הדרך שעשתה ישראל עד למדינה היהודית האיתנה שהיא היום לא הייתה צפויה, ומכמה בחינות מכריעות – בלי הידידות והתמיכה של ארצות הברית זה לא היה קורה כלל. אבל את נשמתה של ארצות הברית ואת רוחה היא חייבת במידה רבה לשורשים התנ"כיים של העם היהודי.

 יש משהו מיוחד בארץ ישראל; חוט בלתי נראה המחבר כל יהודי למולדת. כתלמידה בבית ספר, כאשת מקצוע, כרעיה, כאם וכסבתא – הבית שלי תמיד שׁם בשבילי כל אימת שאני זקוקה לו.

התקווה ליצור זהות כלל־ישראלית מוסכמת, שתיחקק בסלע חוקתי ותשמר את דיוקנה של המדינה לאורך זמן, נראית היום תקוות שווא. יתרה מזו, משמעותה האפשרית של הגשמת תקווה זו היא הענקת מעמד של בכורה בוויכוח הישראלי לתפיסה אחת על פני אחרת, ומשום כך הדרת ישראלים רבים. את הפתרון יש לחפש בכיוון אחר

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שאופיו קובע את אופייה של המדינה. מהות זו היא המכנה המשותף הפשוט של העם היושב בציון. אם נהיה ראויים לכך, גם המיעוטים הלא־לאומיים שבקרבנו, מיעוטים שאינם יהודים, יתחברו לאותו החזון מתוך כבוד והערכה.

מדינת הלאום היהודית־ישראלית־דמוקרטית יכולה להציע מוטיב לאומות הדמוקרטיות שלפיו הפרט אינו יכול לעמוד מעל כולם, ורק אם יש לו קשרים רחבים ומורכבים עם אחרים, הוא יכול לעמוד בפני עצמו ולהגדיר את זהותו על פי מכלול הקשרים שהוא מצליח לטוות.

דלדולה של מערכת החינוך הממלכתית מסכן את עתידה של ישראל. חלוקתה לקבוצות וקהילות והקמת מסגרות חינוכיות פרטיות למחצה, ואפילו מגמות ליברטריאניות, המציעות מַעבר לשיטה של חלוקת שוברים, מסכנות את הזהות הלאומית ושוחקות את האחריות ואת הסולידריות, שניים מערכי היסוד של המדינה היהודית.

כפי שאזרחי ישראל שאינם שומרי תורה ומצוות אינם מעוניינים שמועצת גדולי התורה תהיה הגורם המכריע בשאלות חוקתיות במתח שבין "יהודית" ו"דמוקרטית", כך אין סבירות והיגיון שמועצת השופטים הדמוקרטים הליברלים תהיה הגורם המכריע תדיר במתח הזה. מקום ההכרעה בשאלות ערכיות צריך להיות בכנסת לבדה, שכן היא זו שבידה לשקף באופן הטוב ביותר את רצון העם.

מדינת היהודים לא תזכה ביציבות ובשלום בלא שתהיה גם מדינת כל אזרחיה, כל הישראלים; לא כתחליף, לא כהתחמקות מאופייה הלאומי־יהודי של המדינה ולא כוויתור על נוכחותה החשובה והמפרה של היהדות בתרבות ובפרהסיה הישראלית, אלא כזירה משותפת של פעילות אזרחית למען הטוב הציבורי ליהודים וללא־יהודים בישראל.

יש הגורסים כי המונח "ציונות" אינו משמעותי עוד. לשיטתם, הציונות הייתה מיזם של המאות התשע עשרה והעשרים להקמת מולדת יהודית בטוחה שהעולם מכיר בה. זה הצליח ב־1948. תומכי המיזם המשיכו איתו הלאה; מתנגדיו צריכים להתגבר ולהמשיך גם הם הלאה. אבל גם אם נתעלם מכך שלא כל העולם מכיר במולדת הזאת ושהיא אינה בטוחה במלוא מובן המילה, השקפה כזאת על הציונות מקטינה את המשמעות האמיתית שלה.