על צאצאיהם האינטלקטואליים של הרצל, ז'בוטינסקי, בן־גוריון, בגין ואחרים להתאחד למען תכלית משותפת, שהיא האתגר האחרון והמכריע ביותר של הציונות: להגדיר את גבולותיה של מדינת העם היהודי ובתוך כך לייסד מדינה שנייה, שתהיה מולדתו הלאומית של העם הפלסטיני.

המדינה אינה רוצה שנהיה "ישראלים". היא רוצה אותנו "יהודים", "ערבים", "חסרי דת", או מזוהים עם 132 הלאומים האחרים שמוּכרים במשרד הפנים. היא מעדיפה אותנו שבטים נפרדים ומסוכסכים, כדי שלא לקיים "שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", ככתוב במגילת העצמאות.

המדינה לא תהיה יהודית יותר אם תרחיק מעצמה אנשים הרואים עצמם יהודים או אם תסרב להגדיר כיהודים את מי שאביהם יהודי או את מי שזיקתם ליהודיותם ברורה כשמש

כיצד ניתן לשמר ולהעצים את האידאה המטפיזית של העם הנבחר וארץ ההבטחה בלי לרמוס את חייהם של בני אדם קונקרטיים?

ישראל מעולם לא רצתה להפוך לישראלית.  מה הייתה יכולה להיות המשמעות של להפוך לישראלית? המשמעות הייתה כינון תרבות משותפת עשירה דייה כדי לשמש נקודת מפגש בין יהודים ובין לא־יהודים. הדברים האלה היו מחזקים את הדמוקרטיה, ולמרבה האירוניה – גם את היהודיוּת.

בשנתה ה־75 של מדינת ישראל אפשר כבר להכריז שבמרבית המחלוקות הסביבתיות בוחרות רשויות המדינה לעמוד בצד הלא־נכון של המתרס. מדוע כך הם פני הדברים; הלוא כולם נהנים מצל נופו של עץ, ואם כך איך זה שרבים כל כך מסכימים שהוא ייכרת?

ישראל היא מדינה יהודית מפני שהרוב המכריע של העם היושב בה הוא יהודי, מפני שהפרהסיה שלה היא יהודית, מפני שבמידה רבה גם החיים הפרטיים בה הם יהודיים, ומפני שהיא שוכנת בארץ ישראל, הבית הלאומי של העם היהודי זה אלפי שנים.

אני מוכן לחיות עם האמת הזו – עם ארץ ישראל שאיננו מחזיקים בכולה, עם ירושלים היהודית שיש בה חופש פולחן לכול ועם מקומות קדושים למוסלמים, ליהודים ולנוצרים שכולנו מכבדים, ועם העמדה שאין למי מאיתנו הזכות להכתיב לזולתו כיצד להתמסר להם ואיך לכבד את מורשתם.

מדינה יהודית אינה רק הכרזה שלנו על עצמנו, אלא גם הבאת כל ההיקף הרוחני והיצירתי של היהדות לתוך מרכז ההגות והעשייה שלה.