הסתיימה שנה עברית סוערת במיוחד שההתרחשויות הדרמטיות בה – בישראל ובעולם היהודי כולו – מסוכמות במוצר הדגל של המכון, ההערכה השנתית של מצב העם היהודי, שמצורף כאן. המסמך יוגש בשבוע הקרוב לנשיא המדינה ויפורסם בכלי התקשורת. השינויים במצב העם היהודי בשנה האחרונה עוררו אותנו לפרסם כאן קריאה לממשלת ישראל לשקול את ההשלכות של פעולותיה לא רק על אזרחי ישראל אלא גם על העם היהודי כולו. כולנו תפילה שהשנה הבאה תביא שלום לאזור ורגיעה לעולם כולו.

הממשלה בחרה להרחיב את המלחמה ולהשתלט על העיר עזה, בניגוד לעמדה המקצועית של צה"ל ובניגוד לעמדת חלק גדול מהציבור. עשרות אלפי צווי גיוס נשלחו לאזרחים – ובהם שני בנים שלי וחתן. הללו יצאו לקרב, כפי שעשו במאות הימים הקודמים, אך על הממשלה להסביר איזו אסטרטגיה המהלך אמור לשרת ומה אמורה להיות תוצאתו המדינית.

מטרות המלחמה – שחרור החטופים והכרעת החמאס – עומדות, לכאורה בסתירה זו לזו. רוב הציבור מעדיף את שחרור החטופים וכך גם ממליץ הצבא, אך הממשלה מעדיפה את הכרעת החמאס. זו החלטה לגיטימית ועל הצבא לממשה, אך היא עלולה להטיל צל כבד על העתיד הישראלי הן מבחינת הסולידאריות הפנימית, הן מבחינת שחיקת הצבא והן מבחינת מעמדה הבינלאומי של ישראל. האם יימצא פתרון שימנע את ההסלמה?

לאחר עשרות שנים, ישראל שבה להילחם במדינת אויב, במלחמה קצרה, ועם תוצאה ברורה, חדה ומהדהדת – ניצחון. ההרתעה הישראלית כלפי אויבנו עומדת בשיאה והיא נתמכת בברית עם ארה"ב, שתורגמה למעשים נחרצים. כדי שישראל תעלה על דרך המלך עלינו לסיים את המערכה בעזה ולהתפנות למערכה החשובה מכולן - תיקון חברתי פנימי.

נקודה למחשבה: המחדל של 7/10 ועימו האובדן וההשפלה הלאומית, ניהול המלחמה הארוכה בתולדותינו, טרגדיית החטופים, הרפורמה/מהפכה המשפטית, הצונאמי המדיני, אי האמון של רוב הציבור בראש הממשלה – כל אלה לא פגעו ביציבות הממשלה. היא מתערערת עכשיו – אף שהעניין טרם הוכרע – משום המחלוקת על (אי) הגיוס של החרדים לצבא. מה זה אומר עלינו, הישראלים?

שני העובדים הצעירים בשגרירות ישראל שנורו למוות בוושינגטון הם קורבנות ישירים של ההסתה האנטישמית המכוערת, שלמרבה הצער נמצאת במגמת עלייה. יהי זכרם ברוך. ישראל מחדשת את הלחימה העצימה בעזה. מהלך זה מקים עלינו צונאמי חסר תקדים של גינויים חמורים ממדינות ידידותיות. גם הישראלים חלוקים באשר למהלך זה: קרוב למחציתם סבורים שהתמשכות המלחמה היא מסיבות פוליטיות וכשני שלישים סבורים שיש להעדיף עסקה שתביא להחזרת החטופים.

316 חיילי צה"ל – טובי בנינו ובנותינו – שילמו בחייהם בהגנה על הריבונות הישראלית מאז יום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל. "במותם ציוו לנו את החיים" (ח"נ ביאליק). אלא שעלינו האחריות לתת לחיים אלו משמעות לאומית ציבורית המצדיקה את האובדן הפרטי. האם נדע לעשות זאת גם בעידן של מחלוקת עזה המפלגת אותנו?

ערב חג החירות איננו שוכחים את החטופים שאינם בני חורין. החג איננו שלם בלעדיהם. תחושת החג גם נפגמת עקב השיח הפנימי הסוער בחברה הישראלית, שהולך ומקצין. ובכל זאת, נסב יחדיו אל שולחן הסדר – כל חלקי העם – ונזכיר לעצמנו את ברית הגורל המשותפת לנו, שהיא מקור עוצמתנו.

בישראל מתחולל מאבק אזרחי כאשר הממשלה, אשר איננה נהנית מאמון הציבור, מבקשת לפטר שניים משומרי הסף החשובים - היועצת המשפטית לממשלה וראש השב"כ. במקביל, ישראל חוזרת להילחם בעזה ואפשר שיידרש גיוס נרחב. זהו שילוב עניינים מסוכן במיוחד. האם תדע הממשלה להרגיע את החזית הפנימית כדי לאחד כוחות מול החזית החיצונית?