מערכת החינוך חשובה לא פחות מהביטחון, אבל הישגי התלמידים בינוניים. מה שנדרש ממנה, וממערכות אחרות בישראל, הוא אימוץ התרבות הארגונית של חיל האוויר.
דמיינו מערכת ענקית, שמפעילים אותה אלפי אנשים, כל שעה, כל יום, ללא שום הפסקה. היא מבצעת אלפי פעולות, שרבות מהן ברמת סיכון גבוהה מאוד, והצלחת כל אחת מהן תלויה ברמת התפקוד האישית של אלפי המפעילים של המערכת. המערכת עובדת זה שנתיים בעצימות גבוהה, מותחת את מעטפת הביצועים שלה בדרך חסרת תקדים, וכנגד כל סטטיסטיקה ידועה בתחום עיסוקה – היא לא נכשלה אפילו פעם אחת. מוזמנים להכיר: חיל האוויר הישראלי. החיל אמנם כשל בהגנה על עוטף עזה ב-7 באוקטובר, ואסור לטשטש זאת, אך הכישלון לא היה בהפעלתו אלא באי-הפעלתו, וזה עניין לדיון אחר.
חיל האוויר הישראלי מבצע אלפי גיחות מעל שטח אויב – בזירות קרובות (עזה ולבנון) ובזירות רחוקות מאד (תימן, עיראק ואיראן). ותמיד, ללא שום יוצא מן הכלל, "מטוסינו חזרו בשלום". זהו הישג מדהים. אין מדובר "רק" בהתמודדות המושלמת עם אש האויב, אלא, וזו הנקודה המרכזית, בהפעלה רציפה של מערכות מורכבות מאין כמותן – עלות מטוס "אדיר" היא כ-120 מיליון דולר – החשופות לסיכונים שהתממשותם תלויה בדיוק ביצועי "ברמת הבורג". לצד הטייסים והטייסות, עובדים אלפי אנשי תחזוקה, ברמות שונות, שעל כתפי כל אחד מהם יש להניח את הצל"ש הענק – מטוסינו שבו בשלום.
לא רק הביצוע מרשים, אלא גם התכנון שקדם לו: אנו קוטפים פירות של מהלך ארוך טווח של חיל האוויר, שהחל לפני כ-30 שנים, ונועד להגן עלינו מפני ההתעצמות המסוכנת של איראן. התוכניות עודכנו וחודדו כל העת, תוך התאמה לתנאים המשתנים. המהלך התכנוני – שבו איש לא גוזר סרטים, והתוכניות עוברות מדור לדור של מפקדים תוך שמירת סוד – מעיד על סביבת תפקוד ייחודית שראויה לשבח. תכנון ארוך טווח ורמת ביצוע כזו הם תופעה נדירה בכל מקום, ובוודאי בחברה הישראלית, שבה – כדברי יצחק רבין לפני שלושה עשורים – שוררת התרבות החפיפניקית של "סמוך".
מהו סוד ההצלחה של חיל האוויר? התשובה הפשוטה, לכאורה, היא שחיל האוויר זוכה לסנן מתוך המאגר האנושי הישראלי את מיטב כוח האדם, והמדינה משקיעה בו את מיטב משאביה. זה הסבר רלוונטי, כמובן, אבל מחמיץ את העיקר. לפני למעלה מ-40 שנה קראתי, לראשונה, את הספר הפילוסופי "זן ואמנות אחזקת האופנוע" של רוברט פירסיג. הספר עוסק במשמעות של "מצוינות" ומבקש לעמוד על המושג החמקמק כל כך: "איכות". לטענתו, ביצועים יוצאי דופן ביחס למקובל אינם נובעים דווקא מכישרון אלא מיחס נפשי ומוסרי כלפי הדבר שבו אתה עוסק.
היחס הנפשי שמייצר איכות הוא של אכפתיות; כאשר אדם נוכח לחלוטין בתוך הפעולה שהוא מבצע. היחס המוסרי שמייצר איכות הוא כבוד לאותה פעולה, מתוך מחויבות לביצועה. איכות היא תולדה של שילוב בין תשוקה לבין התמדה. חשוב להבין: מצוינות איננה תכונה אלא "התרחשות". אנשי חיל אוויר, על הקרקע ובאוויר, חיים בתוך תרבות ארגונית שמאופיינת ביחס הנפשי והמוסרי שמייצר מצוינות ומבטיח איכות. האם ניתן לייצא את ההתרחשות המיוחדת הזו למערכות אחרות בחברה הישראלית?
לדוגמה: מערכת החינוך הישראלית חשובה עבור עתידנו לא פחות מאשר חיל האוויר. למרבה הצער, מדדים בינלאומיים, כמו גם הניסיון של רבים, מלמדים על המרחק בינה ובין מצוינות. אין מדובר בחוסר במשאבים – ישראל משקיעה 6.1% מהתוצר הלאומי בחינוך, מול 4.9% בממוצע במדינות המפותחות, ובכל זאת רמת החינוך כאן בינונית-נמוכה לעומתן.
מה שנדרש למערכת החינוך, ולמערכות נוספות בישראל, הוא אימוץ התרבות הארגונית של חיל האוויר. בוגרי החיל: אתם פורשים מצבא הקבע בגיל צעיר יחסית. כמה ברכה תוכל לצמוח לישראל אם תפעלו לייצוא ההתרחשות האיכותית שהורגלתם לה, אל החברה האזרחית. האם יש תקווה ליצירת "חיל אוויר אזרחי"?
