מבוא

ישראל כמדינת לאום ריבונית מתפקדת במובנים רבים בדומה למדינות לאום אחרות. מוטלת עליה האחריות להחזיק צבא שיש ביכולתו להפעיל כוח כדי להגן על כלל אזרחי המדינה ותושביה. העוצמה הצבאית היא מרכיב מנורמל בחברה הישראלית. מכל ישראלי וישראלית בני שמונה עשרה מצופה להתגייס לשירות צבאי, למעט חריגים באוכלוסיות החרדית והערבית. השירות הצבאי הוא גם חלק מתהליך היות ישראלי. במובנים מסוימים הוא משמש אמצעי לִחברוּת תרבותי ולאזרוח, המטפח תחושת ישראליות בקרב אוכלוסיות המגיעות ממערכות חינוך ומרקעים אתניים שונים, ומקהילות חילוניות ודתיות שאינן חולקות בהכרח חוויה משותפת של חינוך אזרחי במסגרת בית הספר. לרוב יהודי התפוצות, לעומת זאת, אין קשר ישיר לשירות צבאי. רוב היהודים ברחבי התפוצות אינם משרתים בצבא, אינם משתתפים בתוכניות הכשרת קציני מילואים (ROTC) או במסגרות מקבילות להן ואינם רואים בשירות הצבאי מסלול מקצועי. כתוצאה מהבדל זה בחשיפה מייחסת כל קהילה ערך שונה לחיים הצבאיים. בעבור רוב יהודי התפוצות, העוצמה הצבאית היהודית היא מושג מופשט. בעבור יהודי ישראל, לא זו בלבד שזוהי חוויה ממשית וקונקרטית, היא נתפסת כהכרחית להבטחת הישרדות המדינה ואזרחיה.

במידה מסוימת, הגישה האמריקאית, ובאופן רחב יותר, גישת יהדות התפוצות, משקפת המשכיות של עמדות יהודיות גלותיות מסורתיות כלפי הכוח הצבאי וכלפי אתוס הלוחם. מכיוון שיהודי הגלות היו ברובם מפורזים מבחינה צבאית ותלויים בשליטים ובבעלי כוח לא יהודים (כגון בישופים או אצילים) לשם הגנתם, זוהה הלוחם המצליח עם מודל לא יהודי של מעלה וסגולה. אף שיהודי הגלות היו מודעים לכך שרבים מגיבורי המקרא היו לוחמים דגולים נדחה ממד זה של החיים היהודיים לעידן המשיחי העתידי. ייתכן שבעקבות הפיכת ההכרח למעלה פיתחו היהודים אידיאלים תרבותיים של למדנות, יראת שמים, חריפות אינטלקטואלית וכדומה. לדברי חוקרים כמו דניאל בויארין, היהדות התלמודית וחיי הגלות היהודיים שהתפתחו בעקבותיה הציגו דימוי חלופי של עוצמה גברית. בעוד המודל המערבי הדומיננטי (ששורשיו בתרבות הרומית העתיקה) הדגיש שליטה גברית ותוקפנות, המודל היהודי החלופי הבליט עדינות, למדנות והתחשבות בזולת. כתוצאה מכך נתפסו לעיתים קרובות גברים יהודים בתרבות המערבית כבעלי מאפיינים נשיים או כמי שאינם תואמים את אידיאל הגבריות המקובל.

השיבה אל הכוח

אחד ההיבטים המרכזיים של המהפכה הציונית היה החזרה לפעילות צבאית. חזרה זו נכפתה במידה רבה עקב עוינותן של האוכלוסיות והמדינות הערביות כלפי המפעל הציוני להקמת מדינה יהודית. אולם משמעותה הייתה עמוקה יותר מצורכי ביטחון מיידיים. בדומה לשיבה לחקלאות גם השיבה לכוח צבאי הייתה חלק מתוכנית הנורמליזציה הציונית. העם היהודי אמור היה להיות במדינתו ובמולדתו ככל העמים העצמאים: מסוגל להגן על עצמו ואינו תלוי ברצונם הטוב של אחרים בענייני ביטחון. ממד זה של האידיאולוגיה הציונית קיבל משנה תוקף ושכנוע לאחר זוועות השואה.

טוהר הנשק

בה בעת, שיבה זו לשימוש בכוח אלים ככלי עוצבה, לפחות ברמה העקרונית, כך שתתאים לתפיסה הרחבה יותר של הוגים ושל מנהיגים ציוניים מרכזיים באשר ל"שיבה היהודית להיסטוריה": שיבתו הקולקטיבית של העם היהודי אל הפוליטיקה, אל המדיניות החברתית והכלכלית, אל היחסים הבינלאומיים ואל התחום הצבאי. כמיעוט נרדף נטו יהודים לראות עצמם כבעלי מעלה מוסרית גבוהה מזו של סביבתם הלא־יהודית המדכאת. אפשר לטעון שהדבר נבע מכך שליהודים לא היה כוח פוליטי ולכן לא יכלו לדכא אחרים (כפי שטוען מלך הכוזרים בדיאלוג הפילוסופי הבדיוני "ספר הכוזרי" מאת יהודה הלוי). אולם יהודים רבים ייחסו זאת דווקא לעליונות דתם ולמוסרם. לפיכך ראו ציונים רבים – ובהם גם הנהגת תנועת העבודה החילונית – ב"שיבה להיסטוריה" הזדמנות להמחיש את עליונותה של תפיסת העולם התרבותית היהודית כפי שהיא משתקפת בתנ"ך ובהיסטוריה היהודית, בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, החברה, הממשל, הצבא והיחסים הבינלאומיים. גישה זו מצאה את ביטויה המובהק ביותר בתפיסתו של דוד בן-גוריון, שלפיה ייעודו ההיסטורי של עם ישראל הוא להיות "לִבְרִית עָם, לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מב, ו), ושייעוד זה הוא כוכב הצפון העליון המנחה את מאמציה של מדינת ישראל.

בהקשר זה יש להבין את אידיאל טוהר הנשק. המושג הוצג לראשונה על ידי מנהיג תנועת העבודה הציוני ברל כצנלסון בנאומו בפני הקונגרס הציוני בשנת 1939. כצנלסון טען שאל לו לנשק שהיישוב מאמץ ולומד להשתמש בו להיות "מגואל בדם נקיים" ושעליו להישאר "טהור" ולשמש למטרות הגנה בלבד. בבסיס תפיסה זו ניצבה ההנחה שהמדינה היהודית אמורה להיות גם "מדינת מופת" באופן שבו היא מפעילה כוח צבאי. כלומר, עליה להשתמש בכוח באופן המשמש דוגמה מוסרית. גישה זו אומצה, לפחות באופן רשמי, על ידי כוח העילית של תנועת העבודה, הפלמ"ח, בהנהגת יצחק שדה ויגאל אלון, ששולב לימים בצה"ל. "טוהר הנשק" הוא אחד מתשעת הערכים המרכזיים בקוד האתי של צה"ל, "רוח צה"ל".

בשנים האחרונות העלו דמויות מן הציונות הדתית ומהמחנה השמרני ניסוח חלופי לאתיקה הצבאית: "אתיקה צבאית יהודית". אף שההלכה היהודית אוסרת פגיעה באזרחים במהלך לחימה, היא נחשבת "גמישה" יותר מהאתיקה הצבאית המערבית בכל הנוגע לפגיעה באזרחים ובלא-מעורבים, במיוחד בהקשר של לוחמה אסימטרית נגד ארגונים שאינם מדינתיים ופועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית, כפי שעושים חמאס וחיזבאללה. בשנים האחרונות מתחו פוליטיקאים מן הציונות הדתית ומהמחנה השמרני ביקורת גם על "רוח צה"ל", בטענה שהיא משקפת רעיונות זרים וליברליים קוסמופוליטיים מדי, ואינה מדגישה דייה את הניצחון בשדה הקרב כערך העליון והמכריע.

עמדות יהודי התפוצות כלפי הצבא הישראלי

לאחר מלחמת העולם השנייה, אף שיהודי התפוצות לא אימצו לעצמם אורח חיים צבאי הם בירכו על הקמת הכוח הצבאי הישראלי שהדף את צבאות ערב ב-1948 והשיג ניצחון צבאי מרשים במלחמת ששת הימים. הערכתם התחזקה גם בזכות האופן שבו הציגה ישראל באופן רשמי את מפעלה הצבאי. ישראל הדגישה שצבאה הוא בראש ובראשונה צבא הגנתי, כפי שמעיד שמו: צבא ההגנה לישראל (צה"ל). ישראל גם הציגה את צבאה כפועל בהתאם לאידיאלים ולעקרונות של טוהר הנשק: הגבלת השימוש בכוח נגד לוחמים בלבד וניסיון לצמצם ככל האפשר פגיעה באזרחים. רוב יהודי התפוצות הליברלים נטו להזדהות עם תפיסה זו של ישראל ויכלו לראות בה "מדינת מופת"; צה"ל נתפס כארגון צבאי המשמש דוגמה מוסרית.

כשגברה בעשורים האחרונים אי־הנוחות בקהילה היהודית הליברלית בארצות הברית בכל הנוגע למדיניותן של ממשלות ישראל זלגה אי־נוחות זו גם לשאלות הנוגעות לשימוש שעושה ישראל בכוח צבאי. הדבר בולט במיוחד נוכח העובדה שאחד הסמלים החזותיים המרכזיים של הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא דמותם של ילדים פלסטינים שנהרגו – דימוי שהפך נפוץ במיוחד במהלך המלחמה הנוכחית. נוסף על כך, האתיקה הצבאית הישראלית עצמה נתונה יותר ויותר במחלוקת. גורמים מן הימין ומהציונות-הדתית, המיוצגים במידה רבה בקואליציה השלטת, דורשים או מצדיקים גישה זהירה פחות ואדישה יותר כלפי פגיעה בלא־מעורבים. גם ההתפתחויות בליברליזם ובפרוגרסיביות המערביים, במיוחד בקרב הדור הצעיר, החריפו את הפערים בין הישראלים לבין רוב יהודי התפוצות באופן שבו הם תופסים עוצמה צבאית ושימוש בכוח. הישראלים נוטים לראות בכוח אמצעי הכרחי להגנה על ריבונותה של מדינתם ועל אזרחיה, במיוחד בעשור האחרון, אשר בו המלחמות הן יותר ויותר אסימטריות ומתנהלות לעיתים קרובות נגד גורמים שאינם מדינתיים. צעירים יהודים אמריקאים רבים, המרוחקים מעימותים קיומיים ישירים ומתמשכים, מעדיפים להסתמך על סדר בינלאומי ליברלי אשר בו הבעיות נפתרות באמצעות משא ומתן. מבחינתם יש להשתמש בכוח רק כמוצא אחרון, וגם אז, באופן מוגבל ומבוקר. הבחנות ערכיות חשובות אלה מולידות תפיסות שונות מאוד באשר לדרך הראויה לניהול סכסוכים וממחישות מדוע שני המרכזים העיקריים של החיים היהודיים בעולם המודרני – ישראל וארצות הברית – התרחקו זה מזה בהבנתם את משמעות הכוח והפעלתו.

המלחמה בין ישראל לעזה בשנים 2023–2025 החריפה מאוד סוגיות אלו. ישראל ספגה מספר גדול של נפגעים אזרחיים וצבאיים ב־7 באוקטובר 2023 ובמלחמה שבאה בעקבותיו (כ־2,000 הרוגים ואלפים רבים של פצועים), בעוד צה"ל הרג עשרות אלפי פלסטינים, בהם נשים, ילדים ותינוקות. ישראל הואשמה בביצוע פשעי מלחמה, ובכלל זה טיהור אתני ורצח עם. במסגרות רבות קנו האשמות אלה אחיזה, והן מתקבלות כעובדה או לכל הפחות כעמדה הרווחת. משקיפים ועיתונאים רבים הציעו הסברים לשאלה מדוע הלחימה של צה"ל הייתה קטלנית כל כך. ההסברים נעו בין הרצון לנקום על מעשי הטבח של 7 באוקטובר לבין נוכחותם הגדולה של קצינים זוטרים מן הציונות הדתית (המחזיקים בתפיסה שונה של אתיקה צבאית), שבולטותם בשורות הצבא השפיעה על האווירה הערכית ביחידות מסוימות, ולבין הטענה שחמאס הטמיע את פעילותו במכוון באוכלוסייה האזרחית (ושהאוכלוסייה האזרחית השלימה עם הטמעה זו). מכל מקום, מלחמת עזה עוררה בקרב רוב יהודי התפוצות מחשבות, ספקות ורגשות חדשים בכל הנוגע לישראל, לצה"ל ולעוצמה צבאית, והעצימה רגשות ותפיסות קיימים. מחשבות ורגשות אלה לא היו אחידים; הם התפתחו בכיוונים שונים וכללו גוונים ודקויות רבים. במסגרת הדיאלוג היהודי העולמי 2025-26 ביקשנו להבין מחשבות ורגשות אלה על כל מורכבותם.