הגזלייטינג הגדול: הכחשת האנטישמיות שבשנאת הציונות

ב-10 בנובמבר 1975 הכריזה העצרת הכללית של האו"ם על הציונות כ"צורה של גזענות ואפליה גזעית". החלטה זו הצביעה על צורה אחת של לאומיות בפורום הלאומיות הזה, הלאומיות היהודית.
באותה עת, החלטה 3379 לא הזכירה יהודים. עם זאת, אנשי שמאל וימין, אמריקאים ואירופים, יהודים ולא יהודים כאחד, כינו את הכרזת האו"ם "אנטישמית". הם הכירו בכך שמכיוון שהיהדות היא מרכיב כה בסיסי בציונות, האנטי-ציונות היא צורה של אנטישמיות. שלושים שנה אחרי אושוויץ, רוב אנשי המערב גינו את שנאת היהודים. עם זאת, ה"וול סטריט ז'ורנל" הזהיר שלאחר אישור זה של האו"ם, "השפעתה המעשית" של החלטה זו "תהיה החזרת המכובדות לשנאה הלא-רציונלית הרדומה כלפי העם היהודי". עורכי העיתון ורבים אחרים זכרו שעד שנות הארבעים של המאה העשרים, האנטישמיות הייתה במערב דעה מכובדת.

בייארד רוסטין, שארגן את צעדת מרטין לותר קינג בוושינגטון ב-1963, חשש מה"נזק שאין לשעֵר" שייגרם למאבק בדעות הקדומות כשהמילה "גזענות" תהפוך מסטנדרט מוסרי לנשק פוליטי. כשראה את האנטי-ציונות משלבת אנטישמיות מסורתית ברצון הערבי למחות את ישראל, ציטט רוסטין את קינג באומרו: "כשאנשים מותחים ביקורת על הציונים, הם מתכוונים ליהודים, מדובר באנטישמיות". עם זאת, כעבור חמישים שנה, גם כשאנטי-ציונים מביאים את שנאתם לישראל לידי ביטוי בתקיפת יהודים ומוסדות יהודיים הרחוקים ממנה אלפי קילומטרים, יש המאמינים לטענתם: "אני לא אנטישמי, אני רק מותח ביקורת על ישראל".

הגזלייטינג נפוץ עד כדי כך שבאביב 2024 חשו שש מאות סטודנטים מאוניברסיטת קולומביה צורך לחתום על מכתב המפריך שקר זה. הם גינו את "חברינו היהודים המציגים את עצמם כמייצגים את 'ערכי היהדות האמיתיים' ומנסים לעשות דה-לגיטימציה לטענותינו בדבר החוויות האנטישמיות שחווינו". סטודנטים אלה הכריזו: "אנו מאמינים בגאווה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתנו ההיסטורית כעיקרון בסיסי של זהותנו היהודית. בניגוד למה שרבים ניסו למכור לכם – לא, אי-אפשר להפריד בין היהדות לישראל. הציונות היא, במילים פשוטות, הביטוי של אמונה זו".

בהאשימם את היהודים – כציונים – בפשע הבל-ייסלח של גזענות, המבוסס על ביולוגיה, הפכו האנטי-ציונים יותר ויותר רודניים והכפיפו את כל הערכים האחרים לדחף האנטי-ישראלי. האנטי-ציונות הפכה לדבק המאחד את השמאל המפולג. הבגידה המשולשת של קנאים אלה באה לידי ביטוי בשתיקתן של פמיניסטיות רבות לאחר האלימות המגדרית הנרחבת שספגו נשים ונערות יהודיות ב-7 באוקטובר. הן בגדו ביהודים – למרבה הצער, סיפור ישן. הן בגדו ברעיונות הליברליים – סיפור בן חמישים שנה. אך הן בגדו גם בעצמן, במחויבויות הליבה שלהן. אישה יהודייה בלונדון התלוננה: "זה #MeToo… אלא אם כן את יהודייה".

הפצת הדיבה הזאת, שזכתה לאישור מצד האו"ם לפני חמישים שנה, סייעה להפוך את האנטי-ציונות האנטישמית למרכיב מרכזי באידיאולוגיה השמאלנית הקיצונית, המושפעת מהאידאולוגיה המרקסיסטית, המשנה את שמה ללא הרף – בין אם נקרא לה פוליטיקת זהויות, פרוגרסיביות מודרנית, "ווק", תיאוריית גזע ביקורתית, פוסט-מודרניזם או אינתיפאדה אקדמית. אידיאולוגיה זו, ששלטה באליטה האקדמית עד שנת 2020, תיעבה בצדק את הגזענות. אבל אחרי שישראל ניצחה במלחמת ששת הימים ואחרי שתועמלנים פלסטינים וסובייטים הפכו את הסכסוך הלאומי היהודי-פלסטיני לסוגיה גזעית, שנאת הציונות כמיזם גזעני, אימפריאליסטי וקולוניאליסטי הפכה לגורם מגדיר פרוגרסיבי. ישראל הייתה סמל השמאל של שנות השישים, עם הקיבוצים, איגודי העובדים ותפוזי יפו שלה. במיוחד לאחר תום האפרטהייד בדרום אפריקה בשנות התשעים הפכה ישראל למדינה השנואה ביותר על השמאל הקיצוני.

כיום, שמאלנים רבים מגנים את פעולות ישראל כ"מדכאות" וסולחים בו בזמן לכל אלימות פלסטינית בטענה שהפלסטינים "מדוכאים". בגלל הסתרת הטיה זו מאחורי זכויות אדם, אנטי-גזענות ורטוריקה אנטי-קולוניאליסטית, נדרשות לעיתים קרובות פסקאות שלמות כדי להפריך את שנאת היהודים של השמאל. שנאת היהודים של הימין ברורה יותר.

שמאלנים, אנטי-גזענים או שונאים ניאו-נאצים "מנסים להימנע משימוש במונחים 'יהודי' או 'יהדות', ובמקום זה משתמשים במילה 'ציוני' או 'ציונות' ", מסביר דניס מקשיין, חבר הפרלמנט מטעם מפלגת הלייבור הבריטית. ב-1964 גינתה מועצת הווטיקן השנייה את "השנאה והרדיפות כלפי יהודים". מאז, הן ג'יהאדיסטים הן ליברלים לא-ליברליים ממשיכים לשלב את התקפותיהם על ישראל עם השנאה המסורתית והקונספירטיבית כלפי היהודים. השנאה האובססיבית וההרסנית של הרפובליקה האסלאמית של איראן כלפי היהודים והמדינה היהודית – הנמצאת במרחק יותר מאלף קילומטר ממנה – מגלמת את החפיפה המרושעת הממזגת בין האנטי-ציונות של ימינו לבין האנטישמיות המודרנית.

פרופסור יהודה פרל, שבנו דניאל פרל נחטף ונערף בידי ג'יהאדיסטים זמן קצר לאחר פיגועי 11 בספטמבר, מתחמק מדיון בשאלה "האם אנטי-ציונות היא אנטישמיות". הוא טוען ש"ציונופוביה" – שנאה לא רציונלית ואובססיבית כלפי ציונים וישראלים – היא דבר רע דיו, בין אם היא נובעת מהעוינות ההיסטורית כלפי היהודים בין לאו. למעשה, חוק זכויות האזרח האמריקאי משנת 1964, הבסיס החוקי למאבק בדעות קדומות בקמפוסים, אינו אוסר דעות קדומות דתיות. הוא אוסר "אפליה על בסיס גזע, צבע ומוצא לאומי". לפיכך, אפליה נגד ישראלים היא הפרה בוטה של החוק – אם כי כל מי שמבין שגם היהודים הם עם יבין ש"מוצא לאומי" צריך לכלול גם יהודים.

אנטישמיות, הגדרה

למרבה ההפתעה, למרות גילה והשפעתה, אנשים רבים עדיין מתווכחים על אופן הגדרת האנטישמיות. האנטישמיות היא שנאה אובססיבית המגזימה במרכזיותם ובאכזריותם כביכול של היהודים ושל כל דבר יהודי – העם היהודי, המסורת והערכים היהודיים, המוסדות היהודיים וישראל, המדינה היהודית. השנאה הלא-מידתית באה לעיתים קרובות לידי ביטוי בדמוניזציה, בדה-לגיטימציה ובסטנדרטים כפולים (double-standards) החורגים מאוד מביקורת סבירה המופנית כלפי אחרים – שלוש ה-D של נתן שרנסקי.

פירוט ההגדרה:

"אנטישמיות": מונח זה עלול להקנות לדעה הקדומה אופי מדעי. הוא גם מאפשר למגיני הערבים לומר: "גם אנחנו שֵמים". התועמלן הגרמני וילהלם מאר טבע את המונח ב-1879. בחוברת שכתב, Der Weg zum Siege des Germanenthums über das Judenthum (הדרך לניצחון הגרמניוּת על היהדות), הוא טען שהיהודים לא יוכלו לעולם לחיות עם גרמנים או כגרמנים, גם אם יתבוללו. באותה שנה הוא ייסד את Antisemiten-Liga (ליגת האנטישמים). זהו המונח אשר בו נעשה השימוש הנרחב ביותר. כ"איזם", הוא מבטא את הממד האידיאולוגי של ראיית היהודים כמקור הרע. שנאת יהודים היא ביטוי של קנאות, פעולות הנובעות מדעות קדומות נגד יהודים, באופן אישי או קולקטיבי. רוב האנטישמים מבטאים את שנאת היהודים שלהם באופן פעיל, אבל ישנם אנטישמים המאמינים באידיאולוגיה זו אך מתייחסים ליהודים בודדים באדיבות, בדיוק כפי שישנם שונאי יהודים הבזים ליהודים או מכים אותם ללא בסיס של תיאוריה רחבה יותר.

"אובססיבית": ישנם אלו המבססים את כוחם על פגיעה באחרים. מילון מרים-ובסטר מגדיר "אובססיה" כ"עיסוק מתמשך ומטריד ברעיון או ברגש שהם לעיתים קרובות חסרי היגיון". בייחוד לאחר 7 באוקטובר, אנשים רבים בעלי אג'נדות סותרות, שהתמקדו בסכסוך זה ובנו את זהותם סביב גינוי מעשיה הרעים לכאורה של ישראל, שיקפו את העיסוק הלא-בריא אך ההיסטורי ביהודים.
"המגזימה במרכזיותם ובאכזריותם כביכול": הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שמעורבים בו 0.18% מ-8 מיליארד תושבי העולם, זוכה לסיקור נרחב, כמעט פי מאה יותר מהקרב העקוב מדם בהנהגת ארצות הברית במוסול, שנמשך תשעה חודשים. גינוי יהודים, ישראלים וציונים הפך למאפיין בולט בקרב סטודנטים ומרצים רבים, מן השמאל ומן הימין כאחד. אנשים הגיוניים כינו את מלחמת עזה "רצח עם", מונח המציין טבח שיטתי ומכוון, ולא אבדות במלחמה להגנה עצמית. אחרים כינו אותה "הסכסוך האלים ביותר במאה העשרים ואחת". אפילו אם מקבלים את טענת חמאס, שלפיה 63 אלף בני אדם נהרגו עד אוגוסט 2025, 600 אלף בני אדם נהרגו בסוריה, ושלושה מיליון נהרגו ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. אם השונאים בימי הביניים האמינו בכך שהאיום המרכזי עליהם מגיע מצד "היהודים", כיום, אנשים רבים מדי רואים ב"מדינה היהודית" את האיום הגדול ביותר על העולם.

"של היהודים ושל כל דבר יהודי – העם היהודי, המסורת והערכים היהודיים, המוסדות היהודיים וישראל, המדינה היהודית": האנטישמיות ושנאת היהודים אינן נעצרות ביהודים בודדים. הן מתפשטות, מגנות כל דבר יהודי ומכוונות נגד כל דבר ואדם יהודי. לכן, כשפלסטינים תוקפים את ישראל, שונאי יהודים במונטריאול, בפריז ובסידני משליכים בקבוקי תבערה על בתי ספר יהודיים, מציתים בתי כנסת ומטרידים יהודים החובשים כיפות, או גרוע מכך.

זוהי שנאה דו-סטרית. כשאינך אוהב יהודים בודדים, אתה מתעב את כל הקשור בהם. ואחרי שאתה לא אוהב ערך, מוסד או מדינה יהודיים, אתה מוציא זאת על יהודים בודדים ללא קשר לנקודת הימצאותם הפוליטית, הדתית או הגיאוגרפית.

"השנאה הלא-מידתית": היהודים אינם מושלמים, וכך גם ערכיהם, מוסדותיהם או ממשלותיהם. קהילות מגוונות, דמוקרטיות בריאות זקוקות לתרבות של ביקורת ושל ביקורת עצמית. המאבק באנטישמיות אינו כולל דיכוי ביקורת. זו הבחנה בין חוסר הסכמה נורמטיבי, אפילו גינוי, של יחידים, רעיונות ופעולות לבין הסלמת הביקורת לכדי שנאה גורפת, קטגורית, מהותנית.

"באה לעיתים קרובות לידי ביטוי בדמוניזציה, בדה-לגיטימציה ובסטנדרטים כפולים (double-standards) החורגים מאוד מביקורת סבירה המופנית כלפי אחרים – שלוש ה-D של נתן שרנסקי": לפני שני עשורים זיהה הפעיל היהודי לשעבר מברית המועצות, נתן שרנסקי, את החפיפה הטונלית, המושגית וההיסטורית בין האנטישמיות המסורתית לאנטי-ציונות, "האנטישמיות החדשה". כדי להבחין בין ביקורת בריאה על מעשיה של ישראל לבין מתקפות גורפות עליה הוא עמד על שלושה ממדים הקושרים בין השנאה של ימינו לבין אובססיות בנות מאות שנים.

דמוניזציה (Demonization) – התייחסות ליהודים כאל השטן, כוח הרשע.

דה-לגיטימציה (Delegitimization) – הגזמה של חטאי יהודים, אמיתיים או מדומיינים, כדי לשלול את תוקף הדת היהודית, את עמיותה, את קשריה לישראל או את זכותם של היהודים לחיות בשלום.

סטנדרטים כפולים (Double Standards) – המתקפה הסלקטיבית, הלא-מידתית, על ישראל או על יהודים, המֵחילה על כל דבר יהודי סטנדרטים שאינם נתבעים משום דבר אחר. היא מרחיקת לכת הרבה אל מעבר לביקורת או לאי-הסכמה סטנדרטית.

שלוש ה-D של שרנסקי סייעו בחשיפת שנאת היהודים השמאלנית ששווקה כ"ביקורת על ישראל". אין זה קשה למתוח ביקורת על פעולות או על מדיניות ישראליות. אבל האנטישמי חש צורך להסלים, לבצע הכללות לא הוגנות על ישראל, על הציונות או על העם היהודי, או על מחשבותיהם או תחושותיהם.

האנטישמיות השמאלנית מסתתרת מאחורי שפת זכויות האדם ומבלבלת את אלה המכבדים זכויות אלה.

כיום, האנטישמיות הימנית גם היא מבלבלת, ולעיתים מסתתרת מאחורי רטוריקה פרו-ישראלית. הדעות הקדומות הללו מבוססות על ארבע H:

פחדים הגמוניים (Hegemonic fears): שטופי הדעות הקדומות טוענים שיהודים חזקים ואפופי סוד חותרים לשליטה בעולם – הגמוניה – ש"היהודים לא יתפסו את מקומנו", שיהודים עשירים כמשפחת רוטשילד וג'ורג' סורוס הורסים את העולם. הם מכנים את הממשל האמריקאי ZOG – הממשל שנכבש בידי הציונים (the Zionist Occupied Government). שקרים אלה מתבססים על ההשמצות המסורתיות את היהודים כבוגדים, כטווי רשתות עכביש יהודיות וכבעלי קונספירציות לשליטה בעולם.

הכחשת השואה או התעללות (Holocaust-denialism or abuse): אסלאמיסטים ופלסטינים רבים, ובראשם נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, מפחיתים בערך השואה, או באופן פרדוקסלי, מתרצים לעיתים קרובות את הרצח ההמוני שביצעו הנאצים בטענה שהיהודים היו ראויים לכך. בדומה לכך, קיצונים ימנים, ובמיוחד אלו התומכים בעליונות הגזע הלבן וניאו-נאצים, מכחישים את פשעיו של היטלר או הופכים אותם לרומנטיים.

עוינות לַהלכה (Halachic hostility): ההתנגדות להלכה היהודית, במיוחד באירופה, עודדה מסעות יחסי ציבור להוצאת ברית המילה והשחיטה הכשרה אל מחוץ לחוק. כאן, תוך הדהוד השמאל האנטי-ציוני, מסווים השונאים את שנאתם ליהודים בטענה ל"הומניות". אבל אירופה מתירה מלחמות שוורים וציד. התלהבותם של הניאו-נאצים ושל שונאי היהודים האחרים מהאיסורים המוצעים חושפת את צביעותם של רוב הפעילים.

השמצות היסטוריות (Historical libels): ההשמצות האנטישמיות מימי הביניים עוברות מחזוּּּּר. כך אצל וולטר ואצל הוגי נאורות אחרים מן המאה התשע עשרה, אצל המופתי הגדול של ירושלים ואצל הנאצים. רבים מותחים ביקורת על היהודים, על היהדות, על העם היהודי ועל המדינה היהודית באמצעות עדכון סטריאוטיפים משמיצים של היהודים כקמצנים, כמושחתים, כבוגדנים, כלא-פטריוטים, כנצלנים, כרוצחי ילדים וכרודפי בצע מוצצי דם.

האנליזה של שלוש ה-D וארבע ה-H מסייעת לחשוף שונאים רבים בימינו אלה. כשמפגינים בריטים מניפים שלטים הטוענים ש"ישראל היא מדינת הטרור הגרועה בהיסטוריה: רוצחי ילדים, גוזלי אדמות, מדכאים, ציונים, שקרנים ונחשים", ברור שזוהי דמוניזציה של ישראל ושל היהודים; כאשר לאחר 7 באוקטובר, מסיתים מארגון Within Our Lifetime – United for Palestine (WOL) תומכים בהתנגדות הפלסטינית "על כל צורותיה. בכל אמצעי. ללא יוצא מן הכלל", ברור שהדה-לגיטימציה של ישראל מצדיקה כל אלימות, נתעבת ככל שתהא – נגד ישראל והיהודים; כשמופיעים בניו יורק שלטים עם דגל פלסטין ברקע, המכריזים "גם תינוקות הם כובשים", הסטנדרט הכפול ברור. אין לחגוג רצח של שום ילד.

כיוצא בכך, מימין. הפרשן השמרני טאקר קרלסון עונה על רבים מהקריטריונים. כשטען בסרטו התיעודי מ-2023, "הונגריה נגד סורוס: המאבק על הציוויליזציה", שג'ורג' סורוס מנהל זה עשרות שנים "מלחמה פוליטית, חברתית ודמוגרפית במערב", הוא הפיץ את הפחד שסורוס, יהודי טווה קורים ומקושר היטב, שואף להגמוניה כדי לשלוט בעולם. כשהוא מכנה את דריל קופר, מכחיש השואה הטוען שהנאצים לא התכוונו להרוג יהודים אלא "לא היו מוכנים" להתמודדות עם המספר הגדול של האנשים שכלאו, "ההיסטוריון הפופולרי הטוב והכן ביותר בארצות הברית", הוא מעניק לגיטימציה להכחשת השואה. וכאשר הוא מכנה את נשיא אוקראינה היהודי, וולודימיר זלנסקי, "מזיע ועכברוש", "ערמומי" ו"רודף נוצרים", הוא רוכל בהשמצות היסטוריות.

ההגדרה המקובלת ביותר כיום לאנטישמיות, הגדרת IHRA, מזהה רבות מהמגמות הללו. ב-2005 פרסם את ההגדרה המרכז האירופי של האיחוד האירופי, לניטור גזענות וקסנופוביה. ב-2016 אימצה אותה הברית הבינלאומית להנצחת השואה (International Holocaust Remembrance Alliance – IHRA). יותר מ-1,266 גופים שונים אימצו הגדרה זו, הכוללת אחת עשרה דוגמאות, ששבע מהן מבחינות בין ביקורת לגיטימית לביקורת לא לגיטימית על ישראל. ההגדרה הרשמית קובעת: "אנטישמיות היא תפיסה מסוימת את היהודים, העשויה לבוא לידי ביטוי בשנאה כלפיהם. ביטויים רטוריים ופיזיים של אנטישמיות מכוונים כלפי יהודים או לא-יהודים ו/או רכושם, כלפי מוסדות קהילתיים יהודיים וכלפי מבני דת". הדוגמאות כוללות איומים כלפי יהודים, הצמדת סטריאוטיפים ליהודים, האשמות לא הוגנות כלפי יהודים ונאציפיקציה של יהודים – או של המדינה היהודית.
ההגדרה של IHRA – איר"ה – מתוארת לעיתים קרובות באופן שגוי. במקום למתג את כל הביקורת על ישראל ועל הציונות כאנטישמיות ניסו מחבריה להשאיר מקום נרחב לדיון לגיטימי – ולאתגר במרומז את המבקרים לשאול עצמם מדוע כה קשה להם לנהל שיחות רגועות כשהם דנים ביהודים או בישראל, ומדוע הם נוטים להיתפס לעיתים כה קרובות להיסטריה כשהם דנים בציונות.
האנטישמיות הייתה ועודנה מרכיב בסיסי בלאומיות הפלסטינית המקובלת.

בספרו "טבע הדעות הקדומות" (1954) עקב גורדון אלפורט, הפסיכולוג החברתי המוביל בהרוורד, אחר דעות קדומות נגד שחורים. סולם חמשת השלבים שלו נבנה מ"אלימות מילולית" – דיבור – ועד השפלה, אפליה, פציעה ואז הרג, במיוחד לינץ'. אנטי-ציונים רבים מסלימים באופן דומה.
אוניברסליסטים הנוהגים בכנות דוחים את כל סוגי הלאומיות, כולל הציונות. אולם אנטי-ציונים פרו-פלסטינים תומכים בלאומיות הפלסטינית תוך שלילת הלאומיות היהודית. דבר זה חושף את התנגדותם האמיתית: ליהדותה של הציונות, לא ללאומיות עצמה.

באותו אופן, הציונים דנים זה זמן רב בעקרונות היסוד של הציונות, וישנם לא-ציונים כנים שיש להם אמון רב יותר בעתיד יהודי בתפוצות. עם זאת, כל המבקרים ההוגנים מחויבים מבחינה מוסרית להרחיק עצמם מהקנאים שטופי הדעות הקדומות. שום יהודי אינו מחויב להקל על אויביו מבחינה אינטלקטואלית – בייחוד משום שכוחות פרו-פלסטיניים כה רבים תוקפים ללא רחם את היהודים, את המוסדות היהודיים ואת המדינה היהודית, מידרדרים בכך לתהום שמיפה גורדון אלפורט, למן העלבה ועד רצח.

מאז הופעת הלאומיות הפלסטינית ניצבה האנטישמיות בלב האידיאולוגיה שלה, והטרוריסטים הפלסטינים הפכו – הרבה לפני 7 באוקטובר – לשונאי היהודים הקטלנים ביותר מאז הנאצים. הם רצחו מאות יהודים והציבו עשרות מוסדות יהודיים כמטרה. אשמתם היא, לא אחריותם של היהודים. אמנת חמאס מצטטת פסוקים מהקוראן המכוונים נגד היהודים. סעיף 28 קובע: "ישראל על יהדותה ויהודיה קוראת תיגר על האסלאם והמוסלמים. 'אך אנו [המוסלמים] נדיר שינה מעיניהם של הפחדנים' ". גם הרשות הפלסטינית, המתונה לכאורה, עושה דמוניזציה ליהודים, לעיתים קרובות תוך שימוש בשפה דתית. בערוץ הטלוויזיה הרשמי של הרשות הפלסטינית מכריזים מטיפים, כפי שעשה אחד מהם ב-17 באפריל 2022: "אללה, שמח אותנו בהשמדת היהודים המרושעים".
בדומה לכך, נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, הדהד דימויים אנטישמיים בנאומו באו"ם ב-15 במאי 2023. בהאשימו את ארצות הברית ואת בריטניה בנכבה הפלסטינית מִחזר עבאס את הסטריאוטיפ הישן על היהודי השנוא שיש לגרשו מהחברה הנורמטיבית. הוא טען כי "מדינות המערב רצו להיפטר מהיהודים ולהפיק מהם תועלת בפלסטין. הן רצו להרוג שתי ציפורים במכה אחת". בשני משפטים שלל עבאס את הלגיטימיות של ישראל, כינה אותה "קולוניאליסטית", התייחס ליהודים כאל גורמים זרים ודוחים, וטען שההיסטוריה הציונית התחילה עם השואה, לא מאות שנים קודם לכן.
אין זה מקרה שכשהמתיחות במזרח התיכון גואה, האנטי-ציונים תוקפים יהודים. זה קרה ב-2000 וב-2001, ב-2009 וב-2012, ב-2014 וב-2021 – שנות העימותים בין ישראל לחמאס. וב-7 באוקטובר 2023, שתי השנאות – האנטי-ציונות והאנטישמיות – הזינו זו את זו. בישראל, מחבלים מעזה התפארו באוזני הוריהם על שטבחו "יהודים". חלקם הבטיחו: "אנחנו נטבח בכם, ואתם תגידו שמה שהיטלר עשה לכם היה משחק ילדים". הם חשפו את האנטי-יהדות ואת האנטי-ציונות הפלסטיניות המקובלות. בהנפת שלטים בהפגנות ברחבי העולם בתקווה "לשמור על העולם נקי" ממגן דוד ובניצול אירועים שהתרחשו בישראל כדי לתקוף יהודים ומרחבים יהודיים משדרים תומכי הפלסטינים את האנטי-ציונות ואת האנטישמיות שלהם. אין פלא שרוב הישראלים, משמאל ומימין, דתיים וחילונים, זעקו על ה"פוגרומים" וכינו את 7 באוקטובר "היום הגרוע ביותר בהיסטוריה היהודית" – לא בהיסטוריה הישראלית – "מאז השואה".

העימות בין הפלסטינים לישראל מסובך דיו. דעותיהם הקדומות האנטי-יהודיות של רוב הפעילים הפלסטינים וקריאותיהם להשמדת ישראל רק מחריפות את המצב. בהינתן אסטרטגיית האנטי-נורמליזציה של הפלסטינים, המחרימים את הישראלים ואת כל היהודים, למעט האנטי-ציונים ביותר, כל מתח בין פלסטינים ליהודים מסלים לנרטיב מונוליטי, מהותני, של "להיות או לחדול".
על פי דוח של "כוח המשימה הנשיאותי למאבק באנטישמיות ובהטיה האנטי-ישראלית", של אוניברסיטת הרוורד, משנת 2025, היהודים מוצאים עצמם כיום "בצד הלא-נכון של דיכוטומיה פוליטית שאינה מותירה מקום למורכבות ההיסטורית או הפוליטית העכשווית". פרופסורים לא-ליברלים רבים המובילים את האינתיפאדה האקדמית מציגים את היהודים ואת הישראלים כ"קולוניאליסטים" אשמים לנצח, ולפיכך גם כ"מדכאים", הופכים בכך את הפלסטינים ואת תומכיהם ל"מדוכאים" תמימים לנצח. תיוג הציונות כ"גזענות", וישראל כ"קולוניאליסטית", "ג'נוסיידית" ומוכת "אפרטהייד", הופך את הסכסוך הלאומי הסבוך במזרח התיכון למאבק גזעי של שחור-לבן, טובים נגד רעים.

ב-1975 חשף שגריר ארצות הברית באו"ם, דניאל פטריק מויניהאן, את הקנאים צרי האופקים שהסתתרו מאחורי ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל כדי לקדם את סדר היום המרושע שלהם. סערת ההשמצות הזאת הזינה את תחזיתו שגם כשישראל תותקף, היא "לא רק תואשם" בכל משבר במזרח התיכון, "אלא גם יצטערו על קיומה". אבל אפילו מויניהאן לא יכול לדמיין שהתמיכה בפלסטינים – כולל במחבלי חמאס – תהפוך ל"סיבת העל" של השמאל. למן האופן שבו הכאפיות הפכו אופנתיות כל כך ועד דגלי פלסטין שהונפו במהומות בלוס אנג'לס נגד מדיניות ההגירה הנוקשה של דונלד טראמפ ב-2025, "שחררו את פלסטין" ושנאת היהודים הידקו את האנטי-ציונות ואת האנטישמיות זו לזו עוד ועוד.

בו בזמן, גישתם המכלילה של אנטי-ציונים רבים לרדיפת יהודים מסגירה את קיצוניותם. משמאל טוענת דוקטור רופה מריה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו (UCSF) – מרחק כ-12 אלף קילומטר מתל אביב – כי "הציונות, כאידיאולוגיה של עליונות ברפואה, משפיעה על בריאותם של אנשים בעלי צבע עור שונה ועל נגישותם לטיפול רפואי"; מימין מאשימה קנדיס אובנס את ישראל בפיגועי 11 בספטמבר וטוענת שהליגה נגד השמצה (ADL) הוקמה כדי להגן על פדופיל יהודי; רבים בעולם הערבי מעדכנים את עלילת הדם של הכנסייה מימי הביניים בטענה שישראל לא רק פוגעת בתינוקות פלסטינים אלא גם קוצרת איברים של פלסטינים.

ועדיין, האנטישמים האנטי-גזענים מהשמאל הקיצוני מתעקשים: "אנחנו לא אנטישמים, אנחנו רק אנטי-ישראלים". הם טוענים שהם רק מותחים ביקורת על ישראל – אף על פי שאין שום מדינה אחרת שבדברם עליה הם מתקשים לשלוט בזעמם. הם משתמשים בטיעוני "ומה עם…" כדי לומר שהשנאה ליהודים מצד הימין הקיצוני, המתועבת לא פחות, מצדיקה את זו שלהם. עם זאת, הם ממחזרים את ההשמצות ואת האובססיות ההיסטוריות בלהט הזהה לזה של האסלאמיסטים ושל יריביהם מן הימין.
האנטי-ציונות מעדכנת את שנאת היהודים שוב ושוב

מעבר להאשמה ב"ציונופוביה", ישנו טיעון פשוט בנוגע לאופן שבו קנאים צרי אופקים משלבים אנטישמיות עם אנטי-ציונות, וטיעון מורכב. הדבר מתחיל ברטוריקה האנטי-יהודית המתפשטת בתנועה הפלסטינית, בתנועה הפרו-פלסטינית, בתנועה האסלאמית ובחלק גדול מהעולם הערבי. יותר מדי בני אדם גדלים עם שנאה לישראל – ומציבים את היהודים כמטרה. כשנערים מוסלמים אונסים ילדה בת שתים עשרה בפרבר הפריזאי קורבואה (Courbevoie) ומקללים אותה כאילו הייתה יהודייה תוך שהם מתעללים בה באכזריות, בדיוק כפי שעשו האנסים מעזה ב-7 באוקטובר, עולה בבירור שבאווירה הלוהטת הזאת נגד ישראל והציונות, יותר מדי הורים מחנכים את ילדיהם לדה-הומניזציה של יהודים.

עשרות שנים לפני יאסר ערפאת וחמאס, בשנות הארבעים של המאה הקודמת, שזר המופתי הגדול של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, את האנטישמיות המסורתית אל תוך הלאומיות הפלסטינית. כתלמיד נאמן של היינריך הימלר ושל אדולף היטלר, שכינו את היהודים "ארבה" ו"חיידקים", ציטט אל-חוסייני את הקוראן כדי לגנות את "בוגדנות היהודים". טום חאלד וורדמן, מומחה לאנטישמיות פלסטינית בבית הספר ללימודי יהדות בהיידלברג, מציין כי "ההיגיון השטני של האנטישמיות" הקלוע כיום בלאומיות הפלסטינית דוחה כל דבר יהודי, ובמיוחד את המדינה היהודית. דבר זה מחריף את הסכסוך, דוחק הצידה את הדיונים על גבולות ומורה על האויב היהודי: "לא יכולה להיות שום פשרה עם בגידתו; יש לחגוג את סבלו".

הפלסטינים, לכל הפחות, הם שכנים לא מרוצים, שמאבקם משתלב בהיסטוריה ארוכה של סכסוכי גבולות והתנגשויות לאומיות ברחבי העולם. האנטישמיות והאנטי-ציונות של המולות האיראנים מייצגות את השנאה במלוא עוצמתה. איראן מרוחקת יותר מאלף קילומטר מישראל. עם זאת, רצונה להרוג יהודים ולהשמיד את המדינה היהודית אובססיבי כדי כך שהוא הביא אותה להרס עצמי עם תגובתה העוצמתית של ישראל ביוני 2025.

ראוי לציין שהאנטי-ציונות ממשיכה לעדכן את שנאת היהודים.

הרומאים נקטו טוטליות והכריזו מלחמה על כל מה שהיהודים עשו והיו. הם רצחו למעלה ממיליון יהודים, רבע מאוכלוסיית יהודה, וניסו לפגוע בלגיטימיות של היהודים באמצעות ביצוע "רצח היסטוריה" (historicide). בניסיון לחסל את ההיסטוריה היהודית הם שינו את שמה של יהודה לפלשתינה. כיום, מפגינים המכנים את ישראל "המדינה הטרוריסטית הגרועה ביותר מאז ומעולם", בתקווה לגרום ל"גלובליזציה של האינתיפאדה" – המכוונת נגד יהודים בישראל ובחו"ל – ואומרים ש"ציוני טוב הוא ציוני מת", חולמים על מדינה פלסטינית "מהנהר ועד הים". בלי להותיר מקום ליהודים – תוך הכחשת נוכחותם של יהודים בארץ ישראל – הם מעדכנים את שנאת היהודים המהותנית של הרומאים.

הנוצרים שונאי היהודים טענו שהיהודים הם רודפי עונש ונקמנים כמו האל שלהם מהברית הישנה, ומכיוון שכך, רצחו את ישו וטבחו בחפים מפשע. האנטי-ציונים מציירים את ישראל כרודפת עונש ונקמנית הטובחת בפלסטינים חפים מפשע. ב-2023 כינו מפגינים את ישראל "טובחת עם" עוד לפני שישראל תקפה בחזרה את עזה. כשהלונדוניות צבעו את שמלותיהן באדום, נשאו בובות של תינוקות עטופות בגדים לבנים מוכתמים באדום יחד עם תמונה של ישו על הצלב והכריזו "אל תיתנו להם לעשות אותו דבר שוב היום", הן עדכנו את האנטי-יהדות התיאולוגית הנוצרית של ימי הביניים, את שנאת הכפירה של היהודים ואת דחיית אמונתם.

שונאי היהודים המוסלמים ראו ביהודים יריבים וכינו אותם "ד'ימי" – אזרחים מדרגה שנייה. לכן, שגשוגה של ישראל מרתיח את דמם ומשבש את תפיסת הסדר העולמי שלהם. המפגינים צועקים: "ח'יבר, ח'יבר, יא יאהוד, ג'יש מוחמד סאוף יאהוד" – ח'יבר ח'יבר, יהודים, צבא מוחמד חוזר. הם מאיימים על היהודים – ועל הישראלים – לחזור על טבח ח'יבר משנת 628 או על מעשי זוועה אחרים, ומעדכנים את שנאת היהודים העוינת של האסלאמיסטים, השונאים את המתחרים היהודים על כך שהם נותרים שונים.

בתחילת המאה הארבע עשרה האשימו האירופים את היהודים במגפת הדבר ורצחו מאות מהם; ב-2020, הציוץ ששאל "<<#<<#covid19 or #covid1948 איזה מהם גרוע יותר לדעתכם?" הועבר עם מפות של ישראל. אלה שסייעו לציוץ להפוך ויראלי והתייחסו לישראל כאל מגפה, עדכנו את האנטישמיות המידבקת ותיארו את היהדות כמגפה הפוגעת בנפש, בגוף ובנשמה.

האינקוויזיטורים הספרדים ב-1492 ראו ב"יהודים" נבלים, לא ראויים לאמון, לא ישרים וחזירים. מפגינים מאוניברסיטת פרינסטון הפריעו ב-2025 לנאומו של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט וכינו את חבריהם ללימודים "חזירים" על רקע הדימויים של הישראלים כערפדים, כמוצצי דם וכנחשים, מעדכנים בכך את הסטריאוטיפים המרכזיים כל כך באנטישמיות המפלצתית ומביאים עד קצה את הרוע המיוחס ליהודים כאיום הגדול על העולם.

אירופים "נאורים" שהדגישו את גאוותם הלאומית האשימו את היהודים ב"נאמנות כפולה". תוך שרפת דגלי ארצות הברית, קנדה, בריטניה ואוסטרליה מחזרו מפגינים אנטי-ציונים אותה האשמה בבגידה. הם עדכנו בכך את האנטישמיות הפרנואידית, טענו שאין לסמוך "עליהם" ועוררו את החשש מהיהודים כ"אחר" האולטימטיבי שאינו משתלב לְעולם.

עם עליית הציונות בתחילת המאה העשרים צעקו שונאי יהודים במזרח אירופה: "חזרו לפלשתינה". כיום, כאשר אנטי-ציונים צועקים "חזרו לאירופה" ומעדכנים את האנטישמיות של הגירוש, ראוי לתהות היכן יזכה "היהודי הנודד" אי פעם לקבלת פנים מלבד במולדת היהודית.

ב-1903 פרסמו אנשי המשטרה החשאית הצארית את הזיוף שיצרו: "הפרוטוקולים של זקני ציון". הם המציאו את IZC – קונספירציה ציונית בינלאומית (International Zionist Conspiracy). כיום מופץ ספר זה, שהיה אהוב על הנאצים ואהוב עדיין על הניאו-נאצים, ברחבי העולם הערבי – הוכחה לכך שהעולם עגול: השמאל הקיצוני והימין הקיצוני נפגשים בעדכון האנטישמיות הקונספירטיבית. בשנים 1939–1945 חיסלו הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם שישה מיליון יהודים כדי "לטהר את העולם מהאיום הזה". כששונאים מאשימים את יהודי ישראל בהפיכתם לנאצים – אפילו כשקנאים צרי אופקים אחרים מכחישים את השואה, מפחיתים בערכה או חוגגים את הרצח ההמוני של יהודים ב-7 באוקטובר – כשהם מהדהדים את הקריאות הנאציות לרצוח את היהודים "מהנהר ועד הים", הם מעדכנים את האנטישמיות הגזענית.

בבסיס הדברים, השיבה לתקופות קדומות, המגיעה עד להקנטות בבתי הספר בימינו, לתקיפות אלימות על תיירים ועל אוהדי כדורגל ולרציחות טרוריסטיות תוך קריאות "שחררו את פלסטין" כדי להצדיק תקיפת יהודים, מעדכנת את שנאת היהודים האלימה. בהאשמות על כסף, על כוח, על מניפולציה תקשורתית, על בגידה ועל חוסר נאמנות "ציוניים", המהדהדות בצרפת, באנגליה, בארצות הברית, בקנדה ובמקומות אחרים, העניק המאבק נגד ישראל לשנאת היהודים חיים חדשים, במוטציות כה רבות.

ציונופוביה: כל קנאות צרת אופקים מאיימת על הדמוקרטיה ועל ההגינות

ב-1948 התגוררו בלבנון עשרת אלפים יהודים; כיום נותרו בה בקושי מאתיים. הקהילה היהודית באיראן, שמנתה בעבר 100 אלף נפש, הצטמקה לפחות משמונת אלפים. לבנון גובלת בישראל, אבל בירת איראן, טהרן, נמצאת במרחק יותר מאלף קילומטר מירושלים. מקומה המרכזי של האנטישמיות בתפיסה הג'יהאדיסטית של איראן ושל חיזבאללה מציף שתי שאלות נצחיות שהולידו מאות מחקרים אקדמיים ואלפי דיונים שנמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה: "למה היהודים?" ו"איך שרדו כל כך הרבה יהודים לאורך זמן כה רב?"

האנטישמיות היא השנאה מאריכת הימים ביותר, בין השאר בשל אריכות ימי היהודים – יהא סודם אשר יהא: השראה אלוהית, טקסטים מכוננים, ערכי משפחה, תרבות נוקשה אך גמישה, תחושה של משימה לאומית, עקשנות. היהודים שרדו מאז ימי קדם, אבל הם עדיין יעד לשנאה.

האלסטיות של האנטישמיות, מהשמאל הקיצוני ועד לימין הקיצוני, בקרב מרקסיסטים וקפיטליסטים, בקרב תומכי טראמפ, תומכי עליונות הגזע הלבן ואוניברסליסטים פרוגרסיבים, בקרב מונותאיסטים אסלאמיים ומרקסיסטים אתאיסטים, מטרידה עוד יותר. אף שהם חלק זעיר מאוכלוסיית העולם, היהודים בולטים דיים כדי למשוך את תשומת לב הגזענים – משום שהם יוצאי דופן ומתאימים את עצמם. היהודים התעקשו זמן רב להישאר נבדלים, בעוד רבים מהם הבינו גם כיצד להתאים עצמם לחברות שונות ברחבי העולם. דבר זה הפך אותם למטרות מצוינות. ב-1933 הסביר הרב מילטון שטיינברג במגזין "אטלנטיק" מדוע היהודים שרדו. הוא אמר: "הרעיונות והאידיאלים של עם עשויים להעניק לו משמעות, אבל הרגליו הקבוצתיים מעניקים לו חיים". שמירת היהדות הייתה המפתח לְהיות יהודים. למרבה הצער, שמירת היהדות עוררה זה כבר את שונאי השוני להכות ביהודים.
שנאת היהודים גוברת כאשר חברות נמצאות תחת לחץ והמחשבה הטוטליטרית מתעצמת. כשאנשים מתחילים לפקפק זה בזה, לשפוט זה את זה, לחשוב במונחים של "הכול או לא כלום", הם מחפשים שעירים לעזאזל – או מְאמצים דמגוגים אבסולוטיים המכפישים מיעוטים. במהלך מאות שנים, כאשר לחצים כאלה צצים ויש יהודים בסביבה, האשמת השעיר לעזאזל מבטאת עצמה בדרכים מסוימות. זו הסיבה לכך שהיהודים ממשיכים להיות מואשמים כאיום על הסטטוס קוו, כרודפי כוח ובצע, וכשטניים. אף שכל ביטוי של דעה קדומה בזוי בדרכו שלו, האנטישמים מתחברים לעיתים קרובות לשקרים ולסטריאוטיפים הנרקבים כבר במאגר ההיסטורי של האשמות וסטריאוטיפים.
טום חאלד וורדמן מציין את הנטייה האוטופית המאחדת את רוב האנטישמים. הם מדמיינים: "אם רק נוכל לחסל את היהודים, הכול יהיה בסדר". זהו הדבר ההופך את שנאת היהודים כלי כה שימושי לבעלי דעות קדומות ולדמגוגים: היא נחה על שקרים מבוססים היטב, ואפשר לעדכן אותה כל הזמן.

השליחה המיוחדת של ארצות הברית למאבק באנטישמיות בתקופת ביידן, פרופ' דבורה ליפשטדט, הזהירה ש"כל מי שמאמין במיתוס הקונספירציה – שהיא אבן הפינה של האנטישמיות – שלפיה היהודים שולטים בתקשורת, בבנקים, בבחירות לממשלה, כל המאמין בכך מוותר על הדמוקרטיה". לא פחות מסוכן מכך בימינו הרוב המושתק, יותר ויותר אנשים שאינם מתקוממים כשהם רואים כיצד יהודים שהם חברים, שכנים או חברים לחדר, מאוימים. אין זה רק "איום על הדמוקרטיה". זהו איום על ההגינות. למרבה הצער, ההתנפלות הנרחבת של תקשורת ההמונים על ישראל עם התמשכות המלחמה בעזה, "נרמלה כמעט" את האנטישמיות, הזהירה ליפשטדט – שכן ישראל, הציונים והיהודים הואשמו באופן אוטומטי – והביעה צער על כך.