם מתואמת, שהפלסטינים, לצד מדינות עוינות את ישראל, ואף אויבות שלה, מובילים. מערכה זו מלווה את ישראל כבר למעלה משני עשורים, אבל המלחמה הנוכחית העצימה אותה ונתנה ללוחמה המשפטית שהפלסטינים מנהלים רוח גבית חזקה.
ישראל איננה חברה באמנת רומא, שמכוחה פועל בית הדין הפלילי הבינלאומי, ולכן עמדתה העקבית היא שלבית הדין אין סמכות לדון בענייניה. נוסף על כך, עמדתה של ישראל היא שהרשות הפלסטינית כלל אינה “מדינה” שבאפשרותה להצטרף לאמנת רומא ושממילא הרשות הפלסטינית הוגבלה בסמכות השיפוט שהוענקה לה מכוח הסכמי הביניים, כך שהיא אינה יכולה להסמיך את בית הדין לדון בעניינים שאינם נתונים תחת סמכותה.
עם זאת, הרשות הפלסטינית הצטרפה לאמנת רומא בינואר 2015 ואף “הסמיכה” את בית הדין הפלילי הבינלאומי לשפוט, בדיעבד, טענות לפשעים שבוצעו כבר במבצע צוק איתן ביולי 2014. בשנת 2021 קבע בית הדין כי יש לו סמכות שיפוט בשטחי “מדינת פלסטין”, הכוללים את שטחי ירושלים המזרחית, יהודה, שומרון וחבל עזה. בכך הוא אפשר חקירה שיטתית של פעולות צה”ל והנהגת ישראל בזמן סבבים צבאיים בעזה וכעת של הלחימה של ישראל בעזה.
משום כך, עם פרוץ המלחמה בעזה הרחיב בית הדין את חקירותיו גם לפעולותיה של ישראל במהלך המלחמה. החקירה הובילה, בהמשך לבקשתו של התובע קארים חאן במאי 2024, להוצאת צווי מעצר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון דאז יואב גלנט. בנובמבר 2024 החליטו שלושת השופטים בערכאת קדם משפט (pre-trail chamber) לאשר את בקשתו של התובע קארים חאן ולהוציא צווי מעצר. מדובר בצעד חסר תקדים נגד מדינה מערבית דמוקרטית, והוא משקף שינוי משמעותי לרעה ביחסה של הקהילה המשפטית הבינלאומית לישראל ולפעילותה בזמן לחימה. הוצאת צווי מעצר נגד בכירים ישראלים מציבה את ישראל בסיכון משפטי חמור בזירה הבינלאומית, שעלול להקרין גם על יחסים דיפלומטיים, על לגיטימציה מדינתית ועל אופן פעולתה של ישראל בזירות לחימה בעתיד.
בבקשה לצווי המעצר מייחסים התובע חאן וצוותו לישראל אחריות על פשעים הכוללים “הרעבה מכוונת של אוכלוסייה אזרחית”, “פגיעה מכוונת באזרחים” ו”שימוש לא מידתי בכוח”. חאן טוען כי “המצור על עזה”, התקיפות האוויריות הנרחבות והשליטה בכניסת סיוע הומניטרי הם בבחינת הפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. בד בבד נטען כי חמאס אחראי לטבח אזרחים, לאונס שיטתי, ללקיחת בני ערובה ולשימוש באוכלוסייה כמגן אנושי, שגם הם נחשבים לפשעים חמורים ביותר לפי אמנת רומא. צווי מעצר נתבקשו גם נגד בכירי חמאס, שבינתיים חוסלו בידי ישראל.
מה שמייחד את ההליך הנוכחי הוא שבפעם הראשונה התובע את ישראל ואת חמאס, ישות דמוקרטית מול ארגון טרור אסלאמיסטי, מציב אותם במישור משפטי אחד. מהלך זה מעורר ביקורת חריפה מצד ממשלת ישראל, מנהיגים מן המערב וגורמים משפטיים – כולם טוענים לחוסר איזון מוסרי. זו גם הפעם הראשונה שהוצאו צווי מעצר נגד מנהיגים ישראלים מכהנים. על פי צווים אלה, יותר ממאה מדינות החתומות על חוקת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי חייבות – לפחות תאורטית – לעצור את נתניהו ואת גלנט אם ייכנסו לתחומי השיפוט שלהן.
אומנם אין לבית הדין יכולת עצמאית לאכוף את צווי המעצר, אך עצם קיומם מצר את צעדיהם של ראש הממשלה ושל שר הביטחון לשעבר, מטיל סיכון משפטי אפשרי על בכירים נוספים, פוגע במעמדה של ישראל כמדינה דמוקרטית מתוקנת ועלול להיות תקדים שישמש בעתיד לפעולה משפטית גם נגד מפקדים בצה”ל או פקידים במערכת הביטחון.
אחד ההיבטים המטרידים ביותר בעניין זה הוא הסיכון לחשיפה של פוליטיקאים ישראלים, חיילים, קצינים, אלופים ואפילו יועצים משפטיים ופרקליטים צבאיים לחקירה בהווה או בעתיד. למעשה, לא מן הנמנע שכבר עתה הוצאו צווי מעצר נוספים, שלא ניתן להם פרסום, נגד בעלי תפקידים בדרג הצבאי. יתר על כן, גם מערך הביקורת הפנימי בישראל, הכולל את בג”ץ ואת הפרקליטות הצבאית, שבעבר שימש מגן מפני טענות משפטיות זרות (complementarity), עלול לאבד מערכו מול טענות שהמערכת הישראלית איננה פועלת בתום לב או שמנגנוני הביקורת הפנימיים אינם אפקטיביים. עקב כך הסיכון בשימוש ב”סמכות אוניברסלית” נגד קצינים ומשפטנים עלול להחריף, כפי שיפורט להלן.
עצם קיומו של הליך פלילי בינלאומי נגד הנהגת ישראל הוא תקדים מסוכן, שכן הוא מחזק את הקמפיין להוקעת ישראל כמדינה מפרת חוק, תורם לבידוד הבינלאומי שלה ונותן תחמושת בידי תנועות חרם (BDS) וגופים אנטי־ישראליים. כבר עתה ניכרת השפעה על יחסים עם מדינות מערביות. כמה מן המובילות שבהן כבר הודיעו שהן יכבדו את צווי המעצר של בית הדין הפלילי הבינלאומי. יתר על כן, ההליך מעודד מדינות וארגונים נוספים, כגון בית הדין הבינלאומי לצדק, לפעול בזירה הבינלאומית באותו כיוון – למשל, קידום חוות דעת על חוקיות הכיבוש הישראלי בגדה המערבית.
התגובה הישראלית כוללת מהלכים מדיניים ומשפטיים כאחד: במישור המשפטי – לראשונה, ובניגוד לעמדתה המקורית שלא לשתף פעולה עם ההליך בבית הדין, התייצבה ישראל בבית הדין כדי לתקוף את צווי המעצר. במישור האסטרטגי – ישראל גייסה לצידה את ממשל ביידן ולאחר מכן גם את ממשל טראמפ. הנשיא ביידן הצהיר כי ההשוואה בין ישראל לחמאס היא “שערורייה”, ועם שובו של ממשל טראמפ לשלטון הטיל הנשיא עיצומים על התובע בבית הדין ולאחר מכן גם על שופטי בית הדין המעורבים בהליך נגד ישראל ועל כל מי שיסייע להם. עם זאת, היכולת לבטל או לעצור את ההליך תלויה בעיקר בעצמאות התביעה בבית הדין, שמוגנת במידה רבה, אך לא לגמרי, מפני לחץ פוליטי. ולבסוף, גם במישור המשפטי – ישראל מדגישה את מאמצי ההבחנה בין לוחמים לאזרחים, את מערכת הביקורת העצמית ואת העובדה שחמאס משתמש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי. עם זאת, ככל שהמלחמה מתארכת ומספר הנפגעים האזרחים ברצועה גדל, כך קשה יותר לשכנע את העולם בצדקת עמדתה של ישראל.
ב־29 בדצמבר 2023 הגישה דרום אפריקה תביעה לבית הדין הבינלאומי לצדק נגד מדינת ישראל בטענה שישראל מפרה את התחייבויותיה לפי אמנת האו"ם למניעת רצח עם (Genocide Convention) בנוגע לפעולותיה ברצועת עזה מאז מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023. דרום אפריקה טענה כי ישראל מבצעת ג’נוסייד – כלומר, השמדה שיטתית של חלק גדול מהעם הפלסטיני, או לפחות שיש לה כוונה כזו – באמצעים צבאיים וכלכליים ואגב הצהרות שמגלות כוונה לביצוע ג׳נוסייד. מאז פתיחת ההליך הצטרפו אל דרום אפריקה שורה של מדינות נוספות. ישראל דחתה על הסף את ההאשמות וטענה כי מדובר בעיוות מוחלט של המציאות ובניצול ציני של מערכת המשפט הבינלאומית לצרכים פוליטיים.
הליך זה נחשב לאחד האירועים המשפטיים הדרמטיים ביותר בזירה הבינלאומית מאז הקמתה של מדינת ישראל, והוא מציב את ישראל לביקורת חסרת תקדים הן מבחינה משפטית והן מבחינה מוסרית.
העילה המשפטית של דרום אפריקה נשענת על האמנה למניעת רצח עם מ־1948, שישראל הייתה אחת ממנסחיה הראשונים והצטרפה אליה עוד בשנות החמישים. לפי האמנה, המדינות החברות מחויבות לא רק להימנע מביצוע רצח עם, אלא גם למנוע אותו ולפעול להענשת מבצעיו.
דרום אפריקה טענה כי (1) מדפוס הפעולה של ישראל בעזה נלמדת כוונה ג׳נוסיידית. דפוס פעולה זה כולל, בין השאר, הרג המוני של אזרחים, הרס תשתיות אזרחיות, מניעת סיוע הומניטרי וניתוק של אספקת מים, מזון וחשמל. כלומר, דרום אפריקה טענה שישראל יצרה במתכוון תנאי חיים שנועדו לחסל פלסטינים בעזה. מבחינה זו, הם רואים את האזהרות והפינויים החוזרים ונשנים של האוכלוסייה באזורים מסוימים כאילו הם נועדו להזיק להם ולא להגן עליהם; (2) ההצהרות הפומביות של בכירים ישראלים מלמדות על כוונה לכאורה לרצח עם, ובכללן אמירות של שרים, של חברי כנסת ואפילו של ראש הממשלה; (3) ישראל נכשלה במניעת ג'נוסייד ובהענשה על הסתה לג'נוסייד, גם אם לא התקיים ג׳נוסייד בפועל; ו־(4) ישראל ממשיכה במדיניותה למרות האזהרות מצד גופים בינלאומיים והקריאות להפסקת אש. נעיר כי טענה זו היא לא בדיוק טענה מרכזית אלא יותר הערה תומכת.
ישראל דחתה את כל הטענות: היא הבהירה כי היא אינה פועלת להשמדת העם הפלסטיני אלא נלחמת בחמאס, ארגון טרור שביצע בה את הפיגוע הקשה ביותר בתולדותיה. היא גם הציגה את מאמציה להבחין בין לוחמים לאזרחים, את פתיחת המעברים ההומניטריים, את התרעותיה לאוכלוסייה האזרחית לפני תקיפות ואת העובדה שחמאס משתמש באוכלוסייה המקומית כמגן אנושי.
בשלב הראשון פנתה דרום אפריקה בבקשה למתן סעדים זמניים, כלומר הוראות מיידיות לישראל עוד בטרם נדונה התביעה לגופה. עם הסעדים שנתבקשו נמנים: הפסקה מיידית של פעולות צבאיות בעזה, הבטחת אספקת מים, מזון וחשמל, פתיחת המעברים ההומניטריים והימנעות מהצהרות המסיתות לג’נוסייד.
ב־26 בינואר 2024 קיבל בית הדין כמה מן הבקשות. בית הדין לא הורה על הפסקת אש, אך כן חייב את ישראל: לנקוט את כל האמצעים הנדרשים כדי למנוע ביצוע רצח עם; למנוע הסתה לרצח עם; לשמור על ראיות הנוגעות לפעולותיה בעזה; ולדווח לבית הדין בתוך חודש על הפעולות שעשתה.
החלטה זו לא קבעה כי ישראל אכן מבצעת ג׳נוסייד בעזה, אך היא קיבלה את עמדת דרום אפריקה שלכאורה קיים סיכון "מיידי" לרצח עם ושייתכן שרצח העם כבר מתרחש ולכן מוצדק לנקוט אמצעים מניעתיים. בנקודה זו של הסקירה חשוב להדגיש כי הרף המשפטי שעל דרום אפריקה לעמוד בו בהליכים לצווי ביניים הוא נמוך ביותר, ולפיכך אין בו כדי להעיד על ההחלטה בהליך העיקרי.
לאחר ההחלטה על סעדים זמניים מתנהל ההליך המהותי, ובו על בית הדין לקבוע אם ישראל אכן הפרה את התחייבויותיה לפי האמנה למניעת רצח עם. הליך זה צפוי להימשך שנים אחדות. הוא כולל הגשת כתבי טענות, ראיות, עדויות מומחים ודיונים פומביים. לשני הצדדים תינתן האפשרות להציג את עמדותיהם במלואן.
המשמעות האפשרית של פסק דין מהותי נגד ישראל היא הרסנית – לא רק במישור המשפטי אלא גם, ובעיקר, מבחינה תדמיתית ומוסרית. קביעה של הגוף השיפוטי הבינלאומי הבכיר שישראל ביצעה רצח עם עלולה להכתים את שמה של ישראל לדורות, לעודד חרמות נגדה, להפוך אותה למטרה לגינויים ולסנקציות ולחשוף אותה להשלכות נוספות מצד המדינות החתומות על האמנה למניעת רצח עם. המשך ההליך בבית הדין והאפשרות לקביעות קשות נגד ישראל מחזקים את הנרטיב הפלסטיני בזירה הבינלאומית. כבר עתה יש מדינות רבות שתומכות בעמדת דרום אפריקה. כמה מהן אף ביקשו להצטרף להליך.
בישראל, ובמדינות התומכות בה, נשמעה ביקורת קשה על עצם הגשת התביעה. יש שראו בה שימוש ציני במשפט הבינלאומי – תוך שימוש פוליטי שדרום אפריקה עושה בכלי משפטי שנועד להגן על אוכלוסיות מוחלשות ולא לתקוף מדינה דמוקרטית שמגיבה להתקפה טרוריסטית עליה. עוד נטען שההליך מתעלם מן ההקשר של מתקפת 7 באוקטובר – מסע הטבח, האונס והחטיפה שחמאס ביצע בישראל – ומציג את עזה כקורבן פסיבי. ישראל גם סבורה שההליך הוא למעשה ערעור על דיני המלחמה, שעל פיהם היא פועלת ואף משקיעה משאבים עצומים, יותר מן הנדרש בדין, לצמצם פגיעות באזרחים, בעוד חמאס מפר את כללי המשפט ההומניטרי במכוון ומשתמש באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי.
ההליך המתנהל כיום נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק על בסיס האמנה למניעת רצח עם מגלם איום משפטי ותודעתי חמור על ישראל. אף שבשלב זה אין קביעה כי בוצע ג׳נוסייד, עצם קבלת התביעה לדיון ומתן הסעדים הזמניים מקימים עננה כבדה על ישראל, פוגעים בתדמיתה ומובילים להשלכות בינלאומיות נרחבות. מדובר באתגר אסטרטגי־משפטי מתמשך שיחייב את ישראל למאמץ משפטי, הסברתי ודיפלומטי נרחב כדי להגן על שמה, כדי לשמור על הלגיטימציה הבינלאומית שלה וכדי למנוע תקדים מסוכן להמשך הלחימה מול ארגוני טרור במרחב.
אחת הדרכים החשובות שהפלסטינים ומדינות העוינות את ישראל פועלים בהן היא באמצעות ניצול בידודה היחסי של ישראל והרוב האוטומטי נגדה באו”ם ובמוסדותיו. כך לדוגמה, ב־30 בדצמבר 2022 קיבלה עצרת האומות המאוחדות (העצרת הכללית של האו”ם) החלטה דרמטית שלפיה בקשה לחוות דעת מייעצת (advisory opinion) תופנה לבית הדין הבינלאומי לצדק בעניין חוקיות “הכיבוש המתמשך” של ישראל ביהודה ובשומרון (הגדה המערבית), במזרח ירושלים וברצועת עזה.
אין זו הפעם הראשונה שנעשה שימוש ברעיון “חוות הדעת המייעצת” נגד ישראל, ותוזכר בהקשר זה חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק נגד ישראל שניתנה לפני כעשרים שנה בעניין חוקיות גדר ההפרדה. הליך זה מאפשר לעקוף את מועצת הביטחון של האו”ם, שם ישראל נהנית מהווטו האמריקאי בהחלטות נגדה. אף שחוות דעת מייעצות של בית הדין הבינלאומי לצדק אינן מחייבות משפטית, הן עלולות להשפיע באופן משמעותי – בשל מעמדו של בית הדין – על הלגיטימציה הבינלאומית של מדיניות ישראל, על היחסים הדיפלומטיים שלה ואף על תביעות עתידיות בפורומים אחרים כמו בית הדין הפלילי הבינלאומי.
ההחלטה ביקשה מבית הדין הבינלאומי לצדק להשיב על שתי שאלות עיקריות: האחת, מהן ההשלכות המשפטיות של המשך הכיבוש הישראלי, ההתנחלויות והסיפוח בפועל של השטחים הפלסטיניים מאז מלחמת ששת הימים (1967), כולל אמצעי חקיקה ואכיפה שישראל נוקטת, בייחוד בירושלים המזרחית; והשנייה, כיצד מדיניותה של ישראל משפיעה על המעמד החוקי של הכיבוש, ומהן ההשלכות המשפטיות של מצב זה על מדינות אחרות ועל האו”ם.
כלומר, העצרת מבקשת מבית הדין לבחון לעומק את חוקיותו של הכיבוש כשלעצמו, להבדיל מהפרות ספציפיות שמתרחשות במסגרתו.
ישראל, שבניגוד להליך הנוגע לג’נוסייד לא התייצבה בדיון זה בפני בית הדין הבינלאומי לצדק, דחתה על הסף את הליך הבקשה לחוות דעת וטענה שמדובר בפוליטיזציה של המשפט הבינלאומי. היא גרסה כי מדובר בניסיון לעקוף את דרך המשא ומתן הישיר, כפי שנקבע באמנות אוסלו, ולהביא לפסיקה משפטית שנועדה להפעיל לחץ חד־צדדי. ישראל גם טענה שהכיבוש נובע ממלחמת מגן ב־1967 ולא ממהלך אגרסיבי; שמעמד השטחים נתון למשא ומתן לפי הסכמי אוסלו; ושהחלטות חד־צדדיות של גופים בינלאומיים אינן משנות את הדין המהותי.
לאחר הליך שהתנהל כשנתיים ניתנה ביולי 2024 חוות הדעת של בית הדין הבינלאומי לצדק. מדובר בחוות דעת חריפה ביותר ובעייתית מאוד מבחינת מדינת ישראל. להלן פרטיה.
בית הדין אימץ מחדש את קביעותיו באשר למעמד שטחי יהודה, שומרון, חבל עזה (למרות ההתנתקות ב־2005) וירושלים, שלפיהן אלו שטחים כבושים על ידי ישראל. הוא הוסיף וקבע כי אף שכיבוש מתמשך אינו פסול כשלעצמו מבחינת הדין הבינלאומי, הכוח הכובש מחויב בקיום כלל החובות לפי הדין הבינלאומי, ובראשן התפיסה שכיבוש צבאי הוא ארעי בלבד. לפיכך, למרות קיומם של הסכמי אוסלו, הם אינם מצמצמים את חובותיה של ישראל לפי הדין הבינלאומי, ובכללן החובה לסיים את הכיבוש.
ועוד: בית הדין קבע כי הפרקטיקות הנהוגות בידי ישראל, בדגש על ההתיישבות הישראלית, הן הפרה של מחויבויותיה של ישראל בהתאם לדין הבינלאומי וכי למעשה מדובר בסיפוח בפועל של חלקים נרחבים משטחים אלה.
חמור מזה: בית הדין לא קבע שישראל פוגעת בזכויותיהם של הפלסטינים להגדרה עצמית, אלא שהיא מבצעת בשטחי יהודה ושומרון אפליה על רקע גזעני – טענה הנופלת כפרי בשל לידיהם של המקדמים את האשמת ישראל באפרטהייד. ישראל הואשמה בחוות הדעת גם בשורה ארוכה של הפרות של הדין הבינלאומי ההומניטרי, ובכלל זה הריסת בתים, הגבלות תנועה, ניצול משאבים טבעיים (מים, קרקע) והחלת חוקים ישראליים בשטח.
חוות הדעת קובעת, לפיכך, שהמשך נוכחותה של ישראל בשטחי יהודה ושומרון, בחבל עזה ובמזרח ירושלים היא “בלתי חוקית”, שעל ישראל להפסיק “בהקדם האפשרי” את נוכחותה בשטחים אלה, ובכלל זה להפסיק את מדיניות ההתנחלות ולפנות את כל היישובים היהודיים, ושעליה לשלם פיצויים לנפגעים בשל הפגיעות שביצעה.
ואם לא די בכל אלו, בית הדין קבע כי כלל מדינות העולם, ארגונים בינלאומיים והאו”ם מחויבים שלא להכיר בחוקיות הכיבוש הישראלי ולא לסייע להימשכותו. עוד הוא קבע כי על העצרת הכללית ומועצת הביטחון לבחון את הצעדים שעליהם לנקוט כדי להביא להפסקת הכיבוש הישראלי.
אף שכאמור, חוות הדעת של בית הדין הבינלאומי לצדק אינה מחייבת, בכל זאת יש לה השלכות פוטנציאליות חמורות מאוד מבחינת ישראל, שמוקדם עדיין להעריך את היקפן. בכלל זה:
לשונה הקטגורית והחריפה של חוות הדעת המייעצת מעמידה גם את הקרובות בידידותיה של ישראל בעמדה בעייתית ביותר. הקריאה המפורשת לנקוט צעדים נגד “המשך הכיבוש הבלתי חוקי” מעמידה – ותעמיד בהמשך – את מקבלי ההחלטות במדינות אלה בדילמה, בוודאי מול לחץ ציבורי גובר, באשר לטיב והיקף הממשקים שמדינתם מקיימת עם מדינת ישראל, החל בשיתוף פעולה ביטחוני והספקת אמצעי לחימה לישראל וכלה ביחסי הסחר והממשק בהיבטי תרבות ואקדמיה. ההחלטה עלולה לקדם, בין השאר, נקיטת צעדים חריפים יותר נגד ההתיישבות ואישים מרכזיים בה, בהמשך להחלטות על חרם מוצרים שכבר מופעלות באירופה. כבר בשלהי הממשל הקודם בארצות הברית ננקטו פעולות נגד גופים הפועלים לתמיכה בהתנחלויות ונגד אישים המזוהים עימן, ומגמה זו עלולה עתה להתרחב.
עוד לפני החלטת בית הדין הבינלאומי לצדק כבר עמדה סוגיית ההתיישבות היהודית בשטחי יהודה ושומרון במוקד תשומת ליבו של בית הדין הפלילי הבינלאומי. ההחלטה נותנת רוח גבית חזקה לקידום חקירה וצווי מעצר נוספים נגד בכירים ישראלים.
ההחלטה נותנת רוח גבית חשובה לעמדות הניציות בקרב העם הפלסטיני, והיא עלולה לקדם את התרחבות ההכרה הבינלאומית במדינת פלסטין באופן שעלול להכביד עוד יותר על הניסיון להגיע לפתרון הסכסוך. לנוכח החלטה זו אין לפלסטינים כל אינטרס להתפשר על הסדר שכולל ויתור, מנקודת מבטם, לטובת ישראל, ומנגד ישראל תתקשה לקבל כל פתרון הכולל ויתור מוחלט על ירושלים ופינוי מאות אלפים רבים של ישראלים מכלל היישובים בשטחי יהודה ושומרון. בקיץ 2025 הכריזו אוסטרליה, קנדה, מלטה, פורטוגל ובריטניה, יחד עם יותר מ־140 מדינות שכבר הודיעו הודעה דומה, כי בכוונתן להכיר במדינה פלסטינית.
חוות הדעת עלולה לזרז מגמות בעייתיות של חרם על ישראל מצד גופים מסחריים שאינם רוצים להיתפס כמי שמקיימים קשרי מסחר עם גורמים המבצעים פשעי מלחמה ואשר התנהלותם נתפסת כבלתי חוקית.
חוות דעת מייעצת בבית הדין הבינלאומי לצדק בשאלת חוקיות השליטה הישראלית בשטחים היא מהלך משמעותי בזירה הדיפלומטית־משפטית שאין להקל בו ראש. היא ממשיכה מגמה ברורה של הפעלת כלים משפטיים בינלאומיים כאמצעי להפעלת לחץ פוליטי על ישראל ולשינוי כללי המשחק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. אף שחוות הדעת אינה מחייבת פורמלית, היא עלולה להתבסס כמסמך יסוד חדש שממנו תיגזר מדיניות של מדינות, של מוסדות בינלאומיים ושל ארגונים אזרחיים כלפי ישראל. על כן היא מעמידה סיכון משפטי, מדיני ותודעתי לישראל, שעל ישראל להיערך אליו ברצינות בד בבד עם ניהול הסכסוך המדיני והביטחוני.
המלחמה בין ישראל לחמאס ברצועת עזה מאז 7 באוקטובר 2023 עוררה הדים חזקים בזירה המשפטית הבינלאומית. לצד הליכים מדינתיים ופרסומים תקשורתיים, החשש מהפעלת עקרון הסמכות האוניברסלית נגד אישי ציבור, מפקדים, חיילים ויועצים משפטיים מישראל בגין חשד לביצוע פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות הולך ותופס מקום מרכזי.
עקרון הסמכות האוניברסלית במשפט הבינלאומי מאפשר למדינה להעמיד לדין אדם החשוד בביצוע פשעים חמורים במיוחד (כמו פשעי מלחמה, רצח עם או עינויים) גם אם הם לא נעשו בשטחה או נגד אזרחיה. העיקרון מבוסס על הרעיון שפשעים מסוג זה פוגעים בכלל הקהילה הבינלאומית, ולכן לכל מדינה יש אינטרס להיאבק בהם. בשנים האחרונות, עם התחזקות המשפט הפלילי הבינלאומי, הגישה למידע והתעצמות עמדות מוסריות באירופה נגד כיבוש, מתגבר הסיכון להפעלת סמכות זו גם נגד ישראלים, בעיקר במדינות אירופה שיש אצלן חוק מתאים, ראיות מוצקות, נוכחות החשוד בשטחן ופנייה אליהן מצד גורמים משפטיים או ארגוני זכויות אדם.
הסיכון המשפטי לישראלים בזירה הבינלאומית גובר, בפרט על רקע עקרון הסמכות האוניברסלית והמלחמה בעזה. עם הקבוצות בסיכון נמנים בכירים מדינתיים (כמו ראש הממשלה ושרים בכירים), מפקדים בכירים בצה"ל, יועצים משפטיים צבאיים ואף חיילים, בעיקר אם הם תועדו בעת מעורבות בפעולות בעייתיות. ההליכים נפתחים בדרך כלל ביוזמת תובע או שופט מקומי במדינה זרה בעקבות תלונות מצד ארגוני זכויות אדם או נציגויות פלסטיניות, והם מתקדמים דרך שלבי בדיקה, חקירה והוצאת צווי מעצר, ובמקרים חמורים – בקשת הסגרה. לאחרונה החלו ארגונים שונים, כגון קרן הינד רג'ב (Hind Rajab Foundation – HRF), ליזום תלונות במדינות רבות נגד חיילים ישראלים ומשרתי מילואים על יסוד מידע שהצטבר ברשתות החברתיות, פעמים רבות בשל חוסר מודעות של החייל לשימוש שיכול להיעשות בפוסטים שהוא מעלה ברשתות החברתיות. בכמה מקרים נאלצה המדינה, לאחר עדכון מוקדם שקיבלה, לפעול לחלץ ישראלים ממדינות שהוגשה בהן נגדם תלונה פלילית.
המלחמה בעזה החריפה את הסיכון עקב חשיפה תקשורתית רחבה, תיעוד רב ודימוי ציבורי של תגובת יתר מצד ישראל. כדי למזער את החשיפה נדרשים צעדים משפטיים ודיפלומטיים: שמירה על עצמאות מערכת המשפט הישראלית (עקרון המשלימות), תיעוד מוקפד של פעולות צה"ל, מעקב על נסיעות בכירים, קידום הבנות עם מדינות ידידותיות ופעולה הסברתית בינלאומית להבהרת ההבדל בין פעילות לגיטימית ובין פשע מלחמה, תוך הדגשת השימוש שחמאס עושה באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי.
הסיכון המשפטי הנשקף לישראלים בגין הפעלת הסמכות האוניברסלית הולך וגדל ככל שהמערכה בעזה נמשכת והעולם הבינלאומי מקצין את יחסו לישראל. אף שעד כה כמעט שלא נרשמו תיקים פליליים פעילים נגד אזרחים ישראלים במדינות זרות, הקרקע לכך מוכנה – משפטית, פוליטית וציבורית.
מערכת המשפט הבינלאומית מציבה לישראל אתגר חסר תקדים; בשנים 2024–2025 נפתחו נגד ישראל הליכים פליליים ומדינתיים, ובכלל זה בבית הדין הבינלאומי לצדק ובבית הדין הפלילי הבינלאומי, וכן הוחל בכמה מדינות בהפעלת סמכות אוניברסלית. הצטברות ההליכים היא לא רק כמותית. היא גם איכותית: ההליכים מזינים זה את זה, מקבעים נרטיבים שליליים ומערערים את הלגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית. מדובר לא רק באיום משפטי נקודתי אלא גם בתהליך מתמשך של דה־לגיטימציה מדינית ותודעתית.
אחת התוצאות של הסלמת הסיכון הוא השחיקה במעמדה של מערכת המשפט הישראלית, שבעבר שימשה חומת מגן מול הליכים בינלאומיים. כיום חוסר האמון בגופי המשפט בישראל מתחזק לנוכח החלטות בית הדין הבינלאומי לצדק, קידום החקירה הפלילית בבית הדין הפלילי הבינלאומי והפעלת סמכויות חיצוניות מצד מדינות דמוקרטיות. בד בבד ההשלכות המעשיות כבר ניכרות: שיתוק בתפקוד של בכירים ישראלים, חשש מנסיעות אל מחוץ לישראל והגבלות על פעילות צבאית, משפטית ודיפלומטית.
ההשלכות המשפטיות אינן מוגבלות לאולמות הדיונים. הן מתפרשות גם על פני הזירה המדינית, הכלכלית והציבורית. ב־2024 לבדה נרשמו תשע החלטות גינוי לישראל בעצרת הכללית של האו”ם, רובן על רקע הפעולות בעזה. מדינות כמו קולומביה, טורקיה ודרום אפריקה קראו להחרים מוצרים ישראליים או להפסיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל.
מדינות אירופה החברות בבית הדין הפלילי הבינלאומי עשויות להיות מחויבות לאכוף צווים אם הם יונפקו. הדבר עלול להגביל את חופש התנועה של בכירים ישראלים ואף למנוע מהם להשתתף במפגשי פסגה בינלאומיים. מדינת ישראל סובלת מבידוד הולך וגובר, לרבות הגבלות על השתתפותה בתערוכות בינלאומיות בתחום אמצעי הלחימה.
גם החזית האקדמית התעוררה. אוניברסיטאות, קרנות וחוקרים בעולם מחרימים מוסדות וחוקרים ישראלים, ובכמה מקרים אף נותקו שיתופי פעולה מדעיים אפילו לאחר שנחתמו חוזים לקיומם.
גם המגזר העסקי נפגע: מוסדות פנסיה במדינות סקנדינביה הודיעו על ניתוק השקעות בחברות פעילות בהתנחלויות; חברות טכנולוגיה ישראליות מציינות ירידה באמון של משקיעים בינלאומיים בהן בעקבות החשש מסנקציות.
ההיסטוריה היהודית רצופה בניסיונות להדיר, לשלול לגיטימציה או למחוק את נוכחותנו בעולם. ואף על פי כן, שוב ושוב, העם היהודי עמד באתגרים, ואף שגשג. האתגר הניצב לפנינו היום הוא לא קל יותר, והוא מחייב הבנה שצורות האנטישמיות והמערכה המשפטית הן לא קרבות נפרדים כי אם חזיתות באותה מלחמה; מלחמה המתנהלת לא רק נגד יהודים אלא גם נגד החוסן שמחזיק אותנו.
המערכה המשפטית הבינלאומית אינה חזית חדשה עבור מדינת ישראל, אבל לנוכח המלחמה בעזה היא התעצמה והפכה לחזית בוערת נוספת. הבנת הרקע המשפטי, האתגרים והסיכונים יחד עם בנייה של יכולת תגובה משפטית ודיפלומטית אסטרטגית הן תנאי הכרחי לשמירה על הלגיטימיות, על ההרתעה ועל יכולת הפעולה של ישראל בטווח הבינוני והארוך. ההתמודדות הנדרשת היא לא רק מול תובעים או שופטים אלא גם מול דעת הקהל, התקשורת והקונצנזוס הבינלאומי. במאבק הזה – מערכות המשפט, המדיניות וההסברה חייבות לפעול כגוף אחד.
מחקר חדש של המכון למדיניות העם היהודי בחן באמצעות כלי בינה מלאכותית (AI) אתרי תקשורת שחשיפתם עולה על 2 מיליארד מבקרים בחודש. נמצא כי במהלך מבצע “עָם כְּלָבִיא” היה עיסוק נרחב בתקשורת בשאלות הנוגעות לחוקיות פעולותיה של ישראל בלחימה, אך רק שיעור קטן יחסית מן הפרסומים התייחס לחוקיות פעולותיה של איראן.
המחקר בחן 17 אתרי חדשות מובילים ברחבי העולם. הוא מצא כי מתוך מאות פרסומים שהתייחסו לשאלת עמידתן של ישראל ואיראן בכללי המשפט הבינלאומי במהלך הלחימה, כ-77% התמקדו בישראל ורק 23% באיראן. נתון זה קיצוני אף יותר ברשת אל־ג’זירה, שבה הגיע שיעור ההתייחסות לחוקיות פעולותיה של ישראל, הביקורתי בעיקרו, עד לכ־92%.
שימוש ברטוריקה משפטית דוגמת “הפרת החוק הבינלאומי” או “פשעי מלחמה” מסייע למסגר (" framing") ביקורת על אחד הצדדים ללחימה או תמיכה בו באופן המקנה לביקורת או לתמיכה מהימנות מיוחדת.
בעניין זה חשוב להדגיש כי הזירה המשפטית תופסת יותר ויותר מקום במאמצי הדה־לגיטימציה של מדינת ישראל. וכך, באמצעות תיוגה של ישראל כ”מדינה עבריינית”, לרבות באמצעות טענות על ביצוע “רצח עם”, “משטר אפרטהייד” וכד', הולכת ומתקבעת בעניינה של מדינת ישראל תפיסה שלילית בקרב ציבור רחב.
המחקר זיהה 1,348 כתבות שפורסמו בזמן מבצע עם כלביא באתרי האינטרנט באנגלית של 17 כלי תקשורת מרכזיים ברחבי העולם שבמהלך חודש יוני 2025 נחשפו אליהם 2.11 מיליארד אנשים (על פי נתוני similarweb). הכתבות זוהו באמצעות שימוש במילות מפתח שההנחה הייתה שיש להן זיקה לסוגיית החוקיות (למשל, “אזרחים”, “חוק”, “משפט בינלאומי”).
בהמשך לכך, ובאמצעות כלֵי בינה מלאכותית מתקדמים, אותרו הכתבות שהייתה בהן התייחסות לסוגיה של חוקיות פעולות על פי המשפט הבינלאומי בהקשר של הלחימה בין איראן לבין ישראל.
לבסוף, בסיוע של כלי הבינה המלאכותית נעשתה בחינה מעמיקה יותר של הכתבות, ובכללה זיהוי הגורם המתייחס לנושא החוקיות – האם איראן, ישראל, מדינה שלישית או גורם אחר שאינו מדינתי (למשל, כתבים, ארגוני זכויות אדם או מומחים למשפט); נעשה ניתוח של נימת הדברים (הסנטימנט) של ההתייחסות בפרסום (האם ביקורתי, תומך או לא החלטי); ונעשה פילוח של הסוגיות עצמן שנדונו בפרסומים אלה.
נוסף על הבדיקה של אתרי החדשות, המחקר בחן גם פורומים (בלוגים) מקצועיים משפטיים מובילים שמשתתפים בהם מומחים למשפט בינלאומי הנחשבים לבעלי משקל בעיצוב התפיסה בעולם המשפט המערבי.
מתוך 1,348 הכתבות שנאספו מכלי התקשורת כמפורט לעיל, שבהן עלו נושאים בעלי נגיעה או פוטנציאל להתייחסות לעניין ה”חוקיות”, 242 כתבות אזכרו סוגיות של “חוקיות” בלחימה. מתוכן, 176 עסקו בחוקיות הפעולות של ישראל, כלומר קרוב ל-70%, ו־76 בחוקיות הפעולות של איראן, כלומר כ-30%.31
אלא שתמונה זו אינה שלמה. חלק לא קטן מן ההתייחסות התקשורתית ל”חוקיות” אינו אלא ציטוט בתקשורת של טענות שהעלו גורמים רשמיים משני הצדדים המאשימות את הצד שכנגד בהפרות חוק (לדוגמה, האשמה איראנית או ישראלית שפגיעה באזרחים היא פשע מלחמה) או המצדיקות את פעולותיהם (לדוגמה, טענה איראנית שהם פעלו בהתאם לזכות ההגנה העצמית).
לכן כאשר שואלים “איך העולם מתייחס לחוקיות הפעולות של שני הצדדים?” – כלומר, כאשר מנכים האשמות הדדיות והצטדקות של כל אחד מן הצדדים הלוחמים ובוחנים עד כמה התייחסו גורמים שאינם גורמים רשמיים מטעמה של ישראל או מטעמה של איראן לאופן שפעלו ישראל או איראן – עולה התמונה הזאת: 120 אזכורים עסקו בחוקיות הפעולות שנקטה ישראל ו־36 אזכורים בלבד עסקו בחוקיות הפעולות שנקטה איראן. אם כך, בשורה התחתונה, כ־77% מן ההתייחסויות של גורמים שלישיים עסקו בחוקיות הפעולות של ישראל, ורק כ־23% עסקו בחוקיות פעולותיה של איראן.32
התרשים הבא מציג את תמונת המצב בהתייחסות לחוקיות של פעולות ישראל ושל איראן תוך השמטה של כתבות הכוללות רק “האשמות הדדיות” והצדקה עצמית של צד אחד את פעולותיו שלו עצמו. כלומר, מדובר בהתייחסות של גופים שלישיים, כגון כתבים, מומחים או מדינות אחרות.
באופן טבעי, הדיון בימים הראשונים של הלחימה התמקד בעיקר בשאלת יציאתה של ישראל למבצע עם כלביא, ולפיכך הדיון בימים האלה התמקד בשאלת החוקיות של התקיפה. ואולם לפי התרשים הבא, כמעט לאורך כל הלחימה ההתייחסות לחוקיות הפעולות של ישראל הייתה בהיקף גדול יותר מזה של ההתייחסות לחוקיות הפעולות של איראן.
המחקר מצא כי הנושאים העיקריים שנדונו בתקשורת היו:
שני התרשימים לעיל מציגים את ההתייחסות לסוגיות העיקריות שעלו במהלך הלחימה וכן התייחסות לעניין נוסף: שאלת חוקיות השימוש בפצצות מצרר. הנתונים כוללים גם אזכור של התקשורת להאשמות ההדדיות בין איראן לישראל בדבר אי־חוקיות הפעולות של הצד שכנגד (למשל, האשמת ישראל מצד גורמים איראניים בהפרת הדין הבינלאומי בשל הפתיחה בלחימה או האשמות מצד שרים בישראל כלפי איראן בתקיפה בלתי חוקית של אזרחים).
כאשר מנכים האשמות הדדיות בין הצדדים ובוחנים רק התייחסות מצד גורם שלישי לסוגיית החוקיות (למשל, מדינות אחרות, ארגוני זכויות אדם, מומחים למשפט), מתגלה תמונה חד־צדדית אף יותר.
נתונים אלה מציגים עיסוק מוגבר בחוקיות הפעולות של ישראל בהקשר של תקיפה נגד אזרחים, סגלי רפואה ומתקנים רפואיים באיראן בהשוואה לתקיפות של איראן נגד אזרחים ומתקני רפואה בישראל. למעשה, כמעט כל ההתייחסויות ל”חוקיות” בהקשר של תקיפות איראניות הגיעה באמצעות אזכור האשמות מצד גורמים רשמיים בישראל.33
תמונת מצב זו צורמת במיוחד בהתחשב בכך שבמהלך מבצע עם כלביא נורו מדי יום טילים איראניים ללא הבחנה על ריכוזי אוכלוסייה בישראל. סך הכול, מתוך 591 טילים שנורו נספרו למעלה מ־50 זירות נפילה, רבות מהן בשטחים מיושבים. טילים אלה גבו את חייהם של 31 ישראלים וגרמו לפציעתם של כ־3,500 ישראלים (על פי נתוני המכון למחקרי ביטחון לאומי, INSS).
גם כאשר ישנה התייחסות לצד האיראני, פעמים רבות היא נעשית באופן מגמתי ושאינו מאפשר לנמעני הכתבה לקבל תמונה שלמה או נכונה באשר למצב המשפטי. במקרה של הפגיעה הישירה בבית החולים סורוקה, לדוגמה, צוטטו הסבריו של בכיר איראני שאמר כי הטיל כוון לעבר מטרה ברדיוס של קילומטר מבית החולים, אבל לא הייתה שום התייחסות לעובדה שירי טיל כבד שכזה על אזור מיושב, שטווח סטייתו הצפוי הוא כה משמעותי, אינו יכול להיחשב על פי דין ירי מבחין.
ישראל ספגה ביקורת חמורה בגלל השימוש בפצצות מצרר במלחמת לבנון השנייה עוד לפני ההליך שהוביל לחתימה על האמנה הבינלאומית האוסרת לחלוטין את השימוש בפצצות מצרר בשדה הקרב (אמנת דבלין; Convention on Cluster Munitions – CCM), שאליה הצטרפו יותר מ־110 מדינות, אף שישראל ואיראן אינן חברות באמנה זו.
נושא השימוש בפצצות מצרר בשדה הקרב קיבל תהודה תקשורתית גם בהמשך, ואף לאחרונה, כאשר הבעייתיות החוקית בשימוש בהן הוזכרה בכיסוי התקשורתי של מלחמת רוסיה-אוקראינה, הן בעקבות ביקורת על שימוש רוסי בפצצות מצרר נגד אזרחים אוקראינים והן בהתייחס לאספקת פצצות מצרר על ידי ארצות הברית לאוקראינה. הנושא הוזכר בכלי התקשורת שנבדקו במחקר שלנו, ובכללם CNN ו־New York Times.
כפי שעולה מן התרשימים לעיל בעניין נושאי העיסוק התקשורתי, הכיסוי התקשורתי בזמן המלחמה בנושא של תקיפת אזרחי ישראל בפצצות מצרר היה מוגבל ביותר. במעט המקרים שהנושא עלה, הוא נדון באופן מובלע ומצומצם (בניגוד לעיסוק הנרחב והביקורתי בנושאים אחרים).
נעיר כי לאחר מלחמת 12 הימים בין ישראל לאיראן פרסם ארגון אמנסטי דוח המאשים את איראן בהפעלה לא חוקית של פצצות מצרר נגד ישראל, אלא שקול זה לא נשמע במהלך הלחימה.
אף שישראל טענה לקיומו של סכסוך מזוין מתמשך עם איראן, שמכוחו היא הייתה רשאית, לטענתה, לתקוף את איראן, רוב הדיון הציבורי והמשפטי התמקד בשאלה אם תקיפת איראן על ידי ישראל יכולה להתפרש כ”הגנה עצמית” מצידה על פי דיני השימוש בכוח (Jus ad Bellum) במשפט הבינלאומי.
אלא שהמשפט הבינלאומי מסדיר את התנאים ואת המגבלות להפעלת הכוח לשני הצדדים לעימות. לענייננו, השאלה היא לא רק אם ישראל פעלה כדין כאשר היא יצאה למבצע עם כלביא. הדיון המשפטי אמור לעסוק גם בשאלה אם תגובתה של איראן עומדת במבחני המשפט הבינלאומי. בין השאר, איראן נדרשת להוכיח כי פעולותיה הן “הכרחיות” ו”מידתיות” לשם “הדיפת ההתקפה המזוינת” הישראלית. או במילים אחרות, האם ירי טילים ללא הבחנה על ערים ישראליות יכול להיחשב מעשה שנועד להדיפת ההתקפה הישראלית.
כאשר ישראל הותקפה במלחמת לבנון השנייה או לאחר טבח 7 באוקטובר, ניכר עיסוק בזירה המשפטית והציבורית בשאלת התגובה הישראלית; האם היה מותר לישראל לצאת להתקפה? האם ההתקפה עמדה בתנאי המשפט הבינלאומי ל”הגנה עצמית”? לעומת זאת, במקרה של מלחמת 12 הימים מול איראן, כאשר ישראל היא שיצאה למתקפה, נמצא דיון מועט מאוד, הן בדיון הציבורי בתקשורת והן בדיון בפורומים המשפטיים, בשאלה של התאמת התגובה האיראנית לדין הבינלאומי. הדיון התמצה, כמעט כולו, בשאלה אם יציאתה של ישראל למתקפה מוצדקת.
התרשים לעיל מציג את היקף ההתייחסות לנושא של חוקיות היציאה הישראלית למתקפה לעומת ההתייחסות לחוקיות הפעולות האיראניות בהקשר זה.
במסגרת המחקר בחנו את היקף השימוש ברטוריקה משפטית, דהיינו – עד כמה התקשורת מצטטת התבטאויות של גורמים איראניים וישראליים בנושא של חוקיות הפעולות שביצעה מדינתם, מצד אחד, ואי־חוקיות הפעולות שביצע היריב, מצד שני.
תמונת המצב מציגה יתרון של ממש לרטוריקה המשפטית האיראנית.
אומנם, ייתכן שבדומה להיבטים אחרים שנבחנו במחקר, נתון זה משקף הטיה פרו־איראנית של התקשורת ולאו דווקא היעדר שימוש ברטוריקה משפטית מצד גורמים ישראליים. ואולם עיון מדגמי בהצהרות שניתנו בידי גורמים בכירים בישראל מגלה כי, על פניו, בניגוד להקפדה היתרה של גורמים איראניים להסביר את “חוקיות” פעולותיהם כדי לצייר את איראן כמי שמצייתת למשפט הבינלאומי, מצד אחד, וכדי להציג את מעשיה של ישראל כהפרות של הדין ואף כפשעי מלחמה, מן הצד שני – גורמים ישראליים אינם משתמשים במקרים רבים ברטוריקה משפטית דומה בהתייחסם לאיראן.
התרשים הבא מציג ניתוח של שיעורן של הכתבות העוסקות בישראל הכוללות מילות מפתח בנושא המשפטי כגון "האג", "פשעי מלחמה" או "דין בינלאומי". הניתוח בוצע על ערוצי תקשורת חדשותיים מרכזיים בשפה האנגלית בישראל ובעולם. הממצאים מוצגים עבור תקופות שהנושא המשפטי/החוקי היה מרכזי בהן, כולל בחודש יולי 2025, שבו ישראל הייתה נתונה לגל ביקורת בינלאומית חסר תקדים.
מחקר חדש של המכון למדיניות העם היהודי בחן באמצעות כלי בינה מלאכותית (AI) אתרי תקשורת שחשיפתם עולה על 2 מיליארד מבקרים בחודש. נמצא כי במהלך מבצע “עָם כְּלָבִיא” היה עיסוק נרחב בתקשורת בשאלות הנוגעות לחוקיות פעולותיה של ישראל בלחימה, אך רק שיעור קטן יחסית מן הפרסומים התייחס לחוקיות פעולותיה של איראן.
המחקר בחן 17 אתרי חדשות מובילים ברחבי העולם. הוא מצא כי מתוך מאות פרסומים שהתייחסו לשאלת עמידתן של ישראל ואיראן בכללי המשפט הבינלאומי במהלך הלחימה, כ-77% התמקדו בישראל ורק 23% באיראן. נתון זה קיצוני אף יותר ברשת אל־ג’זירה, שבה הגיע שיעור ההתייחסות לחוקיות פעולותיה של ישראל, הביקורתי בעיקרו, עד לכ־92%.
שימוש ברטוריקה משפטית דוגמת “הפרת החוק הבינלאומי” או “פשעי מלחמה” מסייע למסגר ("framing") ביקורת על אחד הצדדים ללחימה או תמיכה בו באופן המקנה לביקורת או לתמיכה מהימנות מיוחדת.
בעניין זה חשוב להדגיש כי הזירה המשפטית תופסת יותר ויותר מקום במאמצי הדה־לגיטימציה של מדינת ישראל. וכך, באמצעות תיוגה של ישראל כ”מדינה עבריינית”, לרבות באמצעות טענות על ביצוע “רצח עם”, “משטר אפרטהייד” וכד', הולכת ומתקבעת בעניינה של מדינת ישראל תפיסה שלילית בקרב ציבור רחב.
המחקר זיהה 1,348 כתבות שפורסמו בזמן מבצע עם כלביא באתרי האינטרנט באנגלית של 17 כלי תקשורת מרכזיים ברחבי העולם שבמהלך חודש יוני 2025 נחשפו אליהם 2.11 מיליארד אנשים (על פי נתוני similarweb). הכתבות זוהו באמצעות שימוש במילות מפתח שההנחה הייתה שיש להן זיקה לסוגיית החוקיות (למשל, “אזרחים”, “חוק”, “משפט בינלאומי”).
בהמשך לכך, ובאמצעות כלֵי בינה מלאכותית מתקדמים, אותרו הכתבות שהייתה בהן התייחסות לסוגיה של חוקיות פעולות על פי המשפט הבינלאומי בהקשר של הלחימה בין איראן לבין ישראל.
לבסוף, בסיוע של כלי הבינה המלאכותית נעשתה בחינה מעמיקה יותר של הכתבות, ובכללה זיהוי הגורם המתייחס לנושא החוקיות – האם איראן, ישראל, מדינה שלישית או גורם אחר שאינו מדינתי (למשל, כתבים, ארגוני זכויות אדם או מומחים למשפט); נעשה ניתוח של נימת הדברים (הסנטימנט) של ההתייחסות בפרסום (האם ביקורתי, תומך או לא החלטי); ונעשה פילוח של הסוגיות עצמן שנדונו בפרסומים אלה.
נוסף על הבדיקה של אתרי החדשות, המחקר בחן גם פורומים (בלוגים) מקצועיים משפטיים מובילים שמשתתפים בהם מומחים למשפט בינלאומי הנחשבים לבעלי משקל בעיצוב התפיסה בעולם המשפט המערבי.
מתוך 1,348 הכתבות שנאספו מכלי התקשורת כמפורט לעיל, שבהן עלו נושאים בעלי נגיעה או פוטנציאל להתייחסות לעניין ה”חוקיות”, 242 כתבות אזכרו סוגיות של “חוקיות” בלחימה. מתוכן, 176 עסקו בחוקיות הפעולות של ישראל, כלומר קרוב ל-70%, ו־76 בחוקיות הפעולות של איראן, כלומר כ-30%.31
אלא שתמונה זו אינה שלמה. חלק לא קטן מן ההתייחסות התקשורתית ל”חוקיות” אינו אלא ציטוט בתקשורת של טענות שהעלו גורמים רשמיים משני הצדדים המאשימות את הצד שכנגד בהפרות חוק (לדוגמה, האשמה איראנית או ישראלית שפגיעה באזרחים היא פשע מלחמה) או המצדיקות את פעולותיהם (לדוגמה, טענה איראנית שהם פעלו בהתאם לזכות ההגנה העצמית).
לכן כאשר שואלים “איך העולם מתייחס לחוקיות הפעולות של שני הצדדים?” – כלומר, כאשר מנכים האשמות הדדיות והצטדקות של כל אחד מן הצדדים הלוחמים ובוחנים עד כמה התייחסו גורמים שאינם גורמים רשמיים מטעמה של ישראל או מטעמה של איראן לאופן שפעלו ישראל או איראן – עולה התמונה הזאת: 120 אזכורים עסקו בחוקיות הפעולות שנקטה ישראל ו־36 אזכורים בלבד עסקו בחוקיות הפעולות שנקטה איראן. אם כך, בשורה התחתונה, כ־77% מן ההתייחסויות של גורמים שלישיים עסקו בחוקיות הפעולות של ישראל, ורק כ־23% עסקו בחוקיות פעולותיה של איראן.32
התרשים הבא מציג את תמונת המצב בהתייחסות לחוקיות של פעולות ישראל ושל איראן תוך השמטה של כתבות הכוללות רק “האשמות הדדיות” והצדקה עצמית של צד אחד את פעולותיו שלו עצמו. כלומר, מדובר בהתייחסות של גופים שלישיים, כגון כתבים, מומחים או מדינות אחרות.
באופן טבעי, הדיון בימים הראשונים של הלחימה התמקד בעיקר בשאלת יציאתה של ישראל למבצע עם כלביא, ולפיכך הדיון בימים האלה התמקד בשאלת החוקיות של התקיפה. ואולם לפי התרשים הבא, כמעט לאורך כל הלחימה ההתייחסות לחוקיות הפעולות של ישראל הייתה בהיקף גדול יותר מזה של ההתייחסות לחוקיות הפעולות של איראן.
המחקר מצא כי הנושאים העיקריים שנדונו בתקשורת היו:
שני התרשימים לעיל מציגים את ההתייחסות לסוגיות העיקריות שעלו במהלך הלחימה וכן התייחסות לעניין נוסף: שאלת חוקיות השימוש בפצצות מצרר. הנתונים כוללים גם אזכור של התקשורת להאשמות ההדדיות בין איראן לישראל בדבר אי־חוקיות הפעולות של הצד שכנגד (למשל, האשמת ישראל מצד גורמים איראניים בהפרת הדין הבינלאומי בשל הפתיחה בלחימה או האשמות מצד שרים בישראל כלפי איראן בתקיפה בלתי חוקית של אזרחים).
כאשר מנכים האשמות הדדיות בין הצדדים ובוחנים רק התייחסות מצד גורם שלישי לסוגיית החוקיות (למשל, מדינות אחרות, ארגוני זכויות אדם, מומחים למשפט), מתגלה תמונה חד־צדדית אף יותר.
נתונים אלה מציגים עיסוק מוגבר בחוקיות הפעולות של ישראל בהקשר של תקיפה נגד אזרחים, סגלי רפואה ומתקנים רפואיים באיראן בהשוואה לתקיפות של איראן נגד אזרחים ומתקני רפואה בישראל. למעשה, כמעט כל ההתייחסויות ל”חוקיות” בהקשר של תקיפות איראניות הגיעה באמצעות אזכור האשמות מצד גורמים רשמיים בישראל.33
תמונת מצב זו צורמת במיוחד בהתחשב בכך שבמהלך מבצע עם כלביא נורו מדי יום טילים איראניים ללא הבחנה על ריכוזי אוכלוסייה בישראל. סך הכול, מתוך 591 טילים שנורו נספרו למעלה מ־50 זירות נפילה, רבות מהן בשטחים מיושבים. טילים אלה גבו את חייהם של 31 ישראלים וגרמו לפציעתם של כ־3,500 ישראלים (על פי נתוני המכון למחקרי ביטחון לאומי, INSS).
גם כאשר ישנה התייחסות לצד האיראני, פעמים רבות היא נעשית באופן מגמתי ושאינו מאפשר לנמעני הכתבה לקבל תמונה שלמה או נכונה באשר למצב המשפטי. במקרה של הפגיעה הישירה בבית החולים סורוקה, לדוגמה, צוטטו הסבריו של בכיר איראני שאמר כי הטיל כוון לעבר מטרה ברדיוס של קילומטר מבית החולים, אבל לא הייתה שום התייחסות לעובדה שירי טיל כבד שכזה על אזור מיושב, שטווח סטייתו הצפוי הוא כה משמעותי, אינו יכול להיחשב על פי דין ירי מבחין.
ישראל ספגה ביקורת חמורה בגלל השימוש בפצצות מצרר במלחמת לבנון השנייה עוד לפני ההליך שהוביל לחתימה על האמנה הבינלאומית האוסרת לחלוטין את השימוש בפצצות מצרר בשדה הקרב (אמנת דבלין; Convention on Cluster Munitions – CCM), שאליה הצטרפו יותר מ־110 מדינות, אף שישראל ואיראן אינן חברות באמנה זו.
נושא השימוש בפצצות מצרר בשדה הקרב קיבל תהודה תקשורתית גם בהמשך, ואף לאחרונה, כאשר הבעייתיות החוקית בשימוש בהן הוזכרה בכיסוי התקשורתי של מלחמת רוסיה-אוקראינה, הן בעקבות ביקורת על שימוש רוסי בפצצות מצרר נגד אזרחים אוקראינים והן בהתייחס לאספקת פצצות מצרר על ידי ארצות הברית לאוקראינה. הנושא הוזכר בכלי התקשורת שנבדקו במחקר שלנו, ובכללם CNN ו־New York Times.
כפי שעולה מן התרשימים לעיל בעניין נושאי העיסוק התקשורתי, הכיסוי התקשורתי בזמן המלחמה בנושא של תקיפת אזרחי ישראל בפצצות מצרר היה מוגבל ביותר. במעט המקרים שהנושא עלה, הוא נדון באופן מובלע ומצומצם (בניגוד לעיסוק הנרחב והביקורתי בנושאים אחרים).
נעיר כי לאחר מלחמת 12 הימים בין ישראל לאיראן פרסם ארגון אמנסטי דוח המאשים את איראן בהפעלה לא חוקית של פצצות מצרר נגד ישראל, אלא שקול זה לא נשמע במהלך הלחימה.
אף שישראל טענה לקיומו של סכסוך מזוין מתמשך עם איראן, שמכוחו היא הייתה רשאית, לטענתה, לתקוף את איראן, רוב הדיון הציבורי והמשפטי התמקד בשאלה אם תקיפת איראן על ידי ישראל יכולה להתפרש כ”הגנה עצמית” מצידה על פי דיני השימוש בכוח (Jus ad Bellum) במשפט הבינלאומי.
אלא שהמשפט הבינלאומי מסדיר את התנאים ואת המגבלות להפעלת הכוח לשני הצדדים לעימות. לענייננו, השאלה היא לא רק אם ישראל פעלה כדין כאשר היא יצאה למבצע עם כלביא. הדיון המשפטי אמור לעסוק גם בשאלה אם תגובתה של איראן עומדת במבחני המשפט הבינלאומי. בין השאר, איראן נדרשת להוכיח כי פעולותיה הן “הכרחיות” ו”מידתיות” לשם “הדיפת ההתקפה המזוינת” הישראלית. או במילים אחרות, האם ירי טילים ללא הבחנה על ערים ישראליות יכול להיחשב מעשה שנועד להדיפת ההתקפה הישראלית.
כאשר ישראל הותקפה במלחמת לבנון השנייה או לאחר טבח 7 באוקטובר, ניכר עיסוק בזירה המשפטית והציבורית בשאלת התגובה הישראלית; האם היה מותר לישראל לצאת להתקפה? האם ההתקפה עמדה בתנאי המשפט הבינלאומי ל”הגנה עצמית”? לעומת זאת, במקרה של מלחמת 12 הימים מול איראן, כאשר ישראל היא שיצאה למתקפה, נמצא דיון מועט מאוד, הן בדיון הציבורי בתקשורת והן בדיון בפורומים המשפטיים, בשאלה של התאמת התגובה האיראנית לדין הבינלאומי. הדיון התמצה, כמעט כולו, בשאלה אם יציאתה של ישראל למתקפה מוצדקת.
התרשים לעיל מציג את היקף ההתייחסות לנושא של חוקיות היציאה הישראלית למתקפה לעומת ההתייחסות לחוקיות הפעולות האיראניות בהקשר זה.
במסגרת המחקר בחנו את היקף השימוש ברטוריקה משפטית, דהיינו – עד כמה התקשורת מצטטת התבטאויות של גורמים איראניים וישראליים בנושא של חוקיות הפעולות שביצעה מדינתם, מצד אחד, ואי־חוקיות הפעולות שביצע היריב, מצד שני.
תמונת המצב מציגה יתרון של ממש לרטוריקה המשפטית האיראנית.
אומנם, ייתכן שבדומה להיבטים אחרים שנבחנו במחקר, נתון זה משקף הטיה פרו־איראנית של התקשורת ולאו דווקא היעדר שימוש ברטוריקה משפטית מצד גורמים ישראליים. ואולם עיון מדגמי בהצהרות שניתנו בידי גורמים בכירים בישראל מגלה כי, על פניו, בניגוד להקפדה היתרה של גורמים איראניים להסביר את “חוקיות” פעולותיהם כדי לצייר את איראן כמי שמצייתת למשפט הבינלאומי, מצד אחד, וכדי להציג את מעשיה של ישראל כהפרות של הדין ואף כפשעי מלחמה, מן הצד שני – גורמים ישראליים אינם משתמשים במקרים רבים ברטוריקה משפטית דומה בהתייחסם לאיראן.
