התפוצות

אתגר הגיור

בית המשפט העליון הכיר בתוקפם של גיורים רפורמיים וקונסרבטיביים שנערכים בישראל לצורך מתן אזרחות על פי חוק השבות. המערכת הפוליטית גועשת סביב הנושא – המחנות הידועים מראש אינם מהססים לנקוט במילים הקשות ביותר – אך אסור לטעות: בהתבסס על תקדימים משפטיים שפותחו במשך יובל שנים, לבית המשפט כמעט ולא היה שיקול דעת. התוצאה התחייבה כמעט באופן מתמטי

ראשית, ישראל, כמדינה דמוקרטית, איננה יכולה להתייחס באופן לא שיוויוני לבתי דין של זרמים דתיים שונים. משהכיר בית המשפט, כבר לפני חמש שנים, בתוקפם של גיורים פרטיים אורתודוקסיים (חרדיים ודתיים-לאומיים) עליו להכיר באופן זהה בתוקפם של גיורים פרטיים של זרמים מרכזיים ומוכרים אחרים.

זו הסיבה לכך ששלושה שופטים דתיים, שניים מהם מהשמרניים ביותר, תמכו בפרשנות המשפטית שהתוותה הנשיאה חיות בפסק הדין המרכזי. חלקם מבטאים בגלוי את הסתייגותם האידיאולוגית מהתוצאה – הם היו מעדיפים שההכרה בגיור תופקד בידי הרבנות הראשית לישראל, אך כשופטים מקצועיים הם מחוייבים להגיע לתוצאה המשפטית הנכונה הנגזרת מתקדימי העבר, אף אם הדבר סותר את השקפת עולמם. זו הכרעה מעוררת כבוד. היא גם מהווה תשובה מוחצת לאלו שנוהגים להאשים את השופטים בהטיות אידיאולוגיות הנובעות מהעדפות אישיות.

שנית, ישראל, כמדינתו של העם היהודי, חייבת להכיר בתוקפן של פרשנויות שונות של הדת היהודית ולא רק בפרשנות האורתודוקסית. מדינת ישראל איננה מדינה של עדה דתית אחת אלא היא מדינה של כלל היהודים. כיצד יכולה המדינה להתהדר בחוק יסוד "ישראל מדינת הלאום של העם היהודי" ולהתיימר להוות בית לאומי לכל בני העם אם תמשיך להפלות בין חלקי העם ולא תחיל את חוק השבות על מי שהוכר כיהודי על ידי הקהילות הדתיות המרכזיות החיות מחוץ לישראל?

חשוב להבהיר: בניגוד לטענות של חלק מהפוליטיקאים החרדיים, ההכרעה השיפוטית איננה עוסקת בשאלה דתית – מהו גיור תקף, אלא בשאלה אזרחית-חילונית – איזה גיור יוכר לצורך מתן אזרחות. לכן, פסיקת בג"ץ איננה פוגעת בדת האורתודוקסית ואין מקום לטענות של חדירה של בית המשפט אל המתחם ההלכתי.

אף שכאמור, ההכרעה המשפטית לא היתה מורכבת, בית המשפט עיכב אותה במשך 16 שנים תמימות. השופטים משכו רגליים משום שהבינו, בצדק, שהנושא איננו ראוי להכרעה שיפוטית. בלשונו של השופט סולברג: "לא לחקיקה שיפוטית, טלאי על טלאי, ראויה סוגיית הגיור, אלא לחקיקה ראשית נהירה וסדורה בכנסת ישראל". הנשיאה חיות מבהירה כי השאלה שנידונה קשורה ליחסים שבין העם בישראל ובתפוצות וביחסים שבין דת ומדינה, שהם עניינים המסורים להכרעת הכנסת (במגבלות חוק היסוד). רק משהתברר כי הכנסת, לדורותיה, משתמטת מתפקידה עקב אילוצים פוליטיים, נאנס בית המשפט להכריע. לפיכך התקפות הזעם של חברי הכנסת והממשלה נגד הכרעת בית המשפט הן מגוחכות.

עם זאת, גם התומכים בפסיקה אינם יכולים להיות מרוצים: המחלוקת המתמשכת סביב הגיור היא חומצה מאכלת של הלכידות היהודית בתוך ישראל ומחוצה לה. לפיכך יש להגדיר את תחום הגיור בישראל כסוגיה לאומית ולהסדיר אותו, באופן ממלכתי ומוסכם, במסגרת חקיקה ראשית.

בישראל חיים קרוב לחצי מיליון אזרחים, שעלו מכוח חוק השבות אך אינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה והחוק הישראלי. גיורם נדרש הן מההבט האישי – מניעת פגיעה בזכויות האדם שלהם (למשל בזכות להינשא), והן מהיבט הלאומי – על מנת שלא תיווצרנה מגילות יוחסין ונתפלג לשני עמים: יהודים הלכתיים ויהודים אחרים. חוק גיור ממלכתי יוכל להוות מענה רק אם יאפשר ריבוי קולות הלכתיים בתוך המסגרת הממלכתית, כך שגם גיור נוסח בית הלל, שמושיט ידיים מקבלות כלפי המבקשים להתגייר, יוכר על ידי המדינה כתקף לכל דבר ועניין. במציאות סובלנית יותר ניתן יהיה להקים בית דין שיכלול דיינים משלושת הזרמים, שיקבלו על עצמם להפעיל מדיניות הלכתית מוסכמת שעומדת בסטנדרטים מקלים המקובלים בהלכה האורתודוקסיה. הדבר יחייב גמישות מכל הצדדים, אך תועלתו לאחדות העם היהודי תיזכר לדורות.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות