מחקר זה עוסק בזהות המסורתית בישראל העכשווית. הוא מבחין בין המסורתיות כשיח יהודי-תרבותי חדש שהחל להתפתח רק בשלהי המאה העשרים, לבין מסורתים, אנשים שאורח חייהם מסורתי ואינם מודעים בהכרח לשיח האינטלקטואלי על אודות המסורתיות. חלקו הראשון של המחקר מציע ניתוח נתונים על אודות המסורתים עצמם, המבוסס על עיבוד נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ופילוח סקרים רבים שנערכו על ידי גופים שונים בעשור האחרון.
לפיכך, המחקר מחולק לשני חלקים נפרדים ומשלימים: חלק ראשון העוסק בניתוח מידע על אודות המסורתים בישראל, תפיסתם העצמית, שיעורם באוכלוסייה הכללית ועמדותיהם בשלל נושאים העומדים בליבה של החברה הישראלית. החלק השני עוסק במסורתיות כשיח רעיוני-תרבותי הנמצא בהתהוות מתמשכת מאז סוף שנות התשעים. בחלק זה אטען שרשת השיח היא מרחב של ריבוי ולכן עלינו לדבר על ״זהויות מסורתיות״ בלשון רבים.
ניתוח הנתונים שבחלק הראשון מעלה שורה של ממצאים חשובים על אודות המסורתים בישראל:
שיעור המגדירים את זהותם הראשית כ״מסורתית״ בישראל נמצא בדעיכה מתמשכת בעשורים האחרונים, אולם יותר ויותר ישראל מזדהים עם המסורתיות כזהות משנית. אם 19% מהיהודים בישראל מזדהים כ מסורתים כשם עצם, כ-45% מוכנים להזדהות כ מסורתים כשם תואר, כאשר ניתנת להם האפשרות להיות ״חילוני-מסורתי״, ״דתי-מסורתי״ וכן הלאה.
הזהות המסורתית עדיין מזוהה עם מזרחיות, אולם יותר ויותר לא-מזרחים (אשכנזים, מעורבים, יוצאי ברית המועצות וכו׳) מגדירים את עצמם כ מסורתים גם כן. הדבר נכון כפליים כאשר הזהות המסורתית משנית. גם אם אין ספק שהמסורתיות הישראלית צמחה והתגבשה בקרב יוצאי ארצות האסלאם, היא כבר הפכה לבשורה פוסט-עדתית.
הממצאים מורים שהזהות המסורתית אינה פרקטיקה דתית בלבד. ההפך הוא הנכון – הציבור המסורתי מאופיין בהטרוגניות גדולה בכל הקשור לפרקטיקה הדתית בחיי היום-יום, עם קצוות קרובים לאורתודוקסיה מחד ולחילוניות מאידך.
הממצאים מורים שיש לציבור המסורתי השקפת עולם המבדילה אותו מהציבור החילוני או הדתי. מדובר בציבור המאמין ביותר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בישראל המסורתית, לא רק שהרכיב היהודי והרכיב הדמוקרטי הכרחיים זה לזה, אלא שהיהדות אינה נתפסת כקטגוריה דתית כי אם תרבותית-מורשתית.
הציבור המסורתי פלורליסט במהותו, מתנגד לכפייה מכל סוג ותומך בחופש דת וחופש מדת, עבור חילונים וחרדים כאחד. הפלורליזם המסורתי אינו פילוסופי-הצהרתי כי אם מעשי-קיומי, ומתבטא במיוחד במצבים של קונפליקטים. במצבים אלה, מסורתים יעדיפו פשרה פרגמטית בין הצדדים על פני עמדות עקרוניות וחד-משמעיות.
חלקו השני של מחקר זה עוסק בשיח על המסורתיות כאופציה רעיונית-תרבותית עבור החברה הישראלית כולה. המחקר מראה שלצד השיח המסורתי-מזרחי הידוע, ישנם גם שיחים מסורתיים אחרים שצומחים במגזר החילוני ובמגזר הציוני-דתי. יחד, שיחים אלו מייצרים רשת של שיח מסורתי, משפיעים אלה על אלה, נותנים קול לציבור המסורתי בישראל ומרחיבים את שורותיו. בפרק זה מוצע שקיימים ארבעה יסודות מרכזיים ומשותפים לשלושת השיחים המסורתיים:
זהות נקבובית: זוהי זהות שאינה מאופיינת בחשיבה אידאולוגית-דוגמטית ולכן מסוגלת לספוג רעיונות חדשים ואף להתרחב בעקבותיהם. היא עומדת בניגוד לזהות הקטגורית והבלתי-חדירה של החילוניות או החרדיות הנוקשות. נאמנות למסורת והשאיפה לעצב את החיים היהודים בישראל מתוך דיאלוג מתמשך עמה.
אוטונומיה ופרשנות: נאמנות למסורת כוללת הקשבה לכלל הקולות שעיצבו עד עתה את המורשת היהודית הענפה. אולם, אין זה אומר כי האדם נכנע למסורת או מציית לה באופן עיוור. המרחב המסורתי מאופיין ביחס אוטונומי כלפי המסורת ומניח את היכולת לבחור מתוכה את הראוי עבור המסורתי כיום. אוטונומיה זו כוללת גם מידה של פרשנות המאפשרת גם היא להמשיך רצף יהודי באופן שאינו אנכרוניסטי.
לאומיות יהודית מתונה: המרחב המסורתי הוא פרויקט המתרחש בישראל כאן ועכשיו מתוך קבלת רעיון הלאומיות היהודית וניסיון לבנות מחדש את היחסים בין הדתי ללאומי, מבלי שחלק אחד ישתלט על חברו.
חלק זה נחתם בתובנות על היכולת של המסורתיות החדשה לחזק את החברה המשותפת לישראל ולבנות מחדש את היחסים בין שבטיה וזרמיה השונים.
אני מבקש להודות לחוקרי המכון שקראו את הטיוטות הראשונות של מחקר זה ותרמו לו רבות בהערותיהם ותובנותיהם, ובמיוחד לפרופ׳ ידידה שטרן, ד״ר שוקי פרידמן, פרופ׳ נסים ליאון, ד״ר דב מימון וד״ר שלמה פישר. כמו כן, אני מודה לד״ר חנה פנחסי ויפה בניה שחלקו עימי את תובנותיהן. לבסוף, אני מודה לשמואל רוזנר, לתנועה הרפורמית, לרשת המסורתית, למרכז ויטרבי לחקר דעת קהל ומדיניות שבמכון הישראלי לדמוקרטיה ולתנועה ישראל חופשית, שאפשרו לי לעשות שימוש בסקרים שהם ערכו ובנתונים שהם אספו לאורך השנים.