הקדמה מאת סטוארט אייזנשטאט, דניס רוס וידידיה שטרן

ההערכה השנתית של המכון למדיניות העם היהודי היא גם מראה אחורית וגם מצפן שמראה את הדרך קדימה. היא עורכת ספירת מלאי של השנה שהייתה, מחשבת את המסלול של העם היהודי בישראל ובתפוצות ומבררת אם המגמות שמעצבות את עתידנו יחזקו או יחלישו אותנו. ההערכה מוגשת באופן מסורתי לממשלת ישראל ומציעה לקובעי המדיניות ניתוח מאיר עיניים לפי ששת הצירים של רווחתו של העם היהודי: גאופוליטיקה, לכידות, חוסן, זהות, דמוגרפיה והיחסים הקריטיים של ישראל עם ארצות הברית.

כמעט שנתיים אחרי שטבח 7 באוקטובר ניתץ את תחושת הביטחון של ישראל, המדינה עדיין חיה תחת צילו הכבד. מה שהחל כמתקפה רצחנית של חמאס התגלגל למלחמה המורכבת ומרובת החזיתות ביותר בתולדות ישראל.

במהלך השנים תשפ״ד–תשפ״ה (2023/24–2024/25) נלחם צה״ל בעזה, בלבנון, בסוריה ואפילו במעמקי איראן ונחל ניצחונות מזהירים בשדה הקרב: פירוק חיזבאללה ממאגר הנשק ההתקפי שלו והסגת כוחותיו מדרום לבנון, דחיפת האופוזיציה הסורית דאז לפעולה שהובילה להפלתו המהירה של משטר אסד בדמשק, ולבסוף – במבצע משותף חסר תקדים עם צבא ארצות הברית – הנחתת מכה אנושה על תוכנית הגרעין של איראן. כל אלה יחד שינו את מאזן הכוחות באזור לטובת ישראל והחלישו דרמטית את איראן ושלוחיה.

ואף על פי כן המטרות העיקריות של המלחמה טרם הושגו. חמאס לא מרפה מאחיזתו בחלקים מרצועת עזה. בעת כתיבת הדברים (אוגוסט 2025), עשרות חטופים עדיין מוחזקים בשבי ואין כל תוכנית סדורה לשיקום חורבותיה של עזה או להעברת השלטון בה לידי גורם כלשהו מלבד חמאס. סירובה של ממשלת ישראל להציג תוכנית פעולה ישימה ל״יום שאחרי״ – שיש הטוענים כי הוא (הסירוב) נובע ממניעים פוליטיים של שימור הקואליציה הרעועה – הגביר את התסכול בעולם ושחק את אמון הציבור מבית.

התסכול הבינלאומי מתבטא בהתפשטות ההכרה במדינה פלסטינית. אומנם זהו מהלך סמלי, אך הוא מחזק את התחושה בקרב אנשים דוגמת מחמוד עבאס (אבו מאזן), נשיא הרשות הפלסטינית, כי הפלסטינים יקבלו מדינה במתנה בלי שיצטרכו להוכיח שהם זכאים לה. יתרה מזו, אפילו בארצות הברית, התמונות המזעזעות המגיעות מעזה מאיימות להטות את הכף מבחינת התמיכה הציבורית בישראל, כשהרוב כבר אינו תומך בה – ובכלל זה רפובליקנים ואוונגליסטים בגילים 18–26.

בתוך ישראל הזירה הפוליטית השתעבדה לקרבות על כיווני המלחמה, על גורל החטופים ועל המניעים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. מבקריו מאשימים אותו שהוא מעדיף את הישרדותו הפוליטית על פני בהירות אסטרטגית; תומכיו מהללים אותו על ניצול ההזדמנות ההיסטורית לעצב מחדש את המבנה הביטחוני של המזרח התיכון. מבחינה צבאית, ישראל חזקה משהייתה זה עשרות שנים; מבחינה מדינית, היא מעולם לא זכתה לתמיכה כה חמה מצד הבית הלבן כמו בימיו של הנשיא דונלד טראמפ, אבל באירופה היא נעשית מבודדת יותר ויותר ונמצאת תחת מתקפה משפטית ופוליטית גוברת והולכת.

ישראל עומדת כרגע בצומת דרכים: המפלה הניצחת של חיזבאללה, נפילת משטר אסד והפגיעה הקשה בשאיפות הגרעין של איראן פתחו פתח לגיבוש סדר אזורי חדש, שבמסגרתו מדינות סוניות מרכזיות עשויות להתייצב לצד ירושלים נגד הציר השיעי המוחלש. אלא שללא אופק פוליטי בעזה, יש סכנה שההצלחה הצבאית קצרת המועד תתאבן ותהפוך לבידוד אסטרטגי ממושך.

מבחינה פנימית, המדינה מתמודדת עם אחד המשברים החברתיים והפוליטיים העמוקים ביותר שידעה אי פעם, שהוא גם כנראה אחד הקשים ביותר לפתרון. אמון הציבור הישראלי בממשלה מעולם לא היה קלוש יותר. הקיטוב מחריף. המחלוקות המתמשכות בדבר זהותה של ישראל, שיטת הממשל שלה וחלוקת הנטל האזרחי נותרות ללא פתרון. הטראומה של 7 באוקטובר איחדה להרף עין את הישראלים נגד האויב המשותף, אבל אורכה של המלחמה ועצימותה פתחו פצעים ישנים: מחלוקות בענייני הרפורמה המשפטית, חוקי המשחק הפוליטי והפטור משירות צבאי המוענק באופן גורף לאוכלוסייה החרדית המתרבה במהירות.

ישראל יכולה לבחור להתעמת עם האתגרים הללו עכשיו – בעזרת רפורמה חוקתית פרגמטית, לגיטימציה פוליטית מחודשת וחלוקה הוגנת יותר של הנטל. אם היא תבחר שלא לעשות זאת, היא עלולה להתגלגל ממשבר למשבר במעגל קסמים ששום ניצחון צבאי לא יצליח לשבור.

האיומים על יהודים ברחבי העולם מדאיגים יותר ויותר, כשהתיאורים של היהודים כאויבי האנושות צוברים תאוצה ושוב אינם תופעה שולית בלבד. באירופה, אנשים עם עבר אנטישמי מתועד מעפילים לעמדות של סמכות פוליטית, ויהודים רבים חשים צורך להצניע את סממני הזהות החיצוניים שלהם. בארצות הברית, הייצוג היהודי באוניברסיטאות העילית פוחת בהדרגה, וההזדהות עם ישראל בקרב צעירות וצעירים אמריקאים – בייחוד בתוך המפלגה הדמוקרטית – צונחת במהירות.

ובכל זאת יש סיבות לתקווה. האוכלוסייה היהודית בעולם גדלה – עם צמיחתה גם בישראל וגם בקהילות רבות בתפוצות. ואף שלראשונה זה שנים מאזן ההגירה של ישראל הוא שלילי – משמע, יותר אזרחים עוזבים את הארץ מאשר מהגרים אליה – בכל זאת התפוצה הישראלית המתהווה יכולה לשמש גשר חי לקהילות היהודיות בכל העולם, להדק את הקשרים שלהן עם ישראל ולהפיח רוח חיים בקהילות יהודים מזדקנות מעבר לים.

במונחים אזוריים, הסכמי אברהם צלחו בשלום את מערבולת המלחמה. כאשר יסתיים הסכסוך בעזה, עשויה להיווצר הזדמנות ייחודית להרחיב ולהעמיק את הבריתות הללו עם מדינות כגון סעודיה, אינדונזיה ואחרות.

ואולי הדבר המעודד ביותר הוא התחושה המחודשת של סולידריות בעולם היהודי. ההלם של מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 גרם אפילו לקהילות מנותקות לחזור לקשר פעיל עם ישראל. מקצה העולם ועד קצהו, היהודים התייצבו – פוליטית, כספית וקהילתית – למפגן תמיכה ואחדות שכמוהו לא ראינו זה עשרות שנים. המשבר עורר חשיבה מחודשת, הן בישראל והן מחוצה לה, על משמעותה של עמיות יהודית במאה ה־21. צעירות וצעירים יהודים בתפוצות שבים ומתחברים לקהילה, ומנהיגי הקהילות קיבלו הזדמנות נדירה להפוך את ה״ביחד״ שנוצר תחת אש לאחדות שתאריך ימים.

אם נתפוס את הרגע – באמצעות מיזמים חינוכיים משותפים, תוכניות מורחבות ודיאלוגים גלויי לב, אף אם קשים לעיתים – נוכל להפוך את הסכנות ואת שברון הלב המשותף לחוסן יהודי חובק עולם בעתיד. זהו האתגר – וגם הסיכוי – שבלב ההערכה השנתית הנוכחית.

סטוארט אייזנשטאט, דניס רוס
יו״רים משותפים

ידידיה שטרן
נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI)