הנהגה חפצת חיים חייבת לפעול להרחבת המכנה המשותף בין הקבוצות השונות, אגב שימוש בשני ערכיה המרכזיים של המדינה: יהדות ודמוקרטיה. מחד גיסא, יש לפעול לחינוך לאזרחות בקרב התלמידים החרדים ברוח העיקרון של חז"ל בדבר חובת הזהירות במוראה של מלכות. אין לוותר על כך. מאידך גיסא, יש לפעול לחשיפת התלמידים בחינוך הממלכתי לתכנים הנוגעים במסורת ובתרבות היהודית.

מהי אפוא מדינה יהודית? זוהי מדינה שיש בה רוב יהודי, המעניקה למיעוטים שלה את אותו היחס שיהודי התפוצות בכל העולם דורשים לקבל. זוהי מדינה הנאמנה לחוויה ההיסטורית של יהדות הגולה, כלומר שָׂמה קץ לגלות אך גם זוכרת אותה ולומדת ממנה.

אזרחי ישראל הערבים והיהודים צריכים להיות פעילים בסגירת הפערים, וכך גם המדינה עצמה בתור כוח ההסדרה השלטוני האולטימטיבי. מציאת פתרון לפערים בין הרוב למיעוטים לא צריכה להיות עניינם של המיעוטים בלבד, הנאלצים, יום ולילה, לוותר על זכויותיהם ולהגביל אותן, ואף לדכא את חירותם. כל זה אמור להיות קודם לכול ומעל לכול עניינו של הרוב.

מדינה יהודית או מדינה ליהודים? בעינֵי הדור של הוריי ובעיניי, בילדותי, הייתה ישראל נס. אבל הנס ההוא לא התבטא בממלכתיות ובריבונות מדינית, ובוודאי לא בשלילת התפוצות ובדחיית הדת. עבורנו, המשמעות של ישראל הייתה הגנה מפני רוצחים אנטישמים, ומעבר לכך – הגשמת החלום היהודי לחיות כיהודים מאמינים בארץ ישראל.

משמעות הגדרתה החוקית, והתודעתית, של מדינת ישראל כ"יהודית ודמוקרטית" נמצאת זה שנים בלב הדיון הפוליטי והציבורי, ומן הסתם תמשיך לככב בו גם בעתיד. ואולם, בהתחשב במרכזיותה של השאלה, מפתיע עד כמה מעט היא נבדקה ברמת הציבור הרחב או דעת הקהל. דהיינו, כיצד מפרשים אזרחי ישראל הגדרה כפולה זו ואיזה תוכן יוצקים לתוכה?

האם מדינה יהודית יכולה להיות בעת ובעונה אחת גם מולדתו של העם היהודי וגם מדינת כל אזרחיה? הדעה הרווחת היא שלא, אבל אני חולק על כך.

מדינת ישראל ניצבת מול אתגרים גאופוליטיים מרחיקי לכת, אולם השאלות הגדולות בהתמודדות זו כרוכות במתחים פנימיים בעצם הגדרת זהותה כמדינה יהודית דמוקרטית, ואלה עלולים לרסק אותה מבפנים.

בהתחשב בדרגת הקושי, ישראל הצליחה יפה למדי ב־75 שנותיה, עם ההיסטוריה והאתגרים שהיא צריכה להתמודד איתם. ואולם המשימה עדיין לא הושלמה, ויש עוד רבות לעשות.

רוב גדול ויציב בחברה הערבית תומך בחברה משותפת, המתאפיינת ביחסים טובים ובשוויון בין שתי האוכלוסיות. גם רוב יהודי תומך באותו עיקרון של חברה משותפת. ההבדל הוא שרוב היהודים סבורים שצריך להתחיל ביחסים טובים ובטוחים שהדבר יוביל בעתיד לשוויון. החברה הערבית, לעומת זאת, מחזיקה בעמדה הפוכה הגורסת כי השוויון חייב להקדים את היחסים הטובים.