מדינה יהודית או מדינה ליהודים? בעינֵי הדור של הוריי ובעיניי, בילדותי, הייתה ישראל נס. אבל הנס ההוא לא התבטא בממלכתיות ובריבונות מדינית, ובוודאי לא בשלילת התפוצות ובדחיית הדת. עבורנו, המשמעות של ישראל הייתה הגנה מפני רוצחים אנטישמים, ומעבר לכך – הגשמת החלום היהודי לחיות כיהודים מאמינים בארץ ישראל.

משמעות הגדרתה החוקית, והתודעתית, של מדינת ישראל כ"יהודית ודמוקרטית" נמצאת זה שנים בלב הדיון הפוליטי והציבורי, ומן הסתם תמשיך לככב בו גם בעתיד. ואולם, בהתחשב במרכזיותה של השאלה, מפתיע עד כמה מעט היא נבדקה ברמת הציבור הרחב או דעת הקהל. דהיינו, כיצד מפרשים אזרחי ישראל הגדרה כפולה זו ואיזה תוכן יוצקים לתוכה?

האם מדינה יהודית יכולה להיות בעת ובעונה אחת גם מולדתו של העם היהודי וגם מדינת כל אזרחיה? הדעה הרווחת היא שלא, אבל אני חולק על כך.

מדינת ישראל ניצבת מול אתגרים גאופוליטיים מרחיקי לכת, אולם השאלות הגדולות בהתמודדות זו כרוכות במתחים פנימיים בעצם הגדרת זהותה כמדינה יהודית דמוקרטית, ואלה עלולים לרסק אותה מבפנים.

בהתחשב בדרגת הקושי, ישראל הצליחה יפה למדי ב־75 שנותיה, עם ההיסטוריה והאתגרים שהיא צריכה להתמודד איתם. ואולם המשימה עדיין לא הושלמה, ויש עוד רבות לעשות.

רוב גדול ויציב בחברה הערבית תומך בחברה משותפת, המתאפיינת ביחסים טובים ובשוויון בין שתי האוכלוסיות. גם רוב יהודי תומך באותו עיקרון של חברה משותפת. ההבדל הוא שרוב היהודים סבורים שצריך להתחיל ביחסים טובים ובטוחים שהדבר יוביל בעתיד לשוויון. החברה הערבית, לעומת זאת, מחזיקה בעמדה הפוכה הגורסת כי השוויון חייב להקדים את היחסים הטובים.

אתגר החיים במדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית הוא עניין שכל ישראלית וישראלי נתקלים בו יום־יום. לי – כאישה דתייה, פמיניסטית, מחויבת לזכויות האדם ונאמנה ללא סייג להלכה ולמסורת ישראל – האתגר הזה הוא חוויה פנימית מתמשכת, הן במה שקשור ביחסים שבין יהודים לערבים והן במה שקשור ביחסים שבין יהודים לבין עצמם. ואולם במסגרת זו, בשל קוצר היריעה, אתמקד רק בקטגוריה השנייה.

מדינת ישראל הגיעה להישגים אדירים בכל התחומים, ובעולם כולו מרבים להעלות על נס הצלחה כבירה זו. בלי לפרט כאן, מדינה קטנה זו הפכה בכמה תחומים לאימפריה בינלאומית. ובכל זאת, השקפת עולמה מנוגדת בתכלית, גם היום, למושג "עַם התורה", שהוא־הוא סוד קיומנו.

היהדות שאני חש חלק ממנה נרתעת מן הזחיחות והיוהרה שאני רואה אצל קבוצות ומפלגות ו"חוגים" מסוימים ביהדות של היום; מהצירופים־הכבולים שלהם, שהולכים ומתהדקים על צווארי. צירופים של דת ומשיחיות. של אמונה וקנאות. של לאומיות, לאומנות ופשיזם.