מנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי מסביר מדוע שני הצדדים בוויכוח על הדמוקרטיה טועים – ומציע נוסחה חדשה שתחייב את הכנסת למשול ואת בג"ץ להצטמצם.

האזנה בספוטיפיי:

ד"ר שוקי פרידמן, מנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי ומומחה ליחסי דת ומדינה, מתארח בפודקסט "חוקה רזה" של המכון וערוץ 7, קורא להפסקת אש במלחמת הרשויות ומציע מודל חדש שיחזיר את האיזון שאבד.

"אנחנו נמצאים בנקודת הכרעה היסטורית", פותח פרידמן. "אני רואה את זה גם בסקרים שאנחנו עושים במדד החברה הישראלית. אנחנו מקבלים לאורך כל המלחמה תשובות מכלל הישראלים, לפיהן השסע החברתי והסוגייה החוקתית שברקע הם האיום החמור ביותר על החברה הישראלית. המלחמה, הקשה בתולדות ישראל, לא הצליחה למתן את התחושות האלה, ואולי אפילו החריפה אותן".

פרידמן מבקש בראש ובראשונה לצנן את הלהבות באמצעות עובדות. לטענתו, שני צידי המפה הפוליטית מטפחים נרטיבים של קורבנות שאינם עומדים במבחן הנתונים. הימין מתלונן על "שלטון בג"ץ" המונע ממנו למשול בעוד השמאל זועק על "חורבן הדמוקרטיה".

"התיאור הזה חוטא למציאות", הוא קובע. "אם בודקים בנתונים כמה פעמים בית המשפט העליון הכריע נגד הממשלה, מדובר בשיעור זעיר. הממשלה מנהלת מדיניות ומובילה אותה במשך שלוש שנים, ומצליחה לקדם את היעדים שלה בהרבה מאוד תחומים. צעקת ה'קוזק הנגזל' מצד הממשלה – של 'שמת ימין וקיבלת שמאל' – היא לא נכונה עובדתית". כדוגמה, הוא מצביע על תנופת ההתיישבות ביהודה ושומרון ועל חופש הפעולה המבצעי של צה"ל בעזה, תחומים שבהם בג"ץ והייעוץ המשפטי "זורמים" כמעט לחלוטין עם המדיניות הממשלתית.

מנגד, הוא מבקר גם את נבואות הזעם משמאל. "הצעקות של סוף הדמוקרטיה לא הוכיחו את עצמן בינתיים. הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה חיה ובועטת. העובדה שיש פה מחאות וביקורת חריפה מוכיחה זאת". פרידמן מסביר כי הקצוות משני הצדדים לכודים באינטרס פוליטי וציבורי לשרטט מציאות שחורה כדי ללבות את האש. "הקצוות האלה הורגים אותנו. הם הורגים אותנו יותר מאשר חמאס ויותר מאשר איראן".

הוא קובע כי הפוליטיקאים, הם אלו שדוחפים את בג"ץ לתוך המגרש הפוליטי, לעיתים מתוך נוחות אסטרטגית. "לפוליטיקאים נוח לא להחליט ולגלגל את הסוגיה לפתחו של בג"ץ. בימין מדובר ב'ווין-ווין': אם בג"ץ לא הכריע, הכל בסדר. ואם בג"ץ הכריע שלא כמו שהימין רוצה, אז יש את מי להאשים – 'אוי ואבוי, עוד פעם גזלו מאיתנו'".

לדבריו, המצב הנוכחי יצר מערכת שבה בג"ץ הפך ל"פוסק האחרון והמושל" בלית ברירה. "בג"ץ מחכה לפוליטיקאים, מתחנן אליהם, מבקש פתרון ולא מקבל אותו, ואז מוכרח בסופו של יום לפסוק כי יש סוגיות שצריך להכריע בהן".

התוצאה היא אובדן לגיטימציה של בית המשפט בעיני חלק מהציבור, בעוד הרשות המחוקקת והמבצעת מתנערות מאחריותן לקבל החלטות ערכיות קשות. כאן נכנס לתמונה המודל שמקדם המכון למדיניות העם היהודי – "חוקה רזה". לא מדובר בחוקה מלאה ומקיפה שתפתור את כל מחלוקות הדת והמדינה, אלא בהסכמה על "כללי המשחק" וניהול יחסי הכוחות בין הרשויות.

"חוקה רזה כוללת רכיב שמגביל את בג"ץ ומגביל ומקשה את ההתערבות שלו בסוגיות של ביקורת חוקתית", מפרט פרידמן. המודל מציע לשנות את האיזון כך שהכנסת תתחזק ותוכל לבקר את הממשלה, אך במקביל, יכולתו של בג"ץ לפסול חוקים תוגבל באמצעות פרוצדורות מחמירות. "ברגע שאתה מחייב את בג"ץ לשבת על המדוכה ברצינות רבה יותר ולהעביר פסילת חוקים להרכב מורחב – האיזון יחזור למקומו".

פרידמן מדגיש כי המטרה היא להחזיר את האחריות למקום שבו היא צריכה להיות בדמוקרטיה. "מי שצריך לקבל הכרעות ערכיות זו הממשלה ובעיקר הכנסת שהיא הריבון. כשהם מתחמקים מזה כי הם יודעים שבג"ץ יקבל את האחריות, התוצאה היא 'לוז-לוז'. חוקה רזה תגרום לכך שהכנסת והממשלה ידעו שהאחריות מוטלת עליהם והם לא יוכלו לגלגל כל דבר לבג"ץ".

השאלה המורכבת ביותר היא האם בית המשפט העליון, שקנה לעצמו סמכויות רבות מאז המהפכה החוקתית של שנות ה-90, יסכים לכבול את ידיו במסגרת חוקה כזו. פרידמן אופטימי, אך מציב תנאי הכרחי: רוב משמעותי בכנסת.

"אני כן מאמין בבית המשפט העליון למרות הביקורות שיש לי עליו", הוא אומר בכנות. "אני חושב שאם החוקה הרזה הזאת תתקבל ברוב משמעותי של הכנסת, בית המשפט לא יתערב בהסדרים ספציפיים. בית המשפט יבין שמדובר באיזונים שנבנו ומכלול אחד שבו כל צד מרוויח ומפסיד. די לנו שבג"ץ יהיה אחראי פעם אחת – שיאמר 'כזה ראה וקדש', יאמץ את החלטת הכנסת ככתבה וכלשונה, ונוכל להבטיח את היכולת שלנו לנהל את הוויכוח הערכי מתוך כללי משחק מוסכמים".

פרידמן חותם את דבריו בקריאה למתינות ואחריות. "האתגר של כל מי שיש לו אחריות כלפי הציבוריות הישראלית הוא לנסות למתן את השיח ולצייר מפה של דרכים להסכמה. הלהבות חייבות להנמיך כדי שהקולות האחראים יוכלו להישמע והקצוות יודרו לשוליים".

לפרקים נוספים של הפודקאסט לחצו כאן.

ראש ישיבת עותניאל, הרב רא"ם הכהן, משרטט בפודקאסט מפת דרכים רוחנית ומעשית ליציאה מהמבוי הסתום אליו נקלעה החברה הישראלית.

האזנה בספוטיפיי:

בלב הסערה החוקתית והחברתית המטלטלת את ישראל, הרב רא"ם הכהן טוען שצריך להפסיק לחפש פתרונות קוסמטיים. כמי שעומד בראש ישיבה ששילמה מחיר דמים כבד במאבק על הארץ, הוא מציע לחזור לשפה של ענווה ותמימות מודעת.

בפודקאסט 'חוקה רזה' של המכון למדיניות העם היהודי וערוץ 7 משוחח הרב הכהן עם ד"ר יהודה יפרח על הקיטוב העמוק שלא מאפשר לחברה הישראלית להסכים על כללי משחק. כאשר נשאל הרב הכהן על הסיבות לכישלון בהגעה להסכמות סביב הרפורמה המשפטית, למרות שהצדדים הגיעו ל-94% הבנה בחדרים הסגורים, מצביע הרב על שורש הבעיה: חוסר אמון מוחלט.

"שורש הבעיה שלנו היום זה אמון. יש פתרונות למחלוקות הפנימיים אבל אי אפשר לקדם אותם באוירה של חוסר אמון. בקיץ האחרון בחרתי ללמד בישיבה את מסכת סוטה, כי התמה המרכזית שהמסכת מתמודדת איתה היא איך מתמודדים עם אמון שנשבר. אמון מתבטא ביכולת שלי להאמין בטוהר כוונותיו של האחר גם אם אני חלוק עליו באשר לדרך. מאידך, כאשר השפה היא שפת הכוח אנחנו מזמנים למרחב את חוקי הפיזיקה, שבה כל הפעלת כוח גורמת לכוח נגדי. הנביא זכריה אומר: 'לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי'. פעולה רוחנית משמעה שאני מכבד את חברי לא רק מסיבה טקטית, אלא אני באמת מכבד את צלם אלוהים שבו".

ראש ישיבת עתניאל איננו מסתפק בסיסמאות רוחניות ומציע "טיפול שורש" מוסדי. במליאת הכנסת ובוועדותיה אין היום דיון משמעותי אלא בעיקר גידופים והטחת האשמות, וכדי לשנות את זה מהשורש נדרשת מתודולוגיה חדשה לשיחה. הרב ראם חושף יוזמה שניסה לקדם בתקופת המחאות נגד הרפורמה המשפטית: דיאלוג מונחה בבית הנשיא, ללא מצלמות, בין שר המשפטים לנשיא בית המשפט העליון, שייערך בשיטה דיאלוגית קשובה.

מעבר לכך, הוא מציע חזון רדיקלי לכנסת ישראל: "תפקידם של יושב ראש הכנסת וראשי הוועדות הוא לנהל את הדיונים אבל אין להם את הכלים לכך. צריך להעמיד במקומם מנחים מקצועיים שיודעים איך לגרום לאנשים להקשיב לפני שהם מדברים. להושיב בית דין של אנשי אתיקה, ולקבוע שחבר כנסת לא יכול לנאום אם הוא לא נמצא ב-80% מהנאומים של חבריו. לפני שאתה נואם, תסביר נגד מי אתה נואם ותסביר את הדעה שאתה חולק עליה באופן הנאמן למקור – ובר הפלוגתא שלך יאשר אם הסברת אותו טוב".

לנוכח הביקורת בתוך עולם התורה על כך שגישתו עלולה להיתפס כנאיבית וככזו המעניקה כוח לגורמים פרוגרסיביים, הרב רא"ם עונה בנחרצות: "אני מודה באשמה, אני תמים ובזה אני הולך בדרכי האבות. יעקב אבינו היה איש תם. רבינו תם היה האדם הכי חריף בעולם ונקרא 'תם'. בעולם הפרוגרסיבי יש דברים חמורים מאוד שצריך להילחם בהם, כמו הרס המשפחה, אבל השאלה היא איך להילחם. הדרך היא לא שאני אגדע אותך, אלא בדרך שלימדה תנועת החסידות – עבודת הבירורים – ליצור הבדלה בין קליפות הטומאה לגרעין הקודש. בתוך קליפת הטומאה הגדולה של המחאות בתל אביב, יש גרעין קודש שאומר: 'אל תכפה עליי, יש לי עולם פנימי שלי".

בסיום דבריו, הרב קורא לציבור הדתי ולמנהיגיו להוביל בעצמם תהליך של "עבודת בירורים" ותשובה. "האמת היא לא טיוח ולא פשרה. האמת היא רחבה – א' זו האות הראשונה, ת' האחרונה ומ' האמצעית. אנחנו צריכים להביא את הכל לשפה חדשה. אם נלך בשפת האמון, לא נהיה אידיוטים שימושיים. אני רוצה ענווה גדולה, ומהענווה הזו תצמח הישועה".

לפרקים נוספים של הפודקאסט לחצו כאן.