נתניהו נתפס כמנהיג חזק, אך מסתבר שגוליבר עקוד על ידי גמדים: שותפיו מקצצים את מחלפות ראשו ומובילים אותו למימוש העדפותיהם הקיצוניות.
עם פרישת החרדים, הממשלה הפכה לממשלת מיעוט. זהו מימוש פורמלי של מצב מהותי קיים זה מכבר: גם כשלממשלה הייתה תמיכה מוצקה של 68 ח"כים, היא הייתה ממשלת מיעוט במובן המהותי. עמדותיה בנושאים שעל סדר היום אינן מקובלות על דעת רוב גדול בציבור. זו ממשלת מיעוט לא רק בכנסת, אלא גם בעם.
קחו למשל את ניהול המלחמה: הממשלה חותרת ל"ניצחון מוחלט" אך רק מיעוט בציבור סבור שזו מטרה בת השגה (31%, לפי סקר של JPPI). רוב גדול סבור שיש לסיים את המלחמה בעסקה שתשחרר את כל החטופים (70%, לפי מרכז אקורד).
הממשלה בוחרת להמשיך להפעיל את צבא העם במלחמה שרוב העם קורא להפסקתה. רוב מכריע דורש הקמה של ועדת חקירה ממלכתית (78%, לפי “מעריב”). אבל הממשלה, שהקמת הוועדה היא בתחום סמכותה, נמנעת מלפעול על פי הרצון הברור של יותר משלושה רבעים מהישראלים.
הוא הדין באשר לגיוס חרדים. קצה נפשם של הישראלים בהמשך הפטור המעשי של הצעירים החרדים משירות בצה"ל. הפער בין חוויית החיים של הלוחמים ובני משפחותיהם – תחת ענן כבד של דאגות בסיסיות ביותר – לבין חוויית החיים של צעירים חרדים, חלקם לומדי תורה וחלקם בטלנים בחולצה לבנה, הוא בלתי נתפס עבור כמעט כולנו (89% מהיהודים סבורים שיש לגייס את החרדים שאינם לומדים ברצינות ו-62% תומכים בגיוס כל החרדים, גם הלומדים, לפי JPPI). הממשלה מסרבת: היא מבקשת להשתמש בכוחה כדי לאפשר את התמשכות העוול.
סדר העדיפויות של הממשלה שונה לחלוטין מזה של הציבור: עבורה, העניין הראשון במעלה הוא קידום הרפורמה או המהפכה המשטרית שחותרת תחת מעמדם של הרשות השופטת, הייעוץ המשפטי ברשות המבצעת, התקשורת וכל גורם שלטוני או אזרחי שעלול לפקח על פעולת הממשלה. מנגד, בציבור הרחב, רק מיעוט זניח סבור שזהו הנושא הדחוף ביותר לטיפול (10%, לפי רשת 13) וכמעט שני שלישים חושבים שאין לקדם תוכנית זו בעת מלחמה (61%, לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה). השכל הישר של הישראלים, ובהם רבים מתומכי הרפורמה לגופה, מבקש רגיעה במאבק הפנימי לפחות עד להתייצבות הזירה הגיאופוליטית. ושוב, הממשלה פועלת, בכל כוחה, בכיוון ההפוך.
רוב הציבור הישראלי נוטה ימינה. המלחמה אף הגדילה את נטיית הלב של הציבור לכיוון זה. נתניהו הפליא למוטט את רשת הקורים האיראנית וגייס למילואים את ארה"ב. על אף הישגים היסטוריים אלו, רמת האמון בו ובממשלת ימין "מלא-מלא" נשארת נמוכה מאוד (61% אינם נותנים בה אמון, לפי JPPI). הפער העצום בין עמדות הציבור לבין מדיניות הממשלה חותר תחת האמון בה.
אין אשף פוליטי גדול מראש הממשלה בזירה הישראלית. שרידותו המופלאה בראש הפירמידה שנות דור היא הוכחה חותכת לכך. מדוע הוא בוחר להפנות עורף לרצון הרוב ובכך לקעקע את אמון הציבור בו ובממשלתו? מסתבר שגוליבר עקוד על ידי גמדים: בן גביר וסמוטריץ' כורכים סביבו את חבל "הניצחון המוחלט", להערכתי בניגוד לרצונו. החרדים מעקמים את ידו למען יתמוך בבריחתם מאחריות לביטחון מדינת ישראל. המהפכנים, המתחזים לשמרנים, דוחפים אותו לקדם סדר יום אנטי-דמוקרטי בכסות של רפורמה.
נתניהו נתפס כמנהיג חזק. אבל התמשכות המצב שבו הוא פועל בהתאם להעדפות של אחרים, גורמי קצה, מעוררת את השאלה האם הוא מנהיג או מונהג. העובדות הן שהימין הקיצוני, החרדים, המהפכנים-השמרנים, כולם מקצצים את מחלפות ראשו ומובילים אותו למימוש העדפותיהם הקיצוניות. האם יידע להתעשת?
