אנטישמיות בלי יהודים ובלי שורשים עתיקים
ההיסטוריה הסינית העתיקה לא הכירה יהודים ואין בה שום זֵכר תרבותי, דתי או פוליטי להשפעה יהודית כמו שיש במערב. נוכחות יהודית זכורה בשתי ערים: בקאיפנג (לשעבר בירת שושלת סונג) פרחה מהמאה ה־12 עד המאה ה־19 קהילה יהודית קטנה שמעולם לא סבלה מאפליה. עד סוף המאה ה־19 לא נחשבו יהודי קאיפנג לענף מרוחק של עַם בן כמה אלפי שנים המפוזר ברחבי העולם, אלא לאחד מפלגים זרים רבים שקיימו את מנהגיהם הייחודיים אבל כיבדו את החוק ואת התרבות של הקיסרות הסינית; ובמאה ה־20 נתנה העיר שנגחאי ברוב אדיבותה מקלט ליותר מ־20,000 יהודים שנמלטו מציפורני הנאצים, וכך הצילה אותם מן השואה באירופה. היו גם קהילות יהודיות קטנות בערים חרבין וטיינג’ין, שנפוצו לכל עבר במהלך המאה ה־20 עקב הגירה.
בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 גילו רפורמטורים פוליטיים שביקרו במערב משהו משותף בין הסינים לבין היהודים במערב: אלה וגם אלה סבלו מדיכוי. אחד הרפורמטורים הללו היה סון יאט־סן. בד בבד הגיעו מהמערב, במשך רוב שנותיה של הרפובליקה (1949-1911), גם כמה סטראוטיפים אנטישמיים שחדרו מבלי משים לעיתונות ולשיח האינטלקטואלי בסין.⁷ "קמצנים" ו"רודפי בצע" היו מן הכינויים הרווחים שהודבקו ליהודים. הסטראוטיפים הללו לא הופנו לעבר יהודים אמיתיים בתוך סין או מחוצה לה, מלבד הערות נדירות בדבר פליטים לא רצויים או יהודים ספרדים עשירים בשנגחאי. היו גם כמה לאומנים סינים שהתנגדו לקולוניאליזם שבעיניהם הציונות הייתה חלק ממנו. שום תנועה פוליטית או תרבותית חשובה לא אימצה ולא העצימה את הסטראוטיפים האנטישמיים.
זה היה הבדל קריטי לעומת המערב ורוסיה. היהודים לא היו האויב; יפן הייתה האויב. כבר בשלב מוקדם היו המפיצים הזרים העיקריים של האנטישמיות מיסיונרים נוצרים, שמקצתם הזהירו מפני היהודים כמי שמאפשרים את עליית הקומוניזם או כמי שזוממים להשתלט על העולם. מפיצים אחרים היו סטודנטים סינים שחזרו מן המדינות שהם למדו בהן, ובכללן צרפת וגרמניה הנאצית. הדוגמה של לוּ סוּן, הסופר הסיני המפורסם ביותר במאה ה־20, מלמדת כי ההגדרה המערבית של אנטישמיות לא תמיד ניתנת להעברה לסין. בסיפוריו מוזכרים לעיתים יהודים "חמדנים" או "חורשי מזימות".⁸ האם הוא היה אנטישמי? ב־1933, מייד עם עליית היטלר לשלטון, צעד לוּ סוּן עם קבוצה של סופרים ופוליטיקאים סינים לקונסוליה הגרמנית בשנגחאי כדי למחות על הרדיפות האנטישמיות שהוחל בהן בגרמניה הנאצית. הוא וחבריו הקפידו להצטלם שם לפני דלתות סגורות. הגרמנים סירבו לפתוח.
בתקופת הרפובליקה, ואפילו בתקופות מאוחרות יותר, ההתייחסויות ליהודים בסין חשפו לעיתים קרובות רצון לדעת עליהם יותר. רצון זה בא לידי ביטוי בין השאר בהדהוד של כתבים יהודיים, החל בתנ"ך וכלה בספרות ביידיש ובעברית מן המאה ה־20. בתחילת המאה ה־21 תמכה האקדמיה הסינית למדעי החברה, שנה אחר שנה, לשווא, במועמדותו של הסופר הישראלי עמוס עוז לקבלת פרס נובל לספרות. ספריו, שכולם מתארים את ישראל, היו פופולריים בסין. מן הראוי להזכיר גם שאיש מן המנהיגים הקומוניסטים הבולטים בסין משנות העשרים של המאה הקודמת ועד לאחרונה לא נודע כאנטישמי באופן אישי או אידאולוגי, בניגוד מובהק למנהיגים הקומוניסטים בברית המועצות או במדינות מזרח־אירופיות אחרות. ההצהרות המעטות של נשיא סין שִי ג'ינפינג בנושא של יהודים או יהדות מלמדות שלפחות עד לפני שנים ספורות הוא התנגד לאנטישמיות. ב־15 במאי 2019 הוא פתח בבייג’ין ועידה שכותרתה "דיאלוג של תרבויות אסיאתיות".
בדבריו הוא הגדיר את התלמוד, מקור המשפט העברי, "אחת התרומות הגדולות של אסיה לציוויליזציות של העולם".⁹ התקשורת הסינית דיווחה על דברי השבח הללו לתלמוד, אך לא ידוע על כל ערוץ ישראלי או יהודי שפרסם את הדברים. ב־14 בספטמבר 2020 התעמת שִי בפומבי עם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ועם נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין שביקרו את יחסה של סין לאויגורים. בדברי תגובתו הוא תקף את עליית האנטישמיות באירופה.¹⁰ עד לשנת 2019/20 ניצבה סין בנפרד (יחד עם הודו) כציוויליזציה נטולת היסטוריה עתיקה או עכשווית של אנטישמיות מבית.