הכללה גורפת של ישראל, יהודים ויהדות
המתבונן מן הצד יבחין בנטייה ההולכת ומתפשטת בסין לכרוך יחדיו את ישראל, את היהודים ואת היהדות. בשיח הרוֹוח בציבור הסיני, "ישראל" ו"יהודים" הן מילים נרדפות פחות או יותר. הנוהג הזה דומה למדי למתרחש במערב, שם ההצגה האנטי־ישראלית של המלחמה בעזה בתקשורת הרשמית והחברתית גורמת תכופות לאלימות מילולית ופיזית נגד היהודים המקומיים. פקידי הממשל הסינים, כמו גם האינטלקטואלים וספקי החדשות שם, מוּדעים בדרך כלל להבדל בין ישראל לבין יהדות העולם. נציגי הממשל משתמשים בהבדל הזה כשזה מתאים להם – לדוגמה, כשהם מתעקשים שהביקורת שלהם על ישראל איננה נגועה באנטישמיות, ואינם משתמשים בו כשלא מתאים להם – למשל, כשהם מצפים להכרת תודה מצד ישראל על הצלת הפליטים היהודים בשנגחאי בשנים 1945-1940, כלומר עוד לפני שמדינת ישראל הייתה קיימת.
הבנה אמיתית של ההיסטוריה היהודית התפתחה בסין בתחילת המאה ה־20. סוּן יאט־סֵן, הנשיא הזמני הראשון של הרפובליקה, שלימים כונה "אבי האומה" הסינית המודרנית, הִשווה את גורלם הטרגי של היהודים לזה של הסינים. ב־1920 הוא כתב לניסים אליאס בנימין עזרא, ראש האגודה הציונית של שנגחאי, והביע תמיכה בציונות – "תנועה המשקמת את האומה ההיסטורית הנפלאה שלכם, שתרמה כה רבות לציוויליזציה של העולם".³ הדעות המקוריות של הקומוניסטים הסינים לא היו אחרות בהרבה. כשבועיים אחרי הכרזת המדינה (ה’ באייר תש"ח, 14 במאי 1948), בעוד מלחמת האזרחים עדיין משתוללת בסין, בירך "יומון העם" של המפלגה הקומוניסטית על ייסודה של ישראל בנימה אוהדת שלא תמיד נשמעה כמוה במערב: "אלפיים שנות הנדודים של היהודים הסתיימו. מדינת ישראל קמה במזרח התיכון".⁴ התבטאויות אלה התייחסו להמשכיותה של ההיסטוריה היהודית. הן ראו במדינת ישראל התפתחות הגיונית של סיפור עתיק יומין. תפיסת האחדות שבין היהודים לישראל עלתה בקנה אחד עם עמדותיהם של יהודים רבים ושל כל הציונים, אבל היא שאבה השראה גם מן האופן שבו ראו הסינים את ההיסטוריה בת אלפי השנים שלהם עצמם. בשנת 2008, אפילו אז, פרסמה פרופ’ ג’אנג צ’יאנהונג מאוניברסיטת הנאן עבודה בכותרת "ההיסטוריה של ישראל", שמתחילה במסעו של אברהם אבינו ממסופוטמיה לכנען, היא ישראל של היום. ספרה מסתיים בשיחות השלום במזרח התיכון בתחילת המאה ה־21.
המתחים בין סין לבין המערב שישראל היא חלק ממנו הפכו על פיה את הגישה החיובית לרצף שמחבר את ההיסטוריה היהודית למדינת ישראל. עדיין ניתן לראות את החיבור, אבל כעת הוא מוצג תכופות באור שלילי ומוסבר באופן אנטישמי. עם הקמתה של ישראל, "כוחות המערב נעצו פגיון, פשוטו כמשמעו, בלב העולם הערבי",⁵ גורסת הכרזה אופיינית אחת, רשמית למחצה אך שגויה היסטורית. היא מתעלמת מכך שב־1948 דווקא הגוש הסובייטי הוא שתמך תמיכה צבאית ומדינית נחרצת בישראל, ולא המערב, מלבד הכרתו המהירה והמכרעת של נשיא ארצות הברית הארי טרומן בישראל. מכאן שאם מציגים את ישראל כהתנחלות קולוניאליסטית לבנה, כפי שעושים היום כותבים מסוימים בסין, הרי שאפשר להפליל את היהודים על פעולותיה של ישראל. המקור הראשון לחיבור השלישי בין שנֵי אלה היה האנטישמיות הסובייטית, ובעיקר הסטליניסטית, שהוסוותה כאנטי־ציונית. העוינות הסובייטית הופנתה לישראל, לארצות הברית ולבעלות בריתה, והקהילה היהודית הגדולה בברית המועצות נחשדה בתמיכה בישראל. הגרסה הסינית החדשה מופנית גם היא נגד ישראל וארצות הברית, אבל לא מתמקדת ספציפית במיעוט היהודי המקומי. תחת זאת היא מפנה את חיציה ליהדות ארצות הברית ומאמצת את האנטישמיות ואת האנטי־אמריקאיוּת של העולם המוסלמי. עד כאן בעניין הרקע ההיסטורי המשתנה של החיבור הפופולרי בין ישראל, היהודים והיהדות.⁶ לא פעם החיבור הזה משמעו שיחסים חיוביים או שליליים עם ישראל כמוהם כיחסים חיוביים או שליליים עם היהודים – לא המעטים החיים היום בסין, אלא העם היהודי.