שומרי המצוות הרואים בערכי הדמוקרטיה איום טועים פעמיים: הם מפקירים את הדמוקרטיה לכוחות מניפוליטיביים שמבינים את המשימה הדמוקרטית כמשימת חילון אנטי־דתי, ובה בעת הם אינם ערים לכך שעדכון היהדות לימינו מתקדם מאוד בכיוון הדמוקרטיה.

החברה הישראלית התברכה במורשת ייחודית שאין דומה לה, מורשת התנ"ך והתרבות היהודית, מורשת דתית בוודאי אך גם מורשת תרבותית, מוסרית וגאוגרפית, שקדמה באלפי שנים למורשת הליברלית, אשר כבודה במקומה מונח. אנו נחטא לעצמנו, לזהותנו, לאבותינו ולדורות הבאים אם לא נאמץ מורשת זו אל חיקנו ונהפוך אותה לבסיס ויסוד בזהותנו הישראלית.

במשטר דמוקרטי, הקשר בין שוויון ואזרחות אינו ניתן לניתוק. אם אין שוויון בין כל האזרחים, אין דמוקרטיה. אין שוויון חלקי, אין יותר שוויון, ואין פחות שוויון – לא במתמטיקה ולא באזרחות.

העם היהודי מונה כיום כ־15 מיליון איש ואישה. עַם קטן. מחציתו בישראל, כ־6 מיליון בארצות הברית ובקנדה ועוד כמיליון וחצי בשאר התפוצות. אסור לנו לאבד אף לא יהודי אחד. כל אחת ואחד הם עולם ומלואו. זוהי חובה מוסרית, ערכית וקיומית.

התנ"ך לא קורא למדינת ישראל בשמה, אבל הוא מדבר הרבה על כל התהליכים שמרכיבים את המדינה הזו. מאות נבואות בעשרות נושאים שונים מתארות בפירוט רב את הקמת מדינת ישראל ואת התהליכים שעובר העולם במקביל להקמת המדינה. כל הנבואות הללו קולעות למטרה למרות שהן נכתבו לפני אלפי שנים.

עם כל ההישגים המרשימים של ישראל, המדינה היהודית אינה רואה עצמה פעמים רבות כמדינת היהודים בכללם. את יהדות התפוצות היא מביאה בחשבון בדיעבד, במקרה הטוב.

אני מאוכזב מכך שלאחר ההיסטוריה הדרמטית שהובילה להקמת המדינה ושיבתנו אליה מכל קצוות העולם קמה כאן מדינה בסדר גמור, אבל עדיין לא מדינת מופת, אפילו לא שואפת לכך. כאדם כותב אני סבור שהסיפור הלא־נורמלי של העם היהודי אינו יכול להסתיים במדינה "נורמלית".

לאור יכולותיה הצבאיות והכלכלה הצומחת שלה עליה לתפוס את מקומה הראוי בקרב המדינות הדמוקרטיות שהיו מוּכרות בשם "הברית המערבית" או "העולם החופשי". כמו כן עליה להושיט יד לקהילות היהודיות בתפוצות לא כדי לבקש את עזרתן אלא כדי להציע להן את עזרתה.

האם הביטוי "מדינה יהודית ודמוקרטית" הוא בלתי אפשרי? האם המדינה היהודית מוסיפה ומעשירה בערכים נוספים מעבר לאלה הדמוקרטיים? או שמא ה"יהודית" באה לגרוע מן המחויבות ה"דמוקרטית"?