השינוי המרכזי שעובר על העיר עם מספר היהודים הגבוה בעולם אינו פיזי אלא תודעתי: היהודים כבר אינם נתפסים כחלק מסיפור ההצלחה האמריקני.
זה עתה שבתי מביקור בן שבוע בניו יורק, וברצוני לשתף בכמה רשמים – סובייקטיביים מעצם טבעם – מחיי היהודים בעיר. חיי היהודים בוודאי נמשכים, אך נדמה לי שמשהו השתנה.
ביקרתי בעיקר באזורים התיירותיים המרכזיים – רחוב 42, השדרה החמישית, הסניף הראשי של הספרייה הציבורית של ניו יורק, ומוזיאון המטרופוליטן. הדבר הראשון שהכה בי היה שלא שמעתי עברית באף אחד מן המקומות הללו. המוני התיירים דיברו בכל שפה אפשרית – אירופיות ואסייתיות – מלבד אחת. הדבר בלט במיוחד, שכן בכל אתר תיירות שבו ביקרתי בחיי – מטריניטי קולג' בדבלין ועד דוברובניק – תמיד שמעתי עברית. האם ההיעדר נובע ממיעוט תיירים ישראלים, או שמא הם פשוט אינם מעוניינים להזדהות? אינני יודע.
כמעט שלא נראו גם כיפות. כולם – כולל חסידים שניתן לזהותם בלבושם – חבשו כובעי בייסבול, אפילו במידטאון מנהטן, סמוך לרובע היהלומים ברחוב 47. תמיהה זו קיבלה חיזוק מהיזכרות אישית: כשלמדתי בתיכון בברוקלין לפני כשישים שנה, חבישת כיפה גלויה במידטאון הייתה דבר של מה בכך. גם המסעדות הכשרות במידת מה נעלמו מן הנוף הציבורי. חבר ניו – יורקי סיפר לי שמנדי'ס ומוסדות כשרים ותיקים אחרים כמעט חדלו לפעול כמסעדות ישיבה; עיקר פעילותם כיום הוא משלוחים ואוכל לקחת. בית הקפה הכשר היחיד שבו סעדתי ארוחת בוקר שכן בלובי של מלון – ולא במרחב הציבורי הפתוח.
הרושם המצטבר: יהודים וישראלים אינם נראים עוד כבעלי נוכחות ציבורית, אפילו לא בניו יורק. מה שהיה נורמה לפני עשרים או שלושים שנה – הויזיביליות היהודית – נדמה כאילו נעלם.
רשמים אלה קיבלו חיזוק מדברי חברי בעיר. נדבנית ומנהיגה קהילתית בולטת אמרה לי שניו יורק אינה עוד עיר יהודית. היא אינה חשה פחד אישי, אך זו כבר אינה "העיר שלה". חבר אחר ציין שהביקורת על ישראל נעשתה לאחרונה מעט מרוסנת יותר – ככל שאנשים מודאגים יותר. הם מרגישים שאולי יזדקקו לישראל כמקלט, כ"פוליסת ביטוח".
מדוע יהודים שומרים על פרופיל נמוך אפילו בניו יורק? יש שיטילו זאת בבחירתו של זהראן ממדאני, ראש העיר המוסלמי והאנטי – ישראלי. אולם רבים טוענים שהשפעתו עד כה מוגבלת – לפחות עד שייקבע תקציב. לדעתי, בחירתו של ממדאני עצמה היא סימפטום, לא סיבה. הנרטיב היהודי היה בעבר משולב בנרטיב של ניו יורק עצמה: העיר שמאפשרת למהגרים עניים ונרדפים – באמצעות אוניברסיטה ציבורית מן המעלה הראשונה, ספריות ציבוריות מרשימות ואינספור הזדמנויות תעסוקה – לקום ולהפוך לאמריקנים מהמעמד הבינוני. היהודים היו התגלמותו של סיפור זה: המהגרים העניים והנרדפים שהפכו, באמצעות לימודים ועבודה קשה, לרופאים, עורכי דין, מהנדסים ואנשי עסקים.
השינוי המסוכן ביותר שחל הוא לא בבטיחות הפיזית, אלא בנרטיב. היהודים אינם נתפסים עוד כעם שסבל ו"הצליח", אלא כמדכאים לבנים שעושרם הושג על חשבון אחרים. לפי תפיסה זו, היהודים אינם עוד חלק מסיפור העיר – אלא מחלה בה.
אחד הסמלים הפנימיים החזקים ביותר של היהדות הוא הגלות – ההכרה שהיהודים אינם במקומם. שנים התרגלנו להשתמש במילה "תפוצה" לתיאור הקהילות מחוץ לישראל; אך אולי הגיעה העת לחשוב שוב על המונח הישן – והאותנטי יותר: גלות.