השקרים הגדולים החדשים: מהי המשמעות האמיתית של האמירות שעושות דמוניזציה לישראל?

אויביה של ישראל ממשיכים להכפיש אותה ולרַפּות את ידיהם של תומכיה בעזרת מאגר של שקרי ענק. יותר ויותר אנשים "יודעים" שעזה כבושה בידי ישראל, אף שזו התנתקה ממנה ב־2005; שהסיסמה "מהנהר עד לים" היא החזון של מדינת פלסטין הדמוקרטית, כשלמעשה זהו החזון של השמדת ישראל; ושבאשר לטבח, להטלת המומים, לאונס ולאלימות שעברו מאות אזרחיות ואזרחים חפים מפשע – זה הגיע להם, כי "ככה נראית דה־קולוניזציה".

השקרים הללו מניחים את היסודות לחזית השמינית נגד ישראל, זו השואפת לעשות דה־לגיטימציה למדינה היהודית בתקווה להשמיד אותה. הם גם מייצגים את הגל השלישי, הנוכחי, במאמץ של ערבים רבים מדי במאה השנים האחרונות להרוס את מולדתו של העם היהודי.

בגל הראשון, בשנים 1948–1973, ביקשו צבאות ערב למחוק את ישראל בסדרה של מלחמות קונבנציונליות, בעיקר ב־1948, ב־1967 וב־1973. כישלונם של הפלסטינים בהחרבת המדינה היהודית מייד עם היווסדה נקרא בפיהם ה"נַכְּבָּה" – האסון. תיוג זה משקף את הצגתם בתור הקורבנות האולטימטיביים, בלי שיקבלו כל אחריות על מה שקרה, בלי שיתייחסו לניסיונות הפשרה שהיהודים היו מוכנים לקבל ובעודם מתעלמים מן הקריאות צמאות הדם של מנהיגים ערבים רבים להרוג את היהודים ומן העובדה שפלסטינים רבים עזבו מרצונם את ביתם.

הגל השני, שהחל הרבה לפני 1948, נתן אור ירוק לפיגועי טרור ברבריים נגד יהודים ולא־יהודים בארץ ישראל, וכן נגד יהודים ולא־יהודים ברחבי העולם התומכים במדינה היהודית. הטרור הפלסטיני התעצם בשנות ה־70 של המאה ה־20, לאחר שמצרים, סוריה וירדן הפסיקו להקריב את חייליהן על המזבח של מחיקת ישראל באופן קונבנציונלי. הגל הזה הגיע לשיאו בהשתלחות הפרועה של 7 באוקטובר. תקיפות מרושעות אלה, שעל פי רוב מופנות נגד אזרחים, נועדו להפוך את החיים בישראל לבלתי נסבלים. וכך, כל ילד שנולד במדינה, כל בניין חדש, כל המצאה חדשה, כל כיתה, כל חג יהודי, כל חגיגה, כל פעולת חיים שגרתית – כולם הופכים לניצחון מוסרי על הפושעים הפוליטיים הללו, המנסים לזרוע פחד, סבל ואי־ודאות.

הגל השלישי, שהתנחשל בעוצמה מחודשת מאז 7 באוקטובר, עושה דמוניזציה לישראל, לציונות ובאופן גורף לעם היהודי כולו. מלחמת המושגים הזאת היא קרב של נרטיבים. התוקפנים ברחבי העולם מנסים לבצע את מה שניתן להגדירו כ"היסטוריסייד" – רצח ההיסטוריה היהודית על ידי הכחשת הקשר העמוק של היהודים לישראל. הם מנסים להציג את סיפור הציונות כסיפור פשוט של כיבוש, של נישול הפלסטינים, ומאשימים את ישראל בפשעי המערב: בגזענות, באימפריאליזם וב"קולוניאליזם של מתנחלים". גל שקרים זה מבקש לרַפּות את ידי הישראלים ותומכיהם. למרבה המזל, מלחמת המידע הזאת מציעה לכולנו הזדמנות מצוינת להפשיל שרוולים, לנצל כל מיומנות שיש לנו בדיגיטל ובדפוס ולהביע את מחשבותינו ומחאתנו בקול רם וברור על מנת להדוף את המתקפה. אין צורך לטעון שישראל היא מושלמת; אנחנו רק באים להפריך את ההאשמות כאילו כל כולה רֶשע צרוף.

להלן אפריך כמה מן השקרים הגדולים החדשים נגד ישראל. חלק מן הדברים הם חזרה על דברים שכבר נכתבו לעיל.

"מהנהר עד לים, פלסטין תהיה חופשית"

אם פלסטין תהיה חופשית – כלומר חופשית מיהודים – מנהר הירדן עד לים התיכון, כי אז אין מקום ליותר מ־7 מיליון ישראלים יהודים. הרעיון "מהנהר עד לים" הוא פתרון של מדינה אחת, והכוונה למדינה אחת נקייה מיהודים. יש פלסטינים שטוענים כי הסיסמה מתארת מדינה דמוקרטית חילונית שבה יהודים וערבים יחיו יחד. אבל אם מפגינים שוחרי שלום משתמשים בסיסמה זו, כי אז זו אחריותם לבדל את עצמם מן החזון הנפוץ של ההשמדה או, לחלופין, למצוא לעצמם סיסמה אחרת.
מצירוף המילים "מהנהר עד לים" משתמע כאילו כל סנטימטר של פלסטין הוא "תחת כיבוש". קריאה זו מתעלמת מן העובדה שהישראלים לא יצאו למסע קולוניאליסטי למקום ציורי כלשהו, חבושים בקסדות שַעם ולבושים בחליפות ספארי. מתנגדיה של ישראל דוחים את מעמדם של היהודים כעם של ילידים, שעדיין דוברים את שפתם העתיקה וקוראים בכתביהם העתיקים, נטועים באותה ארץ שבה חיו אבותיהם, עם אותה תרבות ואותו תנ"ך. ההאשמה מבטלת את ההיסטוריה הממושכת של היהודים בארץ המובטחת.

הליגה נגד השמצה (ADL), ועוד ארגונים רבים הנמצאים במיינסטרים עם נטייה שמאלה, משתמשים בצירוף "דברי שִׂטְנה". זוהי הפרה של האמנה הבינלאומית מ־1948 נגד רצח עַם (1948 Genocide Convention). סעיף 3(ג) באמנה אוסר על "הסתה ישירה ופומבית לבצע השמדת עם". וגם נימת הדיבור נחשבת; מפגינים רבים צועקים את הסיסמה בארסיות, ובכך הם מייבאים מדיניות רחוב בריונית ורודנית נוסח העולם השלישי אל תוך הקמפוסים ורחובות הערים.

מתקפת 7 באוקטובר ונחילי הטילים שהגיעו ממרחק רב כל כך מבהירים את הנקודה: כשהאויב שלך קורא להשמיד אותך, הוא קורא להשמיד אותך. תהיה זו גישה דוגמטית לא לקחת ברצינות את האסלאמיסטים הפונדמנטליסטים ולקבוע בהתנשאות שהם בטח לא מתכוונים לזה באמת. "פלסטין מהנהר עד לים" לא מותירה מקום ליהודים, וגם לא למדינה היהודית.

"עזה עדיין כבושה (אחרי ההתנתקות)"

בשנת 2005 התנתקה ישראל מעזה, אגב עקירת 8,500 אזרחים מ־21 התנחלויות ומעוד ארבע התנחלויות בשומרון. בכירי הצבא לחצו להשאיר בידי ישראל, מסיבות ביטחוניות, רצועת קרקע צרה – את ציר פילדלפי. ראש הממשלה אריאל שרון טען שאם ישראל תחזיק אפילו גרגר חול אחד מאדמת עזה, המבקרים יטענו שהיא "עדיין כבושה". הקהילה הבינלאומית הבטיחה שמרגע שעזה לא תהיה כבושה, ישראל תוכל לחיות בשלום ועזה תשגשג.

המילה "כיבוש" היא השקר הראשי במאבק נגד הלגיטימיות של ישראל. חלק ממי שמותחים ביקורת על פעולותיה של ישראל, אך לא על עצם קיומה, משתמשים במילה זו לתיאור השטחים השנויים במחלוקת מאז 1967. בניגוד לכך, חמאס ומתנגדים פלסטינים רבים אחרים רואים בכל סנטימטר מישראל שטח כבוש. באמנת חמאס מ־2017, המעודכנת והפרגמטית לכאורה, הצהיר הארגון כי "לא תהיה הכרה בלגיטימיות של הישות הציונית, ויבוטלו הכיבוש, ההתנחלויות, הייהוד, שינוי המקומות או זיוף העובדות שאירעו על אדמת פלסטין […] חמאס מתנגד לכל חלופה לשחרור פלסטין במלואה, מהנהר עד לים".

אם כך יש לזכור: כשאנשים מסוימים אומרים "סוף הכיבוש", כוונתם ל"החְזרה של כל השטחים, או חלק מהם, שנכבשו ב־1967 ושחיים בהם פלסטינים". כשחמאס אומר "סוף הכיבוש", כוונתו ל"סוֹפה של ישראל". אנשים שבשבילם ה"כיבוש" הוא סוגיה של מחלוקת על הגבולות מוכנים לדון בהצעות פשרה. מבחינת חמאס ותומכיו הקנאים, ה"כיבוש" פירושו שישראל היא היא הבעיה ושישראל ראויה לעונש מוות.

התייחסות גורפת זו לכיבוש מתעלמת מן ההיסטוריה המורכבת של עזה עם מצרים, שהייתה "כובשת" בעזה במצבה החוקי המעורער למן שנת 1949 ועד שישראל השתלטה על השטח במלחמת ההגנה שלה בשנת 1967. המילה "כיבוש", שמזכירה את הכיבוש הנאצי באירופה, שוללת את הלגיטימציה מישראל ומעניקה לגיטימציה לנרטיב הנכּבה של הפלסטינים. לפי גישה זו של הכול־או־לא־כלום, החטא המקורי של ישראל היה שיהודים, שלא היה להם כל קשר לאדמה, באו מאירופה ועקרו את התושבים שישבו בארץ מקדמת דנא. בעיני פלסטינים רבים, כל ישראל היא "כבושה" – כולה, מן הנהר עד לים. כל הישראלים הם "מתנחלים". שטחי הקיבוצים ש"נלקחו במרמה" והערים ש"נגזלו" הם כולם "התנחלויות", אף כי הם נמצאים בתוך הגבולות שלפני 1967, בתחומי הקו הירוק, קרי גבולות שביתת הנשק עם ירדן מ־1949. (השם "הקו הירוק" נלקח ממפה שסורטט עליה הקו בחופזה בעיפרון ירוק.) השקר העצום והגורף הזה מספק הצדקה לברוטליות של חמאס בשעה שהוא מחשיב כל ישראלי, כל עובד תאילנדי, כל תייר, ל"כובש" שכל הרע שקורה לו מגיע לו.

בד בבד, המילה "התנתקות" מסבירה את התסכול של ישראלים רבים ממדיניות שנקבעת על ידי סיסמאות. לפני 20 שנה היו בעזה קצת כלי נשק, כמה מנהרות ותשתיות טרור מוגבלות, משום שהשליטה הצבאית הייתה בידי ישראל. ובכל זאת, כמעט מייד אחרי ההתנתקות חזר חמאס להפגיז את ישראל ברקטות קסאם פרימיטיביות כפי שעשה קודם לכן, בשעה שמבקרי ישראל הפגיזו אותה בהאשמות על כיבוש. האלימות נגד ישראל – והביקורת נגדה – התעצמו כשחמאס השתלט בכוח על עזה ב־2007.

לנוכח האויב קְשה העורף שנשבע להשמיד את היהודים – ככתוב במפורש באמנת חמאס – ישראל הטילה מצור על עזה. מהלך זה יצר תגובת שרשרת של שקרים: שישראל "כובשת" שוב את השטח שממנו יצאה, אשר בו בנה כעת חמאס את מאגר הנשק שלו כמעט באין מפריע, למרות ה"מצור"; שעזה היא ה"מקום הצפוף בעולם", אף על פי שאין להשוות את צפיפות האוכלוסין בה לזו שבמנהטן ובמרכזי ערים נוספים הדחוסים בגורדי שחקים צפופים; ושהציונים הפכו את עזה ל"כלא פתוח" או ל"מחנה ריכוז", בשעה שמצרים שולטת בגבול הדרומי של הרצועה וחוסמת בפני העזתים את הכניסה לשטחה.

למילים יש חשיבות. גם לעובדות. ישראל קיימה את מה שהבטיחה כשהתנתקה מעזה. ישראל הפֵרה את אמונם של רבים מאזרחיה שלה, שהתנגדו נחרצות להתנתקות. ולמרות זאת, ישראל נותרה בלי שלום, בלי שלווה ועם כברת ארץ שכנה שהפכה לחמאסטן. היום ישראל נאלצת להתמודד עם אתר שיגור רב־מפלסי, עוין ומפעפע, הממרר את חייה באמצעות אלפי טילים ונחילי מרצחים והמנוהל בידי פנאטים שמתייחסים לאחיהם הפלסטינים כמו אל בשר תותחים.

"ישראל היא מדינת אפרטהייד"

היהודים ניחנו כנראה בכוחות מגנטיים מופלאים. מאות בשנים נדבקו אליהם תוויות שונות ומגוּונות: הם היו עשירים מדי ועניים מדי, קפיטליסטים מדי וסוציאליסטים מדי, מסורתיים מדי ומודרנים מדי, להוטים מדי להשתלב ושמחים מדי להתבלט.

היום שונאי היהודים מַפנים את חיציהם, מלבד אל היהודים, גם אל המדינה היהודית. יש עוד מדינות שמואשמות בפשעים מפשעים שונים, אבל ישראל נמצאת תמיד אשֵמה בפשעים הלאומיים הטרנדיים והמתועבים ביותר, בייחוד אם הללו בוצעו בידי מדינות המערב. היום ישראל היא "מדינה של עליונות יהודית", "מיזם של מתנחלים קולוניאליסטים בעלי זכויות יתר". בשנות ה־90 היא הייתה "גזענית", "קולוניאליסטית" ו"אימפריאליסטית", ואחר כך היא הואשמה גם ב"טיהור אתני", מונח שנכנס לאוצר המילים הבינלאומי בעקבות הקטסטרופות בבלקן. אבל מאז שנות ה־70 של המאה הקודמת, כשהקהילה הבינלאומית התחילה לגנות בצדק את האפרטהייד בדרום אפריקה, דבַק בישראל גם הכינוי "מדינת אפרטהייד".

מדיניות האפרטהייד המציאה מערכת של הפרדה גזעית (apart = בנפרד) המסווגת אנשים לפי מאפיינים ביולוגיים על בסיס ההנחה הנלוזה שבני אדם לבנים, שחורים ומעורבים אינם שווים. על "קיר האפרטהייד" במוזיאון האפרטהייד ביוהנסבורג רשומים 148 חוקים שממיינים אנשים על פי גזעם. בהתאם לקטגוריות מחשבים למי מגיעות אילו זכויות ואילו מגבלות. ישראל מעולם לא אישרה ולוּ חוק אחד שמגדיר בני אדם על פי גזעם.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך לאומי, לא גזעי. ישראל, כמו כל מדינה אחרת, מבחינה בין אנשים על סמך מגוון גורמים מזהים, ובכללם דת, מוצא ואזרחות. אבל זו לא המשמעות של גזענות. יתרה מזו, אם אכן ישראל היא גזענית ומעוניינת באפרטהייד, הרי שהיא מיישמת את רצונה זה באופן גרוע ממש. הערבים הישראלים נהנים מזכויות שוות. יש ערבים שכיהנו כשופטים בבית המשפט העליון או כחברי כנסת או שימשו דמויות מפתח בקואליציה של נפתלי בנט ויאיר לפיד בשנים 2021–2022. כקבוצה המהווה 20% מאוכלוסיית המדינה, שיעורם של הערבים הישראלים הוא 20% מכלל הרופאים בארץ ו־40% מכלל האחיות והרוקחים. ולבסוף, אם הישראלים הם אנטי־ערבים, למה כה רבים מהם התרגשו כשנחתמו הסכמי אברהם, ולמה האפשרות של הידברות בין ישראל לסעודיה מאיימת על חמאס ואיראן? אולי הישראלים לא שונאים ערבים אלא רק נלחמים באויבים שמבקשים לחסל אותם?

ההכפשה בעניין האפרטהייד נעשתה מקובלת במיוחד אחרי 1994. בעת תהליך אוסלו והשאיפה לפתרון שתי המדינות נסוגה ישראל מן הערים הפלסטיניות המאוכלסות ביותר ואישרה את ייסודה של הרשות הפלסטינית. ישראל איננה מושלמת, אבל היא יזמה ניסיונות פשרה רבים כדי להגיע לשלום. הפלסטינים לא גמלו על כך כמעט מעולם בהצעות משלהם, ובכל זאת היוזמות של ישראל שימשו שוב ושוב נגדה, הן מבחינה צבאית ודיפלומטית והן בפגיעה בשמה הטוב.

ועידת האו"ם נגד גזענות שהתקיימה בדרבן שבדרום אפריקה בשנת 2001 הפכה למפגן שנאה אנטי־ציוני. הפצת הרעל נמשכה, וכעבור ארבע שנים השיקו פעילים פלסטינים אירוע שנתי בכמה קמפוסים בכותרת "שבוע האפרטהייד הישראלי". רבים תהו למה להעמיד במרכז לוח השנה שלך אירוע שחובט באחרים במקום לבנות את עצמך. כל הרעל הזה, יחד עם עוינות עצומה לכל אפשרות של פשרה, מונחים ביסוד הברבריוּת הרצחנית של 7 באוקטובר. כפי שטוענת אמנת חמאס, הארגון "מתנגד לכל היוזמות, ההסכמים ותוכניות השלום" אשר "עומדים בסתירה לעקרונות תנועת ההתנגדות האסלאמית".

"הציונות היא קולוניאליזם של מתנחלים"

לפי מילון רב־מילים, קולוניאליזם הוא "מדיניות ההשתלטות של מדינות חזקות על ארצות אחרות […] תוך שלילת עצמאותן המדינית ויצירת תלות כלכלית שלהן במטרה לנצל את אוצרותיהן וליצור בהן שווקים חדשים". ספרי לימוד מביאים כדוגמה את הקולוניזציה הבריטית בצפון אמריקה, בהודו ובחלקים של אפריקה. אפשר להתרעם על היחס של הישראלים לפלסטינים. מותר לגנות את ההתנחלויות. אבל לקרוא למדינת ישראל "קולוניאליסטית" או לייחס לה "קולוניאליזם של מתנחלים" זה כמו להגיד שהשמש זורחת במערב.

"דה־קולוניזציה" נהייתה השלט שכולם אוהבים היום להניף אל על, והכפשת ישראל היא "אִין". לא מפתיע אפוא שהפנאטים מציגים את ישראל כ"מדינה של קולוניאליסטים־מתנחלים". אלא שזהו לעג לעובדות. היהודים הם הכי "ילידים" שאפשר להיות. שלילת הקשר ההיסטורי שלהם לארץ ישראל מבטלת מכול וכול את התנ"ך ואת סיפורו של ישו ומתעלמת מן המקום המרכזי שהארץ תופסת ביהדות כבר 3,500 שנה.

אף על פי כן פרוגרסיבים רבים מסתכלים דרך הפריזמה הצרה של "דה־קולוניזציה" בהציגם את הציונים כמתנחלים קולוניאליסטים, כמדכאים הנצחיים, ואת הפלסטינים כנשלטים, כמדוכאים תמימים שלעולם ועֵד הם חפים מכל אשמה. דעה קדומה זו מתיכה יחד את החלוקה המרקסיסטית ל"מדכאים ומדוכאים" עם הטענה של הפסיכיאטר פרנץ פאנון שלפיה דה־קולוניזציה היא הלוך רוח שלא פעם מחייב אלימות מטהרת.

אנשים שמקדמים את אידאולוגיית הדה־קולוניזציה, שמתנגדים לתפיסה ההולכת ומתרחבת של הזכויות האנושיות הבסיסיות ביותר, כפי שניסח תומס ג'פרסון בהכרזת העצמאות של ארצות הברית במילים "חיים, חירות והחתירה לאושר", מציירים את העולם, ואת ארצות הברית בתוכו, כלכוד ב"מאבק כוחות סכום אפס". לפי תפיסת שחור-לבן זו, המחלקת את העולם לטובים ולרעים, הקולוניאליסטים המדכאים אשמים תמיד, ואילו המדוכאים הם טהורים, תמימים ונרמסים ללא הרף.

בגלל הדוקטרינות האלה נתפס טבח 7 באוקטובר כ"מלהיב", כמוצדק, או במילותיה הנלוזות של פרופ' ג'ודית באטלר – כ"התנגדות מזוינת". מן הרטוריקה עולה שהמתנחלים הקולוניאליסטים קיבלו את המגיע להם כאשר הדה־קולוניאליסטים התקוממו סוף סוף. כדי לראות את העולם באור שכזה דרושה מידה לא קטנה של פנאטיות, פישוט של המציאות וסילופים למכביר. אבל המשקפיים המעוותים הללו מסבירים כיצד קרה שהפמיניסטיות לא ראו את תרבות האונס וההתעללות בילדים, שהליברלים לא הבחינו בעריצות, שההומניסטים לא קמו למחות, ושהסטודנטים שוחרי השלום קוראים להחריב את תל אביב ומאיימים על חבריהם לכיתות ולמעונות אחרי שהמרצחים הפלסטינים חצו את כל הקווים האדומים של הציוויליזציה.

"ישראל אשמה בפשעי מלחמה בעזה"

המצב נראה עגום. בית הדין הבינלאומי לצדק (ICC) הוציא צווי מעצר נגד ראשי המדינה. עיתונאים מפריחים האשמות על "פשעי מלחמה", "רצח עם" ו"טיהור אתני". האם ייתכן שכל אותם ארגונים נושאי השמות רבי הרושם – האומות המאוחדות, בית הדין הבינלאומי לצדק, משמר זכויות האדם – האם ייתכן שכולם טועים? התשובה היא כן!

מאז שהעצרת הכללית של האומות המאוחדות כינתה ב־1975 את הציונות "גזענות", ארגונים בינלאומיים מתייחסים לישראל אחרת מאשר למדינות אחרות. הם נוקטים גישה של "תקוף את ישראל תחילה" ומגנים את ישראל בלי קשר למה שהיא עושה; הם חוזרים כהד על הרעיונות הפשטניים של חמאס ואינם מתייחסים לאמיתות המורכבות של ישראל. אחרי שהותקפה ללא רחם, השיבה ישראל מלחמה, והיא נמצאה אשמה בהגנה על עצמה. כשישראל הרגה אזרחים באזורים שבהם חמאס נלחם או הסתתר, היא הואשמה ב"רצח עם". כשהיא העבירה אזרחים למקום בטוח, היא הואשמה ב"טיהור אתני". בדומה לכך, אף על פי שחמאס חטף 253 ישראלים וישראליות ומחזיק ביותר מ־100 חטופים וחטופות במשך יותר משנה, רבים בקהילה הבינלאומית – וגם ישראלים רבים – האשימו את ממשלת נתניהו הרבה יותר מאשר את חמאס ותומכותיו, טורקיה וקטאר, והם נהגו כך למרות שיודעי דבר המקורבים למשא ומתן, החל בראשי חמאס, ובהם יחיא סינוואר, וכלה במזכיר המדינה אנתוני בלינקן, אישרו פעם אחר פעם שחמאס הוא שטרפד את רוב המאמצים לשחרור החטופים. בלינקן אמר למועצה האטלנטית (Atlantic Council) כי חמאס "שיחק את תפקיד המקלקל" שוב ושוב.

מבחינה טכנית, צווי המעצר שהוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי הפרו את עקרון המשלימוּת (הקומפלמנטריות). למדינות דמוקרטיות מנגנונים משלהן לחקירת פשעי מלחמה אפשריים. ישראל היא מדינה המתנהלת על פי חוק, עם רשות שופטת אקטיביסטית, ויש לה צבא בעל קוד אתי איתן, משמעת צבאית קשוחה והליכי חקירה מסודרים. ישראל היא הדמוקרטיה הראשונה שבית הדין הבינלאומי מזלזל כך בשיטות הפנימיות שלה. הדבר מחזק את הרושם שישראל נדרשת לעמוד בסטנדרטים כפולים ומכופלים יותר מכל מדינה דמוקרטית אחרת.

בהסתכלות רחבה יותר, האשמת ישראל ב"פעולות לא אנושיות", למן "הרעבה" ועד ל"רצח", הופכת את הקורבן של 7 באוקטובר למקרבֵּן. לשיטתם של המאשימים, המתעלמים מן האמת המוסכמת שבדברי הגנרל שרמן במלחמת האזרחים בארצות הברית ש"מלחמה היא גיהינום", צריך היה להושיב על ספסל הנאשמים את ארצות הברית, את בריטניה הגדולה, את צרפת ומדינות נוספות בשל השיטות שבהן לחמו צבאותיהן במלחמת העולם השנייה ובמלחמות עיראק ואפגניסטן. המאשימים גם מתעלמים מכל הסיוע ההומניטרי שישראל העבירה לעזה, מן התפקיד שמילא חמאס בגנבת חלק גדול מסיוע זה ומן ההפוגות ההומניטריות הרבות שישראל יישמה, אשר רק עזרו לחמאס להישאר בשלטון.

הקשת הרחבה של כתבי האישום קבעה תקדים מסוכן לכל דמוקרטיה שיוצאת להתגונן מפני אויב. הציפייה מישראל שלא להשתלט על שטח שבו אזרחיה חטופים ומעונים היא חסרת תקדים. גינוי ישראל על הריגת אזרחים המשמשים באופן ציני כמגינים אנושיים הוא חסר תקדים. והטענה האוֹרוֶוליאנית שישראל הרעיבה עזתים כאשר למעשה היא העבירה להם כמויות עצומות של מזון, גם היא חסרת תקדים. אבל הרי ישראל זוכה ליחס חריג ואובססיבי כבר מזמן.

החוק הבינלאומי קובע במפורש, כפי שמצוין בפרק החוק ההומניטרי הבינלאומי של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום: "במדריכים צבאיים רבים מצוין כי נוכחות אזרחים בתוך יעדים צבאיים או בסמוך להם אינה מקנה לאותם יעדים חסינות מפני תקיפה". איזו אירוניה! ההכפשה הבלתי פוסקת של ישראל, יחד עם הלחץ הבלתי פוסק עליה לחדול מן הפעולות שלה, תרמו להארכת המלחמה ולהארכת סבלם של הפלסטינים שהקהילה הבינלאומית מתיימרת להגן עליהם.

"ישראל מבצעת רצח עם"

ג'נוסייד, כלומר השמדת עם, פירושו "ביצוע שיטתי של סדרת פעולות אלימות בכוונה לחסל, באופן מלא או חלקי, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית". אלא שהאוכלוסייה הפלסטינית הכפילה את עצמה פי חמישה מאז 1967, ממיליון נפש לכמעט 5.5 מיליון. מתברר שהציונים גרועים בג'נוסייד ממש כמו שהם גרועים באפרטהייד.

שנאה כרוכה לעיתים קרובות בהשלכה (פרויקציה): אדם מניח שהאויב היה עושה לו את מה שהוא היה עושה לאויבו. זעקות השבר המעושות כאילו הישראלים מבצעים בפלסטינים רצח עם משקפות את המגמות הנחרצות והגורפות של הזועקים עצמם לבצע רצח עם, מגמות שמתבטאות באמנת חמאס, בסדיזם שלו ב־7 באוקטובר וברטוריקה של הרבה יותר מדי פרו־פלסטינים.

"תקיפות לא־מידתיות"

מלחמה א־סימטרית היא עניין מסובך. כשטרוריסטים תוקפים את האזרחים שלך ואז מסתתרים מאחורי האזרחים שלהם, מה יכול צבא דמוקרטי לעשות? באופן בלתי נמנע, חלק מהאזרחים המשמשים מגן אנושי ימותו. יתרה מזו, כשיש לך חיל אוויר ועליך לבחור אם להפציץ מן האוויר או לשלוח גדודי חיילים לעבור מדלת לדלת כשבכל פינה עלול לארוב להם מחבל חמוש, מהי הבחירה המוסרית? האחריות המוסרית של המנהיג היא קודם לכול למי שתחת הנהגתו, והאחריות המוסרית של המֵגן היא קודם לכול להגן על מי שמותקפים באכזריות ושלא בצדק.

ברוח זו, החוק הבינלאומי אוסר על "תקיפת מטרות שאינן יעדים צבאיים מוגדרים". כשמחבלים מתחבאים במסגדים, בבתי חולים, בגני ילדים ובבתי ספר, המרחבים הללו, שבדרך כלל אין לגעת בהם, הופכים ליעדים צבאיים לגיטימיים. כדי להדגיש את הפרת כללי הציוויליזציה אכנה אותם "חמאס־גדים", "בתי חמאס־חולים" ו"בתי חמאספר". להתלונן על "תגובה לא־מידתית" מצד צבא רגיל כשהוא נלחם במחבלים המוטמעים עמוק בלב העיר פירושו למעשה לדחות על הסף כל תגובה צבאית. אבל כשהאויב שלך קורא להכחדתך, מנסה לבצע זאת ונודר שימשיך לנסות שוב ושוב, לא מציאותי לצפות שלא ייגרם נזק היקפי.

האחריות המוסרית על כל מקרה מוות, פציעה או ירי בשוגג בסבב הנוכחי היא על חמאס, שיזם אותו. כל מלחמה היא התנגשות של כוחות חזקים ומכוערים. כדי לנצח, הגיוני, ואף מוסרי, שהצד שלך יגייס כוחות רבים ככל האפשר, בגבולות הסבירוּת; אבל הוא לא צריך להיות המכיל הנצחי ואז להיות נתון מייד לביקורת, כפי שקורה תכופות לישראל.

"הפסקת אש הומניטרית"

במשך 18 שנה, בכל פעם שישראל הגנה על עצמה מפני הרקטות שנורו מעזה, העולם צעק "תקיפה לא־מידתית!" ודרש "הפסקת אש הומניטרית". במשך 18 שנה נהג חמאס לגנוב חלק ניכר מן הסיוע ההומניטרי שנשלח לעזה. אחרי שחמאס פלש לישראל וניפץ לרסיסים את חייהם של רבים כל כך, מה "הומניטרי", מנקודת מבט ישראלית, בהפסקת אש שנכנסת לתוקף טרם זמנה? הרי זה כמו לקרוא לעצמך "תומך שלום" ובה בעת להפגין סובלנות כלפי הדיקטטורה הטרוריסטית של חמאס בעזה, שמדכאת את העזתים ומאיימת על הישראלים.

רוב הקריאות ל"הפסקת אש" הופנו כלפי ישראל בלבד. מנהיגי העולם מיעטו מאוד לתבוע "הפסקת אש" מן החות'ים ומחמאס, ובכלל זה שחרור כל החטופים. מזכיר המדינה אנתוני בלינקן הבהיר בריאיון האחרון שלו ל־New York Times כי חמאס הוא המכשול הגדול ביותר לעסקת חטופים; הוא שאל "איפה היה העולם" והזכיר שהקהילה הבינלאומית לא הפעילה כל לחץ על חמאס אך המשיכה, כדרכה בקודש, להפעיל לחץ על ישראל.

המחויבות הראשונה של ישראל היא להגן על אזרחיה ולשחרר את חטופיה. בתוך כך עליה להחזיר לעצמה את כוח ההרתעה מול השכנים החותרים להשמדתה ולארגן מחדש את הגבולות כך שבין עזה ליישובים הישראליים יפריד אזור חיץ חסום לחדירת אדם.

אף על פי כן, לראשונה בעולם, לדברי מומחים צבאיים, ישראל יצרה מסדרונות הומניטריים וחילקה מעל 500,000 טון של סיוע הומניטרי, כולל דלק, שעזר לחמאס להמשיך ולנהל חיים במנהרות שלו. במתקפת 7 באוקטובר חטפו מחבלי חמאס את עומר וֶנְקרט, בן 22 החולה בקוליטיס. אביו תהה: "למה המחבלים האלה מקבלים סיוע מהמדינה שלי, כשהם אפילו לא נותנים לבן שלי את התרופה מצילת החיים שהוא זקוק לה?". הדילמות הן קשות מנשוא.

ישראל המשיכה בניסיונותיה להקל על האזרחים החפים מפשע שמצאו את עצמם לכודים בין חמאס לצה"ל ובתוך כך להפריך את השקר כאילו חמאס הוא קבוצה קטנה ושולית בעזה. רוב העזתים, ולצידם לא פחות מ־72% מכלל הפלסטינים, חגגו את הטבח, ורבים מהם השתתפו בו. ובכל זאת ישראל המשיכה לבחון דרכים לעזור ולמזער את סבלם של האזרחים. מומחים צבאיים חיצוניים הביעו את דעתם שההחלטות של ישראל האריכו את הלחימה, הגבילו לעיתים את הצלחותיה הצבאיות ועלו בחיי ישראלים. למרבה הצער, הצירוף "סיוע הומניטרי" פירושו לא פעם חידוש האספקה של חמאס, ואילו הצירוף "הפסקת אש" נשמע כמו הפעלת לחץ על ישראל לבדה כשהרוצחים מנצלים זאת להתארגנות מחודשת. התועמלנים הפלסטינים פיתחו שפה שמעוותת מילים, מוחקת היסטוריה ומטשטשת את כוונות הפלסטינים.

7 באוקטובר היה קריאת השכמה מבעיתה. ישראל חייבת לשמור על ערכי המוסר שלה – למען עצמה, למען המצפון של חייליה ולמען הנפש הלאומית שלה. אבל האשליה של הכלת השקרים הפלסטיניים והנאיביות הבינלאומית נגמרו כשהמחבלים פשטו כנחיל צרעות על הקיבוצים, המושבים והערים השלווים וזרעו מוות וחורבן, וכאשר אחריהם גם חיזבאללה הצטרף למתקפה על ישראל. עכשיו האתגר הוא ליצור מציאות חדשה, עם לקסיקון חדש תואם, ואז לבנות מזרח תיכון טוב יותר, הוגן יותר ובטוח יותר לכולם.

אפילו הפסקת האש בינואר 2025 שיקפה את המצפן המוסרי המעוּות ואת השיח המוטה. ראשית, ישראל, ובייחוד ראש הממשלה בנימין נתניהו, הם שספגו את עיקר הביקורת על גרירת רגליים במשא ומתן בזמן שהאחריות לכך הייתה בעיקר על חמאס. שנית, בעסקת החילופים נעשתה הקבלה בין נשים וגברים חפים מפשע, שנחטפו מביתם או מפסטיבל מוזיקה, ואחר כך עברו במשך חודשים התעללות נפשית, פיזית ולא פעם גם מינית, לבין מחבלים רצחניים שהורשעו בבית משפט במדינה דמוקרטית. שלישית, הסכם הפסקת האש אִפשר לחמאס לשחרר בכל פעם כמה חטופים – חיים או מתים – ולהמשיך להתעלל התעללות נוראה ולא אנושית במי שנותרו בידיהם ולהאריך את ייסוריהם.
אף על פי כן, רוב הישראלים תמכו בעסקה, משום שחיי אנוש הם ערך עליון בשבילם, והם חגגו את שחרורם של כל חטוף וחטופה.

בנוסף, אף שהמלחמה המתארכת הייתה מכאיבה, הנשיא ביידן ציין עם פרישתו כי "ישראל הסבה נזק עצום לאיראן ולשלוחיה". ישראל, בהנהגת נתניהו ובכירי צה"ל, שהתאושש בינתיים, לחמה בנחישות חודש אחר חודש, לפעמים בניגוד לרצונה של ארצות הברית. היא פירקה את רוב גדודי חמאס, חיסלה רבים ממנהיגיו, מחצה את חיזבאללה והחלישה את איראן. אחרי שכל הלחץ הזה סייע בהפלת משטר אסד בסוריה, ישראל הפציצה את רוב מפעלי הכימיקלים והתשתיות הצבאיות בסוריה. ישראל של השנים 2023 ו־2024 הוכיחה את הפרדוקס – שלפעמים היציאה למלחמה היא הדרך היעילה ביותר לחתור לשלום.