חשוב שהמדינה תחזק את רכיב הישראליות, שהוא רכיב הזהות המשותף לכל האזרחיות והאזרחים, יהודים וערבים כאחד, בכל הנוגע לאופנים שבהם האזרחים תופסים את עצמם ותופסים זה את זה. על המדינה לתפוס את אזרחיה קודם לכול, או לפחות בה בעת, על פי רכיב הזהות המשותף הזה.

מצד אחד יש הרואים במדינה היהודית אמצעי לקיום יהודי ריבוני עצמאי, השומר על זהותו היהודית ועל היהודים. מצד אחר, יש הרואים במדינה היהודית אמצעי לכינונה של חברה אחרת, צודקת, שוויונית, מהפכנית, שהניסיון היהודי ההיסטורי יכול לשמש לה לקח ומקור השראה. שתי התפיסות הללו – השמרנית, שמבקשת לתת מענה לסיכון, והמהפכנית, המבקשת לקדם את הסיכוי – נטועות במסמך היסוד של מדינת ישראל: "הכרזת העצמאות"

שמירת החבילה התנ"כית והנכחתה בפרהסיה הישראלית – זוהי חובתנו כלפי העם היהודי, זוהי חובתנו כלפי הדורות הבאים, זוהי חובתנו כלפי עצמנו. לנוכח הקולות הקוראים להפריד דת ממדינה נכון יהיה להבהיר כי תרחיש שכזה אומנם לא יפגע בדת, היא שרדה 3,300 שנה, ולרוב גם בלי מדינה, והיא תשרוד גם בהמשך. הפגיעה תהיה במדינה – בבושתנו מול האומות או, ביתר שאת, במוסריות פנימה.

בכוחה של המדינה היהודית ליצור את האקלים הדמוקרטי המרהיב והשלם ביותר מתוך הקפדה גדולה על ייצוגיות מרבית של כל הכוחות הפועלים בתוכה, למעט אלה המבקשים לקעקע את המדינה או לעקור אותה מערכיה הבסיסיים.

יצירת שוק חופשי בתחום הדת לא רק תביא מזור למתחים מבית, אלא גם תשפר את יחסיה של ישראל עם הקהילות היהודיות בתפוצות. ישראל היא המדינה היהודית, וכדי להמשיך להחזיק במעמד הזה עליה לתת ליהודים מכל העולם את ההרגשה שהם יכולים לראות בה את ביתם. הדבר באחריותה.

אם ברצוננו לנסח בבהירות את חזון המדינה היהודית, נאמר שהיהדות צריכה להיות חלק מ"ערכי היסוד של השיטה". מדינה יהודית מעצבת את אורחות חייה מתוך דיאלוג קשוב בין עולם הערכים היהודי לבין עולם הערכים הדמוקרטי־ליברלי.

כדי שישראל תוכל לממש בהצלחה את הפוטנציאל הטמון בה ולחגוג את יום הולדתה המאה, על הציבור היהודי להבין שהאוכלוסייה הערבית אינה אויבתו. נהפוך הוא. מדובר בידידים החולקים קשת רחבה של אינטרסים הדדיים.

מדינת ישראל נטלה ארץ שוממה והפריחה אותה שוב. היא נטלה שפה עתיקה ודובבה אותה שנית. היא נטלה את האמונה העתיקה ביותר במערב והקפיצה עליה נעורים. היא נטלה אומה שבורה והפיחה בה חיים.

עיצוב מדינתי של "מדינה יהודית כתרבות", ולא כפרקטיקות כופות של אורח חיים דתי במרחב הציבורי, יאפשר לחבר לתרבות המפוארת הזו ציבורים ופרטים שמעוניינים לשמר זהות לאומית, בלא כפייה דתית או התערבות מדינתית בליבת זכותם לדת או מדת.