בקשת החנינה של רה"מ, במתכונתה הנוכחית, היא בלתי אפשרית מבחינה משפטית ועלולה להבעיר את השטח, אך היא פותחת פתח למשא ומתן אמיתי מול הנשיא, שיכול לעצור את ההידרדרות החברתית.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקש מהנשיא יצחק הרצוג לנקוט מהלך בלתי אפשרי: החוק מסמיך את הנשיא לחון "עבריינים". בעבר, במקרה הידוע של חנינת אנשי השב"כ בפרשת קו 300, בית המשפט הכריע, ברוב דעות, בעד מתיחה פרשנית של המונח "עבריין", כך שיכלול גם מי שטרם הוגש נגדו כתב אישום. ההצדקה לכך נמצאה בעובדה שאנשי השב"כ הודו במעשה, ולכן, גם בהיעדר הרשעה פורמלית, הם סווגו על ידי בית המשפט כעבריינים מכללא (במשתמע). המקרה שלפנינו שונה בתכלית: ראש הממשלה איננו מודה במאומה – לטענתו, לא נמצא בהתנהלותו שום פסול – ולכן אין בסיס, בשלב הנוכחי של המשפט, לסווגו כ"עבריין". אם הוא לא עבריין, אז אין לנשיא סמכות לחון אותו.
אך מעבר להיבט המשפטי, גם מהבחינה הציבורית, הנשיא איננו יכול לעצור את התנהלותו של הליך משפטי שטרם הגיע למיצוי, סתם כך, ללא שום תוצאות עבור הנאשם. הנימוק היחידי האפשרי לחנינה בתנאים שמבקש ראש הממשלה הוא הרצון להשיג "רגיעה חברתית". עם זאת, סביר להניח שמתן חנינה בתנאים אלו ישיג את התוצאה ההפוכה: הלבה העצורה בקרב מחצית העם, תתפרץ בעוצמה לכל הכיוונים. מחיקה חד-צדדית של ההליך המשפטי הבולט ביותר מאז קום המדינה היא מתכון בדוק להמשך הפירוק של המכנה המשותף הישראלי: מחנה "רק ביבי" יקבל אישוש לטענה שמערכות המשפט תפרו תיק לראש ממשלה מכהן, וממילא יימצא צידוק, מבחינתו, להמשך ריסוקן. ומחנה "רק לא ביבי" ייצא לרחובות בחרון-אף שאין לשער את תוצאתו. נשיא שיעשה כזאת יהיה משול לבלעם במהופך: נקרא לברך ונמצא מקלל.
ואולם, אין בליבי ספק שיש לעשות מעשה כדי להביא את סאגת המשפט אל סיומה המהיר. משך שנים תמכתי בעסקת טיעון, בתנאים סבירים גם לתובעת וגם לראש הממשלה, מתוך הבנה שמיצוי הדין בהקשר הנוכחי איננו תואם את טובת הציבור והאינטרס של מדינת ישראל. עסקה שכזו הייתה על השולחן בעבר, אך לא הבשילה לא רק באשמת ראש הממשלה. עמדת ייקוב הדין את ההר, כתפיסה תביעתית, הובילה אותנו אל המצב הנוכחי, של הורדת ידיים מתמשכת לרעת כולנו.
אינני יודע מה הניע את ראש הממשלה לפנות לבקשת חנינה דווקא בעת הזו, אבל נראה שמדובר במהלך פומבי ראשון שבו הוא מגלה נכונות לסיים את המשפט שלא באמצעות פסק דין. הוא ועורכי דינו בוודאי מבינים את הקושי המשפטי של היעדר סמכות ואת הקושי הציבורי העצום בהיענות לבקשת החנינה בתנאים המבוקשים על ידם. ובכל זאת הם הגישו את הבקשה, ככל הנראה מתוך רצון לאפשר פתיחה של הליך משא ומתן בינם לבין נשיא המדינה באשר לתנאים שבהתקיימם תינתן החנינה.
תנאים אלו כוללים שני עניינים: האחד, הודאה של ראש הממשלה שהתנהלותו הייתה שלא כדין. זה איננו תנאי בלתי עביר: הכישרון הניסוחי וגמישות השפה יכולים לאפשר מציאת נוסחה של הודאה של ראש הממשלה שתקנה לנשיא סמכות לחון אותו, כעבריין, מחד גיסא, אך לא תסמן אות קין על מצחו של ראש הממשלה באופן שיכתים את מורשתו, מאידך גיסא.
התנאי השני נוגע לעתידו של ראש הממשלה בזירה הציבורית. לאחר שנים כה רבות בשירות האומה, ובהתחשב בתהליכים ביולוגיים שכולנו עוברים, נראה שהגיעה העת לסמן אופק פרישה עבור ראש הממשלה. אנשי רל"ב מתעקשים על פרישה מיידית, אך ניתן להציע כי הפרישה תסומן במועד עתידי, נניח בעוד שנתיים (אם הוא לא יוחלף בקלפי בבחירות הקרובות). זהו איננו פתרון אנליטי או אלגנטי, אך הוא פתרון מעשי. לנתניהו תינתן הזדמנות להשלים את המהלכים ההיסטוריים שהוא מבקש לממש – ייצוב ביטחון המדינה ונורמליזציה עם השכנים – אך הוא יתפקד בתוך חלון זמנים מוגדר מראש, שלאחריו יפרוש.
זהו פתרון שאיננו משפיל מי מהצדדים, אך מייצר מידה של הצלחה עבור כל אחד מהם. מנקודת ראות של ניהול סיכונים, כל אחד מהצדדים יוצא וחלק מתאוותו בידו. זכינו, שבבית הנשיא יושב משפטן שקול, בעל הבנה פוליטית וחברתית, שמבין היטב את הצורך להגיע לפשרה. הלוואי שתצלח דרכו.