המלחמה בישראל – מה הם חושבים?
בשנת 2014 תקפה ישראל את חמאס בעקבות חטיפה ורצח של שלושה נערים ישראלים בידי מחבלי הארגון. בריאיון עם הסופר הנודע עמוס עוז, איש שמאל גאה, שאל אותו העיתונאי המראיין על ההחלטה הקשה של ישראל לצאת למבצע קרקעי בעזה. עוז ריאיין את המראיין. הוא שאל: "שאלה ראשונה: מה היית עושה אילו השכן שלך ממול היה מתיישב על המרפסת, מושיב את בנו הקטן על הברכיים ומתחיל לירות צרורות לתוך חדר הילדים שלך? שאלה שנייה: מה היית עושה אילו השכן שלך ממול היה חופר מנהרה מחדר הילדים שלו אל חדר הילדים שלך במטרה לפוצץ לך את הבית או לחטוף את המשפחה שלך?".
אחת עשרה שנים חלפו. הדילמות נעשו קשות יותר והשאלות צורבות יותר. אולם ישראלים רבים תולים את האשמה לאסון 7 באוקטובר בכך שלא הצליחו לנטרל את האיומים בעוד מועד. אלנתן לוינשטיין איבד את אחיו הצעיר יונדב, חייל בן 23, שהתחתן ב־7 בספטמבר, נלחם בניר עוז ב־7 באוקטובר ונפל בקרב ב־4 בנובמבר. בדברי ההספד שלו התנצל האח הבכור באומרו ש"הדור שלי" הוא שהיה צריך ללחום את המלחמה הזאת. אלנתן נזכר איך במהלך מבצע "עמוד ענן" ב־2012 הוא וחבריו ציפו כל הזמן להיכנס לעזה, אבל המנהיגים ביטלו פעם אחר פעם את הכניסה הקרקעית. 11 שנים של מחווֹת והפסקות אש "הומניטריות" העלו פי עשרות מונים את המחיר כשישראל פלשה לעזה אחרי 7 באוקטובר כדי לשקם את תחושת הביטחון של הישראלים.
בנימין נתניהו חזר לראשות הממשלה בתחילת 2009, שנה וחצי אחרי שחמאס תפס בכוח הזרוע את השלטון בעזה. בזיכרונותיו, שהתפרסמו לפני מתקפת 7 באוקטובר, הדגיש נתניהו כי איראן הדאיגה ומדאיגה אותו יותר מחמאס. ב־2014 לחצו עליו שרי הקבינט אביגדור ליברמן ונפתלי בנט לכבוש את עזה, אך הוא התנגד. "את זה אפשר היה לעשות רק תוך כדי הרס מוחלט של עזה, עם עשרות אלפי אזרחים הרוגים", כתב נתניהו. "אחרי מיטוט שלטון חמאס, ישראל הייתה צריכה לשלוט בשני מיליון פלסטינים לזמן בלתי מוגבל". וסיכם: "לא חשבתי שזה שווה את המחיר הכבד של דם וממון".
אחרי אירועי 7 באוקטובר ישראל איבדה יותר מדי "דם וממון" ביום אחד מכדי לסגת שוב. כעת הכריז נתניהו כי "זו מלחמת העצמאות השנייה" ותבע "ניצחון מוחלט" על חמאס.
כעבור זמן, בריאיון ל־Wall Street Journal, ניסח נתניהו שלוש מטרות מלחמה. הוא הודה כי "להשיג אותן ייקח חודשים רבים: אחת – למוטט את חמאס; שתיים – לשחרר את החטופים; שלוש – להבטיח שעזה לעולם לא תהווה שוב איום על ישראל". המטרה השלישית, לדבריו, תחייב "פירוז ממושך", שאותו רק ישראל תוכל ליישם ולקיים לאורך זמן, ו"דה־רדיקליזציה" – משימה מאתגרת ביותר כשחלק גדול כל כך מן העולם הוא פרו־פלסטיני, ואפילו פרו־חמאס, עד כדי עיוורון. הנשיא ג'ו ביידן תמך במטרות הללו, בעיקר בהתחלה. ב־10 באוקטובר, כשהוא המום מן "הרוע הצרוף […] [שחמאס] הפיץ בעולם", הגדיר הנשיא הדמוקרטי את חמאס "ארגון טרור […] שהתכלית המוצהרת לקיומו היא להרוג יהודים". ביידן ציין שהמתקפה "הציפה זיכרונות כואבים ופתחה צלקות מאלפי שנות אנטישמיות ורצח עם שבוצע ביהודים", והצהיר: "אנו עומדים לצד ישראל. ואנחנו נוודא שלישראל יהיה כל מה שדרוש לה כדי לדאוג לאזרחיה, להגן על עצמה ולהגיב להתקפה הזאת". ביידן שלח את נושאת המטוסים ג'רלד פורד, כלי השיט המתקדם ביותר של ארצות הברית, מצוידת בתחמושת הנחוצה, ואמר לנתניהו: "אילו ארצות הברית הייתה חווה את מה שישראל חווה כעת, התגובה שלנו הייתה מהירה, החלטית ומוחצת". עם זאת הוא שב ואמר כי "ליבו נשבר לנוכח האובדן הטרגי של חיי פלסטינים". הוא הבדיל בין טרוריסטים, התוקפים אזרחים, לבין מדינות דמוקרטיות, שאינן עושות זאת. אלא שלמרבה הצער, כאשר מסתכלים על עזה, ברור לחלוטין שאכן כך נראית "תגובה מוחצת".
ישראל וארצות הברית חלוקות בשאלת "היום שאחרי". ממשלת ישראל התמקדה בהשגת ניצחון במלחמה. אומנם אסטרטגיה זו חיזקה את האחדות לזמן קצר, אבל היא התעלמה משאלות "היום שאחרי" – החל בשאלה איך תוכל ישראל לעבוד אי פעם עם הפלסטינים וכלה בבעיית הגישה של תושבי עזה למזון ולמים, שלא לדבר על בנייה מחדש. ההתחמקות של ישראל יצרה תסכול אצל ביידן והקהילה הבינלאומית. היה לה הפוטנציאל לגרום לכך שמלחמתה העוצמתית תיראה כמו פעולת נקם במקום כהפעלת כוח מרוסן וחתירה ליציבות גם למען הפלסטינים; לא רק למען הישראלים.
בדרך זו הפגינה ישראל גם הפעם יותר תחכום טקטי בשדה הקרב מאשר חשיבה אסטרטגית וגיבוש של דרכי יציאה מן המבוי הסתום.
הטנקים של צה"ל לא התגלגלו לתוך עזה ב־8 באוקטובר. היות שישראל חששה ממלכודות, היא הפציצה תחילה מטרות מן האוויר ובד בבד גייסה כוחות מילואים והכינה אותם לכניסה הקרקעית. ישראל הקריבה יתרון צבאי כדי להמעיט באובדן חיי אזרחים: היא הודיעה על מהלכי הפתיחה הצפויים שלה ויעצה ל־1.1 מיליון עזתים לעזוב את ביתם ולפנות דרומה. חיילי צה"ל הפיצו יותר מ־1.5 מיליון כרוזים, ביצעו 6 מיליון שיחות טלפון ושלחו 6 מיליון מסרוני אזהרה לתושבי עזה. מאמציה של ישראל להציל חיים בשטח אויב היו חסרי תקדים, וכזה היה גם הסיוע ההומניטרי שהיא דאגה לספק לאויב שזה עתה טבח באזרחיה. צה"ל עשה הפוגות סדורות של ארבע שעות בלחימה, הפיץ מפות מפורטות ויצר מסדרון מילוט לטובת האזרחים, שמחבלים מחופשים ניצלו אותו. ג'ון ספנסר, רב־סרן בדימוס בצבא ארצות הברית וחוקר לוחמה עירונית באקדמיה הצבאית וסט פוינט, התפעל: "שום צבא בתולדות הלוחמה העירונית לא עשה זאת מעולם".
על פי הערכות מומחים מטעם האו"ם, בלוחמה עירונית נהרגים בדרך כלל 10 אזרחים על כל חייל אחד. ישראל, בלחימה בתוך שטח עירוני צפוף ותלת־ממדי, הצליחה ליצור יחס נמוך בהרבה. אין ספק שמספר ההרוגים, ובהם אלפי נשים וילדים, הוא מחריד. ובכל זאת, המלחמה חשפה את המשמעת, את הדיוק ואת ערכי המוסר של הצבא הישראלי.
כצפוי, אהדת העולם לישראל התפוגגה במהירות. אחת מנקודות המפנה הבולטות אירעה ב־17 באוקטובר, לאחר שחמאס טען שישראל הפציצה את בית החולים הערבי אל־אהלי בעזה והרגה 500 איש. אילו היה הדיווח הזה נכון, ציינו כתבים ותיקים, היו נדרשים כמה ימים כדי לספור 500 גופות מתחת להריסות של בניין ישן בגובה שש קומות. לאחר שישראל הוכיחה כי הפיצוץ נגרם משיגור כושל של רקטה שנורתה מעזה ונחתה במגרש חניה ליד בית החולים, הקטין חמאס את מניין הגופות המדוּוחות. אבל הנזק התדמיתי לישראל כבר נעשה, ומספר האזרחים ההרוגים במלחמה המשיך לגדול, אף שחמאס מנה בין המתים ה"חפים מפשע" יותר מ־17,000 מחבלים ולפחות 5,000 מקרים של מוות טבעי.
תאוריית המלחמה הצודקת מגדירה הן את "הזכות לצאת למלחמה" והן את "ההתנהגות הראויה במלחמה". אחרי שהותקפו ללא רחם בבתיהם, רוב הישראלים הסכימו ביניהם שכל מקרה מוות, כל הרוג, כל שיבוש של החיים מאז 7 באוקטובר, הם באשמתו של חמאס. בספרו "מלחמות צודקות ולא צודקות" כתב הפילוסוף מייקל וולצר על מה שהוא כינה "סולם נע", והסביר כי "ככל שהמלחמה צודקת יותר, כך הזכות לצאת אליה גדולה יותר"; ויש שיוסיפו לכך: וגם הזכות להפעיל כוח רב יותר.
הסוגיות הנוגעות להתנהגות ראויה מעורפלות יותר, בייחוד בלחימה בשטח עירוני. צבאות מוסריים מבחינים בין אזרחים לחיילים, שומרים על פרופורציות ותוקפים רק על מנת לקדם את האסטרטגיה הצבאית. אבל הדילמות המוסריות אינן פוסקות. יונדב לוינשטיין ז"ל, לדוגמה, נהרג מידי צלף שהגיח מתוך בית דירות שישראל לא שיטחה. האם אחריותו המוסרית של צה"ל הייתה להגן על דיירי הבניין, שרבים מהם היו עוינים, או על יונדב וחבריו לנשק? ובכל זאת תקפו רבים ברחבי העולם את ישראל על הפרת כללי הציוויליזציה, והם עשו זאת בלי לצַפּות מחמאס שיפעיל אמות מידה התנהגותיות כלשהן. ישראל סברה שהיא פועלת כפי שכל מדינה דמוקרטית הייתה פועלת, וכפי שהרבה מדינות אכן פעלו. אך בה בעת מצפים ממנה להתנהג על פי אמות מידה ששום מדינה דמוקרטית לא הייתה יכולה לעמוד בהן בנסיבות דומות. מדינות דמוקרטיות הפעילו בעבר כוח אש נוראי נגד אויבים נוראיים. בשנת 2016, בתקופת כהונתו של הנשיא ברק אובמה, תקפה הקואליציה בהובלת ארצות הברית קבוצות טרור של המדינה האסלאמית (דאעש), ובתשעת חודשי הלחימה לשחרור מוסול נהרגו לפחות 10,000 בני אדם. שלא כמו תושבי עזה מול חמאס, רוב האזרחים שם התנגדו לדאעש. ארצות הברית של אובמה המעיטה תחילה בהערכת "הנזק ההיקפי", עד שהוכרחה להכיר בו.
הנשיא ברק אובמה הגדיר בבירור כי בראש סדר העדיפויות של ארצות הברית עומדים חיי אמריקאים. "אנחנו במלחמה נגד ארגון שהיה הורג היום כמה שיותר אמריקאים לולא היינו בולמים אותם", אמר. "כך שזו מלחמה צודקת; מלחמה שנפתחה באופן מידתי, כמוצא אחרון ולצורכי הגנה עצמית". הוא אמר שאובדן חיי אזרחים הוא "טרגדיה קורעת לב", וסיכם כי "ישיבה בחיבוק ידיים מול רשתות טרור הייתה מזמינה הרבה יותר אבדות של אזרחים. […] כך שישיבה בחיבוק ידיים היא לא אופציה".
הישראלים גאים כתמיד על טוהר הנשק שלהם, המשקף את החלום הציוני של הבאת הנפש היהודייה לכדי שלמוּת ותיקון העולם אגב הגנה על חיי יהודים. צבאות רבים של מדינות דמוקרטיות לומדים מישראל את תורות המוסר וההבלגה שלה מול אזרחים. הציפייה שישראל תיאבק באיפוק באויב חסר כל ערכי מוסר ששום דמוקרטיה אחרת לא הייתה מסכימה לקבל איננה אלא מוסר כפול שמלבה את התעמולה הערבית זה עשרות שנים לעשות דה-לגיטימציה לישראל.
מבקריה של ישראל, בניסוחים שהדהדו השמצות אנטישמיות עתיקות יומין על כוחם ורשעותם של כל היהודים, התעלמו מן העובדות שחמאס תקף את ישראל ושחיזבאללה פתח אז בהפגזות עליה מצפון. זהו דפוס מוכר. כאמור, ישראל יצאה מעזה ב־2005. בעימותים החוזרים ונשנים, בייחוד מאז שחמאס השתלט על עזה ב־2007, ישראל לא חדלה להמציא טכניקות כדי להילחם בתוך הערים באופן מוסרי ככל האפשר. צה"ל פיזר כרוזים, שלח מסרונים ופיתח את נוהל "הקֵש בגג", שלפיו מזהירים תחילה את דיירי הבניין שסומן כמטרה, אחר כך יורים טיל קטן בסמוך לבניין, ורק אז מפילים עליו פצצה. ישראל ייפתה את כוחם של טייסים ומפעילי רחפנים לבטל משימות לגיטימיות במקרה שיש חשש להרג אזרחים רבים מדי. היא איבדה לא פעם את גורם ההפתעה משום שהשתדלה לנהוג באופן מוסרי. בתוך כך היא ספגה גינויים מבחוץ.
מאז שיצאה מעזה נהגה ישראל באיפוק והפגינה סבלנות גם במצבים בלתי נסבלים, וכל אותה עת הרחיב חמאס את ארסנל הנשק שלו. כעת, סוף סוף – ובלי להכחיש את המורכבות, ואגב הכרה בכך שההצדקות הן מכוערות והפעולות לא פעם מכוערות עוד יותר – ישראל פעלה בהחלטיות.
דבר דומה קרה בלבנון: מלחמת לבנון השנייה ב־2006 הסתיימה כשמועצת הביטחון של האו"ם קיבלה את החלטה 1701, שקראה להפסקת אש ואסרה על חיזבאללה להכניס נשק מדרום לנהר הליטני, כ־29 קילומטרים צפונית לגבול ישראל. אף על פי כן צבר חיזבאללה מאז יותר מ־150,000 טילים ומילא את דרום לבנון ברוצחים מאומנים המוכנים לפלוש לישראל. הללו התחילו בירי יומיומי לעברה וגרמו הרס אדיר. הדיפלומטים התנערו מאחריותם לקריאות הקודמות שלהם להפסקת אש ואף המעיטו בערכם של האיומים מצד חמאס וחיזבאללה. לפעמים מלחמה היום היא הדרך היחידה להגיע לשלום מחר.
למרות הוויכוחים הנוקבים בענייני טקטיקות, אסטרטגיות ומטרות המלחמה, הישראלים הבינו כי חמאס הוא ש"התחיל", וכך גם חיזבאללה, וכי אז הצטרפו הפרוקסי של איראן, החות'ים, וכמובן המניפולטורית הגדולה בעולם המושכת בחוטים, הלוא היא איראן. רוב הישראלים הסכימו שישראל שאחרי 7 באוקטובר צריכה להיות הרבה יותר יוזמת והרבה פחות סובלנית לגבי צבירה מסיבית של אמצעי לחימה ליד הגבולות שלה, ובטח כלפי אויבים שיורים עליה טילים, מקרוב ומרחוק.
עם כל הלחץ שהופעל על ישראל ככל שנמשכה המלחמה, ולמרות ההתקפות חסרות הפרופורציה עליה באו"ם ובפורומים בינלאומיים אחרים, ישראל נהנתה גם מתמיכה בינלאומית מרשימה ברגעים מכריעים. ארצות הברית לבדה העבירה לה סיוע בשווי של יותר מ־23 מיליארד דולר, ובכלל זה 57,000 פגזים ארטילריים, 36,000 פגזי תותחים, 20,000 רובי סער מסוג M4A1, 14,000 טילי נ"ט ו־8,700 פצצות מסוג MK-82 במשקל 225 ק"ג. וכשאיראן המטירה טילים על ישראל ב־13 באפריל וב־1 באוקטובר 2024, התייצבה לימינה של ישראל קואליציה נכבדה, כולל סעודיה, ירדן, מדינות באירופה ומדינות הסכמי אברהם. התגייסות זו שלחה מסר גלובלי רב עוצמה לרודנים הטוטליטריים המאיימים על יציבות העולם, על נתיבים ימיים בינלאומיים ועל ישראל.
בדומה לכך, בסתיו 2024 נתנה הקהילה הבינלאומית לישראל חופש פעולה נרחב לריסוק חיזבאללה ולפירוק צבא סוריה אחרי נפילתו של משטר אסד. ישראל התאפקה במשך חודשים כשחיזבאללה לא חדל להפגיז את הצפון וכאשר התגברו החששות שהארגון ישתמש ב־150,000 הטילים שהיו ברשותו כדי לפגוע בבניינים רבי קומות בתל אביב ובתחנות חשמל מרכזיות וכדי לגרום להרוגים רבים. ואז, ב־17 בספטמבר, התפוצצו אלפי ביפרים בידיהם של אנשי חיזבאללה והרגו או פצעו רבים מהם. היה זה מבצע מתוחכם, ג'יימס־בונדי באופיו ומוסרי להפליא. המוסד עשה בעוד מועד ניסויים בחומרי הנפץ כדי לוודא שרק מי שמפעיל את הביפר ייפגע. אחר כך פתחה ישראל במתקפה הנרחבת שרבים חיכו לה, חיסלה שורה של מנהיגי חיזבאללה והשמידה מחסני נשק ומוקדי פיקוד ושליטה. בתוך שישה שבועות היה חיזבאללה מרוסק.
מבצע יוצא דופן זה, לצד המערכה הנמשכת בעזה ופעולות התגמול של ישראל נגד איראן, יצרו אפקט של סיר לחץ ברחבי המזרח התיכון. לא זו בלבד שישראל החזירה לעצמה את ההרתעה – ואת המוניטין שלה – אלא שבאופן לא צפוי היא גם סיפקה טריגר לקריסת הדיקטטורה הסורית, שהייתה אחראית להרג של מאות אלפים מאזרחיה שלה.
עם שרשרת אירועים זו – החלשת חמאס, השפלת חיזבאללה, התמוטטות סוריה של אסד – יכלה ישראל ביוני 2025 לדכא את תוכניות הגרעין והטילים הבליסטיים של איראן, ולהאיר על הרוע של המשטר האיראני וחולשתו הצבאית.
רוב הישראלים מצטערים על הדברים שילדיהם נאלצו לעשות כדי לבסס מחדש את תחושת הביטחון ברחבי הארץ. אבל הם הבינו שהמלחמות שאחרי 7 באוקטובר הן מלחמות אין־ברירה. בלי להתנצל, ואם צריך גם בלי לחכות לאישור מהמערב, ישראל החליטה לעשות את כל מה שהיא חייבת לעשות כדי לשים קץ למצב החירום הקיצוני שגרמה מתקפת חמאס.
בסופו של דבר, הישראלים חייבים להילחם באופן מוסרי ככל האפשר כדי להרגיע את מצפונם שלהם, לא כדי לְרַצות את העולם. המשימה העיקרית של צה"ל נותרה בעינה: לנצח במלחמה על ידי סילוק חמאס והחזרת ההרתעה לכל שאר החזיתות. ועדיין, במלחמה הצודקת הזאת, המחויבות המוסרית של כל חייל וחיילת היא "למלא את תפקידם", כלומר להגן על עצמם, על חבריהם ועל מולדתם מפני אויבי ישראל, מצפון ומדרום.
