מחקר חדש של ד"ר קובי ברדה חושף את הסדקים בברית "הירוקה-אדומה" בארה"ב, ומוכיח שאין בכוחה של שותפות בין מיעוטים לדחוק הצידה באופן קבוע אמונות דתיות ומוסריות עמוקות.
מערכות הבחירות בארצות הברית נבנות מאז ימי הניו-דיל על הרעיון של "האוהל הגדול" – קואליציה רחבה המאגדת מיעוטים וקבוצות שונות תחת מטריה מפלגתית אחת. במשך עשורים רבים, המפלגה הדמוקרטית הצליחה להחזיק יחד קבוצות בעלות אינטרסים מגוונים ואפילו סותרים. אולם מחקר אקדמי חדש שפורסם בכתב העת Israel Affairs מציג זווית ניתוח מרתקת על אחד הסדקים העמוקים ביותר שנוצרו באוהל הזה: קריסתה של מה שמכונה "הברית הירוקה-אדומה" בין קהילות מוסלמיות מסורתיות לבין פעילים פרוגרסיביים.
המחקר, פרי עבודתו של ד"ר קובי ברדה, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ומרצה במכון הטכנולוגי חולון (HIT). ברדה לוקח את הקורא למטרופולין דטרויט, מישיגן, שהפך בשנים האחרונות למעבדה פוליטית מובהקת. בהמטראמק (Hamtramck), שבה נבחרה מועצת עיר מוסלמית לחלוטין, התקבלה ב-2023 החלטה דרמטית לאסור על הצפת דגלי גאווה וסמלים קבוצתיים על רכוש עירוני כדי לשמור על "ניטרליות". במקביל, בדירבורן (Dearborn) התעוררו סערות ציבוריות סביב תוכניות לימודים וספרים בעלי תוכן להט"בי בבתי הספר הציבוריים.
לפי הניתוח, הקונפליקט המקומי הזה חושף את מגבלותיה של הפוליטיקה האינטרסקציונלית. ברמה הפדרלית, נבחרי ציבור מוסלמים ופרוגרסיביים יכלו להסתיר את המתחים האידאולוגיים באמצעות התנגדות משותפת למדיניות חוץ, כאשר האנטי-ציוניזם שימש כ"דבק גיאו-פוליטי" שאפשר לשני המחנות לגשר על פערים עמוקים. אולם ברגע שהמחלוקת הגיעה לשטח לשאלות של חינוך ילדים וערכי משפחה מסורתיים, הברית החלה להתפורר. בכדי לפצח את תנועת הבוחרים, המחקר משלב ניתוח סוציולוגי מעמיק ומיישם את מודל "יציאה, קול ונאמנות" (Exit, Voice, and Loyalty) של אלברט הישמן.
ברדה מראה כיצד הבוחרים המוסלמים אותתו על סטייה מבנית מהקונצנזוס הדמוקרטי דרך שתי אסטרטגיות: "יציאה" פוליטית באמצעות הצבעה למפלגה הרפובליקנית, ו"קול" (התבטאות ומחאה) המתבטא במעבר למפלגות שלישיות. הנתונים המספריים המובאים במחקר ממחישים את עומק המהפך: בהמטראמק צנחה התמיכה במועמד הדמוקרטי לנשיאות מ-85.4% ב-2020 ל-46.2% ב-2024, בעוד שדונלד טראמפ טיפס ל-42.7% וג'יל שטיין מהמפלגה הירוקה גרפה 9.0%. במקביל, בדירבורן צנחו הדמוקרטים מ-68.7% ל-36.3%, כאשר טראמפ הוביל עם 42.5%, ושטיין רשמה זינוק חד ל-18.4%. נתונים אלו, המבוססים על הצלבת נתוני קלפיות רשמיים וסקרי עומק (כמו של CAIR ו-ISPU), ממחישים בבירור את שחיקת הברית.
המסקנה העולה מהמחקר היא מאירת עיניים: ההנחה שזהות של מיעוט יכולה לדחוק לצד באופן קבוע אמונות דתיות ומוסריות עמוקות – קרסה במבחן המציאות המקומית. כאשר משפחות מוסלמיות מסורתיות הרגישו שהערכים המשפחתיים שלהן מאוימים במרחב הציבורי ובבתי הספר, הן בחרו לתעדף את שמירת המסורת על פני הנאמנות ההיסטורית למפלגה הדמוקרטית. בכך, מאמרו של ד"ר ברדה מספק מבט ביקורתי ומעמיק המשרטט מחדש את מפת הבריתות הפוליטיות בארצות הברית ומעלה סימני שאלה רציניים לגבי עתידו של "האוהל הגדול".