פרויקט מיוחד: רבנים, רבניות ואנשי רוח כותבים על חשיבות מצוות 'פדיון שבויים'
ענן כבד מנשוא רובץ על החברה הישראלית: מאה מהחטופים והחטופות, החיים והמתים, שנלקחו מאיתנו בשמחת תורה תשפ"ד, טרם שבו לביתם. דמיהם צועקים מבור השבי.
גם החיים ביניהם הינם מתים לשיעורין. להבדיל מן המת, הם חשים במיתתם לאורך זמן. משפחות החטופים וחבריהם, כמו גם המוני בית ישראל, חיים באי-ודאות משתקת, עגינות מתמשכת, ללא תאריך יעד ואופק שחרור. האחריות של כולנו לפעל לפדייתם היא ביטוי עליון של סולידריות חברתית כלפי בן החבורה שמצוי בצרה, משום שהוא כזה – בן החבורה.
מטרת פרויקט זה היא להעשיר את הדיון הציבורי באמצעות חשיפת הפנים השונות של הנושא מנקודת הראות של בעלי דעה בציבור הציוני-דתי. המחלוקת בדבר הדרך הנכונה שעלינו, כחברה וכמדינה, לבור לנו, היא כולה לשם שמיים. המשותף לכולנו הוא הזעקה הגדולה לבורא עולם, שינחה את מקבלי ההחלטות לפעול בדרך המיטבית להשבה מהירה של הבנים והבנות לגבולם: "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך".
