סוגיית החטופים כמבחן ערכי נוכל לנצח רק בכוח החיים ובהעמדת ערך החיים וצלם האדם כמטרה העליונה של הלחימה.
לא רציונאלית, אנושית גם לו היו בידי פרטים רבים יותר, סביר שלא הייתי מגיע לכדי תשובה חד משמעית בדיון סביב עסקת חטופים. אבל חשוב לי להגיד שההכרעה בעד עסקה יכולה ללכת יד ביד עם מבט מפוכח כלפי העתיד
עסקה עם השטן כשם שאלוקים איתנו בצרה, כך אנחנו חייבים להיות בצרה עם משפחות החטופים, ולא משנה מה דעתנו על העסקה
מעשה באבדת בת מלך כאשר אני בוחרת לענוד את סיכת החטופים על דש בגדי, אינני מצהירה בכך הצהרה פוליטית, אלא משרטטת את גבולות ההזדהות שלי, את החמלה, את השבועה להתגעגע בכל יום ויום עד שובם
פרשת הקללות ומלחמת חרבות ברזל חייבים לקחת בחשבון ששחרור החטופים אינו רק שאלה הנוגעת לחייהם של היקרים והיקרות שנמצאים בשבי החמאס, אלא זו שאלה שקשורה גם לקרע החברתי שנוצר כתוצאה מהסוגייה הזו.
מצוות פדיון שבויים אם תתבצע עסקה לשחרור חטופים במחיר מופקע, לא ננצח את המלחמה, ובכך נסכן נפשות רבות לאין ערוך ממה שנציל. אין מדובר בהשערה אלא בלמידה מניסיון העבר.
פדיון שבויים בדור אינדיבידואליסטי ואנטי-אינדיבידואליסטי הציבור נדרש לעמדה מאוזנת: מחד גיסא אין הוא רשאי לעשות פעולה אקטיבית שתסכן את החטוף המסוים גם למען תועלת הכלל, ומאידך גיסא יש להימנע מפעולה שיכולה להציל אותו אם תסכן את הכלל.
"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו" כשם שאפשר לשער מה היה חש אברהם אבינו אילו לא היה פועל להציל את בן אחיו השבוי, כך ניתן להעריך כיצד נרגיש אנו אם נפקיר את אחינו ואחיותנו
וּפְדוּיֵי ה’ יְשׁוּבוּן אנו יודעים שכל הסכם לא יהיה הסכם של ניצחון. השאלה עד כמה אנחנו מוכנים לוותר. אנו יודעים שיש עסקאות שיסכנו את חיי כולנו ואסור לעשות אותן, אבל אנו מוכנים להיכנס ל-"ספק סכנה" על-מנת לשחרר את החטופים.