1. מהי הציונות?
הציונות היא תנועת השחרור הלאומית היהודית. שורשיה בקשר בן שלושת אלפים וחמש מאות השנה של העם היהודי לארץ ישראל. היא נוסדה רשמית בתחילת המאה התשע עשרה. עד 1948 התמקדה הציונות בהקמת מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל, המולדת הילידית של היהודים – תוך בנייה מחדש של הגאווה היהודית לאחר אלפי שנים של חוסר בית ודיכוי. כיום, הציונות היא התנועה המגינה על ישראל ועל העם היהודי בעת הצורך תוך בניית ישראל מבחינה קהילתית והיבנות עצמית מחדש כל העת.
הציונות מכירה בכך ש:
– היהודים הם עם לצד היותם מקיימי היהדות, הדת היהודית;
– ארץ ישראל כמולדת היהודית היא מרכיב חיוני של היהדות, של החיים היהודיים ושל בני העם היהודי בכל מקום שבו הם נמצאים;
– לעם היהודי שמורה אותה זכות להקים מדינה בארץ מולדתו כמו כל שאר 192 המדינות החברות כיום באו"ם.
בהתייחס למולדת חדשה-ישנה זו, הציונות היא יותר מתנועה פוליטית: היא מסע רוחני ואידאולוגי המושרש ביהדות, בהיסטוריה היהודית, בערכים היהודיים ובעם היהודי. הציונות היא אבן יסוד בזהות היהודית, במיוחד בהינתן העובדה שהשואה הסתיימה ב-1945 ומדינת ישראל הוקמה ב-1948.
2 מהי האנטי-ציונות?
האנטי-ציונות, כרעיון, דוחה את הציונות ואת הלאומיות היהודית. אף שמבחינה תיאורטית תיתכן אנטי-ציונות "טהורה" הבוחנת את כל צורות הלאומיות ונזהרת בקפידה מאנטישמיות, התנועה האנטי-ציונית "בפועל" מוּנעת משנאה אובססיבית לישראל ולציונות. בחריגתה אל מעבר לביקורת על מעשיה של ישראל היא דוחה את עצם קיומה ומאשימה יהודים בכל מקום על כל דבר שהאנטי-ציונים שונאים במדינה היהודית. האנטי-ציונים מבטלים את הלגיטימיות של זכות הקיום של ישראל ומכחישים את הקשרים ההיסטוריים של העם היהודי לארץ ישראל. באמצה תפיסה חד-צדדית של תביעותיהם הסותרות של היהודים והפלסטינים רוקמת האנטי-ציונות שלוש עלילות דברים.
ראשית, האנטי-ציונים מציגים את ישראל כ"מדינה קולוניאליסטית". שלילת הקשר בן שלושת אלפים וחמש מאות השנה של העם היהודי למולדתו היא מתקפה על ההיסטוריה. "רצח היסטוריה" זה דוחה במרומז גם את הנצרות, המוקירה את ישו, יהודי שהילך ברחבי ארץ ישראל לפני אלפיים שנה. ביטול הלגיטימיות של ישראל מצדיק כל מתקפה עליה, ללא קשר לאכזריותה.
שנית, האנטי-ציונים מגדירים את הציונות כ"גזענות", ואת ישראל, כמדינת "אפרטהייד". השלכת השנאה על בסיס ביולוגי, שהעולם מתעב בצדק, ממַסגרת באופן כוזב סכסוך לאומי כגזעני: למעשה, הן הפלסטינים הן היהודים יכולים להיות בעלי גוון עור כהה או בהיר. ישראל, בניגוד למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, מעולם לא הגדירה אנשים על פי הגזע הביולוגי שלהם. דרום אפריקה אכפה פעם 148 חוקים שאפיינו בני אדם על פי הקטגוריות הבאות: "ילידים" – כלומר, שחורים; "צבעוניים"; "אסיאתיים" או "לבנים".
לבסוף, האנטי-ציונים מתייגים את היהודים ואת הישראלים כ"מדכאים". האשמה זו מתעלמת מהיות ישראל דמוקרטיה וממעיטה שוב ושוב באלימות שהטרוריסטים האנטי-ציונים מפגינים כלפי יהודים, כלפי ישראלים וכלפי עוברי אורח. האנטי-ציונות, שהיא עמדה אידיאולוגית ותנועה פוליטית, מזינה את התנועה הפרו-פלסטינית. אולם לא כל פלסטיני או כל תומך במדינה פלסטינית הוא אנטי-ציוני.
3. כיצד האנטי-ציונות והאנטישמיות חופפות זו את זו, כיצד הן נבדלות זו מזו ומדוע שתיהן צוברות כעת תאוצה?
האנטישמיות היא תיאוריית קונספירציה ושנאה אובססיבית המגזימה בתיאור מרכזיותם ורשעותם כביכול של היהודים ושל כל דבר יהודי – העם היהודי, המסורת והערכים היהודיים, המוסדות היהודיים, וישראל, המדינה היהודית. השנאה הלא-מידתית מובילה לעיתים קרובות לדמוניזציה, לדה-לגיטימציה ולסטנדרטים כפולים (double-standards) – שלוש ה-D של נתן שרנסקי. האנטי-ציונים אינם בהכרח אנטישמים. עם זאת, נטל ההוכחה על ההבחנה בין השניים מוטל על האנטי-ציונים, לא על מושאיהם. אכן, ישנם הדוחים כל לאומיות, ומיעוט שולי של יהודים דוחה את הלאומיות היהודית. אולם "אנטי-לאומנים" שאינם דוחים באמת את הלאומיות עקב תמיכתם בלאומיות הפלסטינית תוך גינוי הלאומיות היהודית – או יהודים אנטי-ציונים המעניקים תוקף להשמצות האובססיביות של שונאי ישראל – צריכים ליטול אחריות על העידוד שהם מעניקים לשונאי היהודים. כפי שהודה נשיא הרווארד לשעבר, לארי סמרס, לפעמים זו איננה אנטישמיות "מכוונת", אבל עדיין יש לה השפעות מזיקות, בפרט היום. רוב האנטי-ציונים נשענים על יסודות האנטישמיות המסורתית. בימי הביניים, השונאים כיוונו את שנאתם "ליהודי"; השונאים האנטי-ציונים של היום מכוונים את שנאתם ל"מדינה היהודית". הקיצונים הימנים מוציאים את שנאתם ל"יהודים" על יהודים בודדים, והאנטי-ציונים מהשמאל הקיצוני מוציאים גם הם את שנאתם ל"מדינה היהודית" על יהודים בודדים. ההיסטוריון רוברט ויסטריך כינה את שנאת היהודים "השנאה מאריכת הימים ביותר". זוהי גם השנאה הפלסטית ביותר: ניתנת לעיצוב, מלאכותית ולעיתים קרובות רעילה, מתפרצת כאשר הליברליזם והדמוקרטיות דועכים והמחשבה הטוטליטרית מתפשטת. האובססיביות שלה, הארס, האלימות וההגזמות בנוגע לכוחם, לרשעותם ולחוסר יושרם של היהודים הפכו את האנטי-ציונות ה"יישומית" הזאת ל"אנטישמיות החדשה", הנצר האחרון למחלה עתיקה, ההופכת אלימה ומידבקת יותר ככל שתדמיתה הציבורית של ישראל נתונה לביקורת בינלאומית גוברת.
4. האם כל הפעילים הפרו-פלסטינים ומבקרי ישראל הם אנטישמים?
ברור שלא. ככל המדינות, גם ישראל נוקטת צעדים נכונים וצעדים שגויים. יש בה אנשים טובים ורעים. ישנם פעילים פרו-פלסטינים המבקרים את מדיניות ישראל בלי לפגוע בלגיטימיות שלה ובלי להוציא דיבה על היהודים. יתרה על כך, ציונים ליברלים רבים מאמינים בכך שחלומם הציוני לא יתגשם עד שתוקם מדינה פלסטינית שתחיה בשלום לצד המדינה היהודית. מכיוון שישראל היא דמוקרטיה דינמית, ישנם בה פטריוטים רבים המותחים ביקורת על ממשלתם ותומכים בשאיפות הלאומיות הפלסטיניות. לפיכך, מתיחת ביקורת על ישראל או תמיכה בפלסטינים אינן בהכרח אנטישמיות או אנטי-ציונות. אבל שונאי ישראל הפרו-פלסטינים ממשיכים לטשטש את ההבדל בין השתיים. הם משלבים ביניהן כשהם תוקפים בתי כנסת ובתי ספר יהודיים, מכים יהודים החובשים כיפות או אומרים לסטודנטים יהודים: "ציוני טוב הוא ציוני מת". הפרו-פלסטיניות והאנטישמיות מחזקות זו את זו כאשר התנועה הפרו-פלסטינית מריעה למחבלי החמאס הצועקים "אד'בח אל יאהוד" – שחטו את היהודים. ה-BBC הכיר במשתמע בגזענות שבקריאה ערבית ידועה זו בתרגומה השגוי בסרט תיעודי כ"הרגו את הישראלים" – כאילו קריאה זו אינה גרועה דייה. יותר מדי פלסטינים ותומכיהם הפכו את הזיהוי בין הביקורת על ישראל והתמיכה במטרה הפלסטינית, לבין מגפת שנאת היהודים השוררת כיום, קל מדי.
5. מה יכולים היהודים והציונים לעשות כדי להפחית את השנאה כלפיהם?
כשבוחנים זאת בסקירה היסטורית אפשר לראות שיוזמות מסוימות הצליחו לצמצם את הדעות הקדומות, החל בפעולות התנועה לזכויות האזרח נגד הגזענות כלפי שחורים, עבור דרך התנועה לשחרור האישה וכלה בציונות עצמה – אשר לצד ההלם העצום שגרם רצח ההמונים הנאצי דחקה לשוליים את רוב השונאים במערב במשך עשרות השנים שלאחר השואה. עם זאת, השאלה מאשימה באופן לא הוגן את הקורבן. היא רומזת לכך שהיהודים או הציונים הם האחראים לדמוניזציה הנוכחית של ישראל, של היהודים ושל הציונים. שונאי היהודים הם האחראים לשנאת היהודים, לא היהודים. היהודים אינם אמורים להיות מותקפים בשום זמן ובשום מקום עקב היותם יהודים. והתגובה הטובה ביותר לאנטישמיות של ימינו היא גאווה יהודית וציונית – לצד מחויבות רבה יותר בקרב יהודים ולא-יהודים להגן על הליברליזם, על הדמוקרטיה ועל ההגינות הבסיסית. אנו זקוקים לאפס סובלנות כלפי חוסר סובלנות בכל החזיתות – ולסובלנות רבה יותר כלפי חילוקי דעות פוליטיים בין אזרחים בכל דמוקרטיה. שנאת יהודים, על כל גילוייה, כמו כל סוג של דעה קדומה, היא מתקפה טוטליטרית על הנורמות הדמוקרטיות – ומאפיינת תפקוד לקוי עמוק במישורים החברתי, הפוליטי והתרבותי.