היהודים מואשמים בהפצת נגיף הקורונה ובהפקת רווחים מהחיסון נגדו; בעידוד פלישת פוטין לאוקראינה ובמימון ההתנגדות האוקראינית; בהנאה מפריווילגיות של לבנים, על פי טענת אלה הבזים ל"לובן", ובהיותם לא לבנים, על פי לאומנים לבנים; על כך שהם נישאים יותר מדי ופחות מדי בנישואים מעורבים; בלובינג אגרסיבי מדי וסודי מדי.

לעיתים קרובות נראה שכלבי שנאת היהודים, שהיו בעבר מאולפים, שוחררו מכבליהם. בקיץ 2025 בלבד ניסו ונדלים לשרוף את בית הכנסת של הקהילה העברית במזרח מלבורן שבאוסטרליה, השחיתו בית כנסת רומאי בכתובות Juden Raus (יהודים החוצה) ובסיסמאות נאציות אחרות, ורשמו בכתום Free Palestine על מכוניות שהיו שייכות לתיירים יהודים אורתודוקסים באתר הנופש שטל באלפים הצרפתיים. גרוע מכך, חוליגנים תקפו אבות יהודים שהלכו עם ילדיהם במילנו שבאיטליה ובמונטריאול שבקנדה בזמן שמתיירים ישראלים נמנע שירות ברחבי אירופה, ואחרים הוכו במועדון לילה ברודוס ובפארק נופש הולנדי, לצד תקיפות אחרות.

קל להתייאש. מאז 7 באוקטובר חוו 83% מהסטודנטים בארצות הברית שנאת יהודים. ישנם אנליסטים המתעדים עלייה של 400% במקרי האנטישמיות באירופה. ועדיין, יהודים מוגנים כיום משנאת יהודים הרבה יותר מכפי שהיו הוריהם או סביהם. רוב היהודים חווים כיום בדמוקרטיות ליברליות חופש במקום לסבול בגטאות מזרח אירופה או תחת דיקטטורים ערבים או מוסלמים.
שתי האידיאולוגיות האחיות – הליברליזם והציונות – דחקו את עיקר שנאת היהודים לשוליים, ומנטרלות את הנותר. בדמוקרטיות הליברליות שמחוץ לישראל, נשיאים וראשי ממשלה, אנשי דת ומנהיגים אזרחיים, סלבריטאים ואזרחים נוטים להגן על יהודים ולא לעורר שנאה. ובזכות הציונות, ישראל מציעה מקלט ליהודים החשים מדוכאים, תוך התנגדות לשנאת היהודים ולקורבנות יהודית. האנטישמיות פחות מקובלת בדמוקרטיות ליברליות – גם אם לא מספיק!

בעבר, פוליטיקאים התחרו מי מביניהם יצטיין בהכפשת יהודים תוך הסתת המונים בדמגוגיה אנטישמית. בארצות הברית, מנהיגי שתי המפלגות הגדולות מתחרים ביניהם בהתנגדות לאנטישמיות ובתמיכה בישראל. בדומה לכך, הפופוליסטית המסיתה הצרפתייה מארין לה פן יצרה מרחק בין מפלגתה למייסדיה האנטישמיים, כולל אביה, והפגינה לאחר 7 באוקטובר נגד שנאת יהודים.

גם תחת לחץ, הליברליזם עובד. הוא מלמד שכולנו נולדנו שווים ובעלי זכויות וחופש מולָדים, המוגנים בסדר חוקתי המבטיח את הסכמת הנתינים, במיוחד באמצעות הצבעה. דמוקרטיות ליברליות שואפות לכמות מספקת של כוח לשם הגנה על האזרחים, אבל לא לכמות גדולה מדי של כוח, שעלולה לדכא אותם.

באופן תיאורטי, על דמוקרטיות ליברליות להיות חופשיות מדעות קדומות. במציאות, אף שהדעות הקדומות ממשיכות לקנן, כל דמוקרטיה נלחמת בשנאה קבוצתית, כולל שנאת יהודים, באמצעות הגנות מצד החוק, תמריצים פוליטיים וטאבו תרבותי. כפי שהצהיר נשיא צרפת עמנואל מקרון ביולי 2017: "לא נאפשר שום מסר של שנאה ולא נאפשר אנטי-ציונות, משום שזו אינה אלא המצאה מחדש של האנטישמיות. ולא נאפשר לאיש, בשום יבשת, לגרום לנו לוותר על חירותנו… ".

בדומה לכך, בארצות הברית, אשר בה מתגוררים 40% מיהודי העולם, ישנם מנגנונים רבים למניעת שנאת יהודים. בפועל, מצב האנטישמיות בארצות הברית לא היה מעולם רע כפי שרבים סבורים, גם אם לא טוב כמובטח בחזון הליברלי-דמוקרטי. שנאת היהודים בארצות הברית נותרה מתונה ושולית למדי – אולם היא נפוצה מן הראוי.

בדרך כלל מתעדים את ההיסטוריה של האנטישמיות בכל דמוקרטיה באמצעות קטלוג אירועי אפליה. הערך בוויקיפדיה המתעד את האנטישמיות האמריקאית מציג סיפור קשה ומדכא, הכולל 309 הערות שוליים. הערך הארוך נע למן הטפותיו של פיטר סטויווסנט באמצע המאה השבע עשרה בניו-אמסטרדם נגד "הערמומים […] הדוחים […] האויבים השנואים והמנאצים את שמו של ישו", ועד להטרדות היהודים כיום, במיוחד בקמפוסים. התקיפות הידועות ביותר לשמצה כוללות את הצו הכללי מס' 11 של הגנרל יוליסס ס' גרנט, שגירש את היהודים "כמעמד" ממערב טנסי ב-1862; את הלינץ' בליאו פרנק בג'ורג'יה ב-1915; את נאומיו הקולניים של יצרן המכוניות הנרי פורד בשנות העשרים; את העלייה באנטישמיות האמריקאית בתקופת השואה; את הירי בבית הכנסת בפיטסבורג באוקטובר 2018, בבית חב"ד בפאווי שבקליפורניה באפריל 2019 ובמכולת הכשרה בג'רזי סיטי בדצמבר 2019. הן הגיעו לשיאן בהצתת ביתו של המושל ג'וש שפירו, ברציחת הזוג הצעיר בוושינגטון הבירה כשיצא ממוזיאון יהודי ובשרפת חמישה עשר מפגינים פרו-ישראלים בבולדר, אחד מהם באופן קטלני, כולם באביב 2025.

רשימה ארוכה זו, מטעה. שנאת היהודים באמריקה אינה דומה ל"שנאת היהודים הטהורה והפשוטה" של אירופה, של המזרח התיכון ושל צפון אפריקה. רק לעיתים רחוקות הייתה רדיפת היהודים באמריקה מקובלת או בעלת תוצאות קטלניות.

כמעט לכל פעולה אמריקאית קשה של שנאת יהודים… היה סוף טוב

רשימת הנזקים שגרם מיעוט קטן של שונאי יהודים בארצות הברית מטשטשת את העיקר: כמעט לכל אירוע אנטישמי רציני בארצות הברית היה סוף טוב – רוב הפוליטיקאים ואנשים רבים גינו את המְבצעים. יתרה על כך, כמו בכל דמוקרטיה ליברלית, היהודים נהנו, ככל שאר אזרחי המדינה, מהתרחבות מתמשכת של זכויותיהם וחירויותיהם.

המהפכה האמריקאית הקימה משטר ליברלי-דמוקרטי ג'פרסוניאני ששאף להיות מסביר פנים. למען האמת, השחורים והקתולים סבלו באמריקה מרוב הדעות הקדומות שמהן סבלו בדרך כלל היהודים באירופה. במכתבו של ג'ורג' וושינגטון משנת 1790 לקהילה היהודית בניופורט הוא הגדיר את "ממשלת ארצות הברית" ככזו ש"אינה מעניקה לגיטימציה לדעות קדומות ואינה מעניקה כל תמיכה לרדיפות". התיקון הראשון לחוקה מ-1791 קבע: "הקונגרס לא יחוקק שום חוק בעניין ממסדה של דת ולא כזה האוסר את הקיום החופשי של אף דת או אוסר על חופש הפולחן שלה". היהודים, שהתקבלו בחום והוגנו בחוק, פרחו.

רוח זו היא שהניעה את אברהם לינקולן לבטל את צו הגירוש של גרנט. לינקולן הסביר ש"גינוי מעמד שלם, פירושו – בלשון המעטה – בלבול הרעים עם הטובים". וזו הסיבה לכך שמושל ג'ורג'יה, ג'ון סלטון, הקל בעונשו של ליאו פרנק, ואהרון שפירו תבע את הנרי פורד על הפצת דברי בלע אנטישמיים. פורד, שבויש ונאלץ לבסוף להתנצל, סגר ב-1927 את העיתון מפיץ השנאה "דיירבורן אינדיפנדנט". כמו כן מתעלמים מכך שנכדו של פורד, הנרי פורד השני, תרם בנדיבות לישראל והקים בה מפעל הרכבה של פורד.

שנאת היהודים הגיעה לשיאה באמריקה בשנות השלושים, בזמן שבאירופה היא הפכה לרצח עם. כעבור חמש עשרה שנה הפכה השואה את האנטישמיות המערבית לא לגיטימית. רוב האנשים יכלו לראות כיצד שנאת היהודים חדרה למרכז האידיאולוגיה הנאצית. ההלם דחק את האנטישמיות לשוליים כאידיאולוגיה סמכותנית, לא ליברלית, אנטי-דמוקרטית וימנית.

ב-1950 טען הפסיכולוג החברתי יליד גרמניה, תיאודור אדורנו, בספרו "האישיות הסמכותנית", כי "האתנוצנטריות והאנטישמיות לא הפגינו מעולם נטייה לדעות ליברליות שמאלניות". המחקר אישש את חששם של רוב יהודי ארצות הברית מהימין ואת הביטחון האמריקאי הליברלי הטיפוסי ש"זה" – השואה – לא יוכל לעולם להתרחש "כאן".

הקשר הרעיל: החפיפה בין האנטישמיות השמאלנית הקיצונית, הימנית הקיצונית והאסלאמית

שביעות רצון ליברלית זו התעלמה מהסמכותנות השמאלנית. גם אז היה הקומוניזם הסובייטי אובססיבי בשאיפתו לרסק את היהדות ואת הציונות. כשישראל כרתה ברית עם ארצות הברית כוננו הסובייטים אנטי-ציונות שמאלנית על בסיס האנטי-יהדות העמוקה המוטמעת בתרבות המערבית, הבוז של המרקסיזם כלפי "היהודים" והאיבה כלפי ישראל, שהיא גורם מרכזי בתנועה הלאומית הפלסטינית.

כפי שהראיתי, עליית פוליטיקת הזהויות, דינמיקת הכוח, ובשנות השבעים, הרומנטיזציה של הפלסטינים כקורבנות האולטימטיביים, הרחיבו אנטישמיות ישנה-חדשה זו של השמאל. ואז הוציאו הרשתות החברתיות מהארון שונאי יהודים רבים, והעניקו לפשיסטים, לתומכים בעליונות הלבנה ולפונדמנטליסטים האסלאמים, שנדחו בעבר בבוז, פלטפורמות ורשתות ציבוריות.

התוצאה היא שכיום יכולים ציניקנים לזקוף לזכות היהודים שירות פוליטי יוצא דופן: גזענים לאומנים ימנים לבנים קיצוניים המתנגדים להגירה, אנטי-גזענים שמאלנים קיצוניים ומהגרים אסלאמיסטים מאוחדים בשנאה משותפת ליהודים.

הקנאים, שלרשות כל אחד מהם צבא פעילים תוקפנים ואובססיבים, ניצלו את סיקורה הקשוח של התקשורת המערבית את מלחמת ישראל בעזה, אשר בה פתח חמאס באוקטובר 2023. הדילמות הרבות שעמדו בפני ישראל במלחמה זו סייעו לרבים לטעון: "אנחנו לא אנטישמים, אנחנו רק אנטי-ציונים". תוך רמיסת הרוב המושתק ומנהיגים חלשים רבים פגעו הקנאים מכל החזיתות בתחושת הביטחון של רוב היהודים, גם אם רובם נותרו בטוחים.

למרות כל זאת, בקיץ 2024 הציגה ארצות הברית המפולגת והמקוטבת נקודת הסכמה נדירה אחת: בוועידות הלאומיות של המפלגה הדמוקרטית והרפובליקנית זכו המשפחות שייצגו את החטופים הישראלים המוחזקים בשבי חמאס לתשואות ממושכות, מלאות דמעות, בעמידה. רגעים מרגשים אלה, על רקע הפילוג באמריקה ובאירופה, הוכיחו את הפוטנציאל המתמשך של הדמוקרטיה הליברלית להבסת דעות קדומות.

ואז פתח דונלד טראמפ את כהונתו השנייה במתקפה על האנטישמיות בקמפוסים. השמרנים הריעו. הליברלים – בהם יהודים רבים – הטילו ספק במניעיו ובשיטותיו. היוזמה הנשיאותית האגרסיבית ביותר נגד שנאת יהודים בתולדות ארצות הברית הפכה לנקודת מחלוקת נוספת בין רפובליקנים לדמוקרטים. אולם המחלוקות נוגעות לפוליטיקה ולטקטיקה. מבחינה אידיאולוגית ומוסרית, הקונסנזוס הליברלי-דמוקרטי החזק, המגנה שנאת יהודים וכל סוג של דעות קדומות, נותר על כנו בארצות הברית, ברוב מדינות אירופה ובאוסטרליה.

הציונות מתעלה אל מעבר לאנטישמיות

היהודים בתקופה המודרנית יודעים שאם יחושו מאוימים, ישראל תקבל אותם בברכה. הציונות מציעה אידיאולוגיה ומתודולוגיה להתנגדות, לצד בית. הישגה הגדול ביותר של הציונות, מעבר להקמת מדינת ישראל, הוא היהודי האחר. יהודים חדשים וגאים אלו לא אפשרו עוד לשונאים ההיסטוריים להגדיר אותם. היהודים המודרנים כתבו פרקים חדשים בהיסטוריה היהודית – ובדברי ימי ההישגים האנושיים – חופשיים משנאת יהודים.

הציונות – כמו תנועות ליברליות-דמוקרטיות רבות – נולדה בעקבות אכזבה, אבל הצליחה ליצור תחתיה תקווה. הנאורות והאמנציפציה של המאות השמונה עשרה והתשע עשרה הפכו את שנאת היהודים לנשק, ואף העניקו לה שם פסידו-מדעי: "אנטישמיות". האנטישמים שנאו את היהודים בכללם: מודרנים כמסורתיים, עשירים כעניים, קפיטליסטים כקומוניסטים, על כך שהשתלבו בחברה ועל כך שבלטו בה.

אמת, תיאודור הרצל קיווה שכשהתנועה הציונית שהקים ב-1897 תעניק ליהודים מדינה משלהם, שנאת היהודים תיעלם משום שהיא תהפוך לא רלוונטית עם חזרת היהודים למולדתם או עם התבוללותם. הרצל הכיר ב"ריקנות ובחוסר המשמעות שבמאמצים 'להיאבק באנטישמיות'. הצהרות שנמסרו בכתב או הועברו בחוגים סגורים אינן מועילות כלל… ". תחת זאת תכנן להפוך את המילה "יהודי" מ"מכינוי גנאי […] למשהו מכובד".

הציונות הפוליטית של הרצל הייתה פרגמטית – ורומנטית. הוא סיים את המניפסט שלו משנת 1896, "מדינת היהודים", בחלום שכשהיהודים "יחיו סוף סוף כעם חופשי על אדמתנו", "בחֵרותנו יקרא דרור לכל העולם, בעשרנו יתעשרו, ובגדולתנו יגדלו גם המה". בדומה לכך ציין ידידו של הרצל, מקס נורדאו, שבעוד האנטישמיות "הורתה ליהודים משכילים רבים את הדרך חזרה לעמם", ברחבי אירופה, "עקרון הלאומיות עורר אצל כל העמים תחושה של זהות עצמית".

ה-JEW-ז'יצו הציוני: יהודי חדש בארץ ישנה-חדשה

הציונות דמיינה אפוא תמיד מין Jew-ז'יצו ההופך את הנגטיב היהודי לפוזיטיב ציוני – כיום, ישראלי. היהודים החדשים בארץ הישנה-חדשה של הרצל יגֵנו על עצמם ויממשו את עצמם. החלוצים רחבי הכתפיים והשזופים של הציונות החיו את עצמיותם האותנטית בחקלאות קהילתית: קיבוץ.
הצברים ההרואיים האלו, ששללו את הגלות ולקחו בגאווה את ההיסטוריה לידיהם, יצרו סטריאוטיפ יהודי חדש. הדור החדש הזה ניצל את שכינה הסופר חיים חזז ב-1942 "המהות הפנימית של הציונות, כוחה הנסתר". הציונות הייתה רדיקלית, יוזמת, מטהרת. חזון זה הפך אותה לתנועה לתחייה לאומית תרבותית ורוחנית ולגאולה מדינית.

הציונים האמריקאים חגגו את השינוי. הציונות שלהם חיברה את היהודים כשותפים בבניית המדינה היהודית תוך שיקום הנשמה היהודית. הנרייטה סולד, שייסדה ב-1912 את הדסה, ארגון הנשים הציוניות של אמריקה, הכירה ב"צורך" ב"מקלט ליהודים אומללים" וב"מרכז שממנו ישפעו התרבות וההשראה היהודית" לכולם, גם כשיהודי אמריקה נותרו ב"מדינה המאושרת והמשגשגת" שלהם.
בדומה לכך הסכים דוד בן-גוריון, ראש הממשלה המייסד של ישראל, ש"ישראל אינה יכולה להיות אך ורק מקלט". "אם היא מבקשת לשרוד כמדינה לגיטימית, היא צריכה להיות הרבה הרבה יותר מזה", אור לגויים, לא רק מגדלור עם אבוקה.

ב-1967 הוכיחה התבוסה המוחצת שהנחילה ישראל לכוחות הערביים, שנתמכו בידי ברית המועצות, את צדקת הציונות. שלושה חיילים ישראלים צעירים, שהקרינו תמימות, אידיאליזם וגֵו זקוף, ניצבו מול הכותל המערבי ששוחרר זה עתה. תצלומם סימל את ההבטחה שגיבורי העל של ישראל יכולים לעשות הכול, אפילו להשיג שלום וקץ לשנאת היהודים.

עם ניצחונה המוחץ בן ששת הימים השילה ישראל מעליה את מעמדה כ"דוד" וזכתה בניצחון גדול, בדיוק כשהעולם התאהב במפסידים. הפרוגרסיבים הציגו את ישראל כ"גוליית" וכ"כובשת" האשֵמה בכל הרע שאירע לפלסטינים. כוחה החדש של ישראל עודד את האנטישמיות החדשה, אנטי-ציונות שהסתירה שנאת יהודים מסורתית מאחורי דיבורים על זכויות אדם ואיחדה את השמאל עם יריבו האידיאולוגי – האסלאם – נגד האויב הוותיק – היהודי.

ועדיין, ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר האמינה בנס הישראלי. "מעבר לכול, המדינה הזאת שלנו", הסבירה. "אף אחד לא צריך לקום בבוקר ולדאוג מה השכנים חושבים עליו". "השאלה היהודית" זכתה סוף סוף לתשובה: "אין בעיה להיות יהודי כאן".

הציונים רצו שהיהודים יפסיקו להיות תלויים כל כך באחרים. "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים", הורה בן-גוריון, "אלא במה יעשו היהודים". כיום, פחות חשוב מה יאמרו האנטי-ציונים, חשוב יותר שהציונות תימשך.

אף שגרמה להתעוררות של שנאת יהודים הפכה הציונות את רובם פגיעים פחות בהשבתם הביתה. בן חסותו של בן-גוריון, שמעון פרס, העביר רגישות זו אל המאה העשרים ואחת כשכינה את האנטישמיות "לא עוד בעיה של היהודים אלא בעיה של הגויים".

הרב דוד הרטמן, שהיה מודע היטב להשפעת העוינות הלא-פוסקת על נפשותיהם של אנשים ועל עמדותיהם הפוליטיות, הזהיר ב-1982 מפני "נרקיסיזם המוסרי" של קורבנות המבלבלים בין סבלם לבין סגולה מוסרית. שנים לפני שהקורבנות התחרותית הפכה לספורט פנימי בקמפוסים הכריז הרטמן, שדחה את תפיסת העולם ההגנתית, מצולקת השואה: "אנו נבכה לנצח בגלל זיכרון אושוויץ. אנו נבנה חברה חדשה ובריאה בזכות זיכרון סיני".

ציונות זהותית כדרך הנוכחית קדימה

עליית הימין בישראל על רקע הכישלון הכפול – תהליך השלום באוסלו בשנות התשעים וההתנתקות מעזה ב-2005 – שיקפה את תחושתם של ישראלים רבים שהעולם בגד בהם. ב-2023 הבחין אסיר ציון לשעבר נתן שרנסקי ב"שנאה אנטישמית רצחנית" המקננת ב"מבצרי הנאורות והסובלנות לכאורה" ברחבי אירופה ובקמפוסים, והבין שהאנטישמיות לא תדעך עם היעלמות הטוטליטריות הסובייטית. זו הייתה "האשליה המנופצת" שלו. שנאת היהודים הוכיחה את גמישותה בהופכה מאנטישמיות לאנטי-ציונות ובחזרה. כעת, לא חוסר הבית של היהודים הוא שגרם לשנאת היהודים; שיבת היהודים לביתם היא שהזינה אותה.

היפוך זה אתגר את הציונות מבחינה אידיאולוגית. אם במקום לחסל את האנטישמיות, הציונות דווקא ליבתה אותה, היו שתהו אם חיסול הציונות עשוי לחסל את האנטישמיות. "היגיון" כזה מאשים את הקורבן ומתעלם מהאובססיביות הסתגלנית של האנטישמי. הדעות הקדומות מלמדות יותר על תפיסתו של בעליהן מאשר על יעדו. שונאים ימצאו תמיד סיבה לשנוא. גישה זו גם פירשה לא נכון את הציונות כ"מבצר ציוני", הגנתי בלבד, במקום כפרויקט הגאולה והבנייה מחדש של העם היהודי.
שרנסקי סירב להתייאש, והקדיש תשע שנות עבודה בסוכנות היהודית להעברת הציונות ממצב של תגובה למצב של יוזמה, ומ"עלייה מתוך כורח" ל"עלייה מתוך בחירה". שֵם המניפסט וספר הזיכרונות שלו משנת 2020 (שאותו כתבנו יחד) לא היה "לא עוד" אלא "לא לבד" – מעבר ממנוסה מטראומה לחיפוש גאולה. אלה השייכים לרשת יוצאת דופן זו הנקראת העם היהודי מושרשים, קשורים, מחוברים – לעולם לא נטושים.

מגדילים אלה נשזרת שמיכת הטלאים של הציונות הזהותית. המדינה אומנם הוקמה, אבל עדיין לא הושלמה. צצים כל העת אתגרים של דה-לגיטימציה, טרור, פילוגים פנימיים וחיפוש שלום. אולם הציונות הזהותית מתייחסת לישראל ולעם היהודי כאל פלטפורמות קולקטיביות, מושרשות ובונות זהות בעולם ההולך והופך מנוכר ומבודד.

כיום, על רקע הגל שפקד את המדינה לאחר 7 באוקטובר, מדברים הרבה על "הציונים של 8 באוקטובר" או על "היהודים של 7 באוקטובר". עדיף להיות "ציוני של 1948" או יהודי בן שלושת אלפים וחמש מאות שנה המתרפק על הזהות ועל האפשרויות האידיאולוגיות מאשר לברוח מהמציאות המכוערת.

ישראל ממזגת בתוכה סתירות. חלקן נכפו על ידי ההיסטוריה, ואחרות טופחו בידי הציונות. כאשר מדינה קטנה, עצבנית, יקרה, לא פופולרית, לחוצה ומוקפת אויבים זו נשארת בעשירייה הראשונה במדד האושר העולמי, מתרבים המאמרים השואלים: "למה הישראלים כה מאושרים?" מחקר של המכון למדיניות העם היהודי, שנערך ב-2016, מציע הסבר לכך: יותר משני שליש מאזרחיה היהודים של ישראל רוקמים את זהותם סביב הלאום, התרבות והמסורת היהודיים, וחולקים ערכים המשותפים לרשתות של חברים קרובים ומשפחות חזקות. בקיצור, בתוך הטרור והפחד, הקשיים הכלכליים וחוסר היציבות האזורי, הציונות סיפקה בית, תחושת שליחות ומסגרות למציאת משמעות בחיים.
הציונות לא פתרה את בעיית האנטישמיות. היא גם לא ריפאה את המחלות המתמשכות של עם הסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית קולקטיבית. אבל היא שינתה את המשוואה ההיסטורית עם ששת עקרונותיה: אידיאליזם, זהות, חריצות, עצמאות, שוויון נפש ויושר. כיום, הציונות מעניקה את הכוח ליהודים, לא לאנטישמים, ליצירת היהודי, העם היהודי והיהדות.

הסופר הלל הלקין סיכם את תגובתה של ישראל לאחר 1948 לשנאת העולם. עולה מאמריקה חוגג את חייו בישראל ואת "ההרפתקה הגדולה" של עמו – מגלות למולדת, מחוסר אונים לכוח, מצרה לשמחה, ומכריז: "לא הייתי מפספס את זה בעבור שום הון שבעולם".

למרבה הצער, שנאת היהודים אינה נעלמת, שכן הציונופוביה שבה לתחייה ומחזקת לעיתים קרובות את היודֵאופוביה. אבל בעודם שונאים את השונאים, שונאים היהודים גם את מה שהשנאה עושה לשנואים. לכן, מעבר להגנה מפני אנטישמיות לימדה הציונות את היהודים להגן על עצמם מפני ההתגוננות תוך רדיפת המטרה מלאת התקווה "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון" – לבנות ירושלים המגשימה את החלומות היהודיים תוך שהיא ממשיכה לנסות להלהיב את העולם.