ישראל בוחרת באינטרסים אסטרטגיים וביצירת בריתות עם תנועות לאומיות אירופיות הרואות בה מודל להישרדות. לבחירה הזו יש גם סיכונים.

תיאור של המצב בשפה קיצונית רק מחריף את המתחים הפוליטיים והחברתיים. הכרזה על עתיד דיסטופי, אף שהכוונה היא למנוע אותו, עלולה לקדם את התממשותו.

ישראל לא צריכה לחשוש מהצהרות האיחוד האירופי על עזה: מדינות שלא מצליחות לשמור את הגבולות שלהן לא יצליחו לאכוף את הגבולות של מדינות אחרות.

בעוד שרחובות היבשת סערו למען עזה, המאבק של האיראנים למען חירותם נתקל בשתיקה צורמת שלא נובעת מחוסר מידע, אלא ממחסום אידיאולוגי.

"חוקה רזה" תייצב את הממשל, תחזק את אמון הציבור ברשויות, תנמיך את להבות הקיטוב החברתי ותעצור את ההתדרדרות לסף מלחמת אזרחים.

למרות המתחים שהתעוררו לאחרונה, אפשר כבר לקבוע שארבעה עשורים לאחר ההצטרפות לאיחוד האירופי, ספרד ופורטוגל שינו את יחסן לישראל ולעם היהודי.

דחיית טענות ישראל בבית הדין הפלילי הבינלאומי מערערת את ההנחה שמנגנוני חקירה פנימיים מספקים חיץ משפטי, ומחייבת אסטרטגיה לאומית כוללת להתמודדות עם האיומים המשפטיים הגוברים על בכירי המדינה וחייליה.

המקרה של סומלילנד מוכיח כי בפועל החוק הבינלאומי הוא בחלק מהמקרים רק המלצה, והפוליטיקה דורסת את המציאות המשפטית.

מאז ה-7 באוקטובר היהודים בתפוצות עשו מאמץ כדי להראות עד כמה הם מזדהים איתנו. אנחנו, הישראלים, צריכים לשדר להם שאנחנו רואים אותם.