הציונות: תנועה שנולדה שלוש פעמים

"להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון, ירושלים". שורה אחרונה זו של "התקווה" מסיימת את ההמנון הלאומי היהודי – או שמא את ההמנון הלאומי הישראלי? התשובה היא: "כן, את שניהם". הערפול הזה מספר את סיפור העם היהודי, הציונות, התנועה הלאומית היהודית וישראל. המולדת הלאומית היהודית, ישראל, היא גם מדינה יהודית-דמוקרטית המבטיחה שוויון זכויות ל-20% מאזרחיה שאינם יהודים.

היהודים גורמים לבלבול. לוּ היו המאמינים ביהדות, דת העם היהודי, יוצרים יהודיוּת ומקימים את המדינה היהודית-דמוקרטית של יהודה, לא היו אויביהם יכולים לומר: "אני אוהב יהודים אבל שונא את יהודה ואת היהודיוּת". היה זה כמו לטעון: "אני אוהב איטלקים, אבל אני שונא את איטליה, את האוכל האיטלקי ואת השפה האיטלקית".

אבל זה טבעה של היסטוריה. צצו מילים שונות. הדת היהודית רואה בישראל, הארץ המובטחת, את בית הגידול של אבות העם היהודי ואת המרכז הנצחי שלו. במהלך המאות הפך ציון – הר מרכזי בירושלים, בירת העם היהודי בת שלושת אלפי השנה – סמל מרכזי של העם היהודי. זו הסיבה לכך שהתנועה להקמת המדינה היהודית, שהתהוותה בסוף המאה התשע עשרה, קראה לעצמה ציונות. ב-1948 הכריז דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של המדינה היהודית שהוקמה מחדש, על הקמת המדינה החדשה – ישראל.

ועדיין, יש לראות את הציונות כתנועה שנולדה שלוש פעמים.

לידתה הראשונה של הציונות: שורשים תנכיים, ארכיאולוגיים וקיומיים עמוקים.

תחילה, בתנ"ך, אברהם ושרה מעצימים את מסעם הדתי אל היהדות במעבר למולדת היהודית, ארץ ישראל, בנקודת זמן מסוימת בין 2100 ל-1900 לפנה"ס. זינוק זה פותח את מסעו של העם היהודי אל ההיסטוריה. מאז ואילך, בכל פעם שהם – ואבותיהם – עזבו את ביתו של העם היהודי, הם החשיבו את עצמם ב"גלות". כעבור ארבעת אלפים שנה, גם אחרי מאות שנים שבהן רוב היהודים, אך לא כולם, נפוצו ברחבי העולם, בכל פעם שהיהודים מתפללים, בכל מקום שבו הם חיים, הם פונים לכיוון ציון. במקורה הייתה היהדות קשורה קשר הדוק לארץ. היהודים נהגו לעבוד את האל באמצעות קורבנות חקלאיים, במיוחד בבית המקדש בירושלים. גם כשהיהדות הפכה מופשטת יותר, גם כאשר כובשים גירשו את היהודים, הארץ נותרה מרכזית ליהדות מבחינה תיאולוגית, ולעם היהודי, מבחינה סמלית. התלמוד מלמד: "כל השוכן בארץ ישראל, עוונותיו מחולין".

אף שהעם היהודי סבל בעבדות מצרים, הוא שגשג שלוש מאות שנה מאוחר יותר, בסביבות אלף לפנה"ס, כשהוא נהנה מנגינת הנבל, מכתיבת המזמורים ומהכריזמה של דוד המלך. דוד העניק לעם היהודי את המתנה הנצחית: ירושלים, בירתם.

בבניית בית המקדש הראשון שם איזן בנו של דוד, שלמה, בין הכוח הפוליטי לכוח הרוחני של היהודים. בחברה החקלאית הפשוטה רומם בית המקדש השני את רוחם של האנשים. גובהו בימי הורדוס, ארבעים וחמישה מטר, הוא כמעט כגובה הבית הלבן של ימינו. בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – התכנסו יהודים מכל קצוות תבל, מגשימים בכך את חזון התורה. כיום, כשיהודים מתפללים את תפילת יום הכיפורים או מנענעים את הלולב כמצֻווה בוויקרא כג, מ, או מסיימים את סדר הפסח בשירת "לשנה הבאה בירושלים", הם מסמנים את הקשר שלהם למולדת אחת – ישראל.

ממצאים ארכיאולוגיים מאשרים את קיומם של חיים יהודיים בישראל. בקמע בן 2,700 שנה, שנמצא בירושלים, כתובה ברכת כוהנים, המופיעה בספר במדבר ו, כג–כז: "יברכך ה' וישמרך… "; מטבע שמוטבעת בו מנורת שבעת הקנים, שנמצא במגדל שבגליל, מתוארך לתקופת בית המקדש השני, לפני אלפיים שנה; מגילות ים המלח כוללות יריעות קלף בנות אלפיים שנה, בהן קטעים מן התנ"ך ותפילין. תושבי כפר מסוימים מתקופת הברזל IIB – 925 עד 586 לפנה"ס, תקופת ממלכות ישראל ויהודה – לא הותירו עצמות חזיר לעוסות, בניגוד לשכניהם. בכך הופכת ההימנעות מאכילת חזיר, השמירה על חוקי הכשרות, לטקס היהודי העתיק ביותר שזכה לאישור מצד ארכיאולוגים חילונים.
הממצא המרשים ביותר הוא שריד בית המקדש, הכותל המערבי בן אלפיים השנה. יותר מעשרה מיליון בני אדם מבקרים מדי שנה בחומת בית המקדש השני בירושלים. סמוך לשם, בעיר דוד, חשפו ארכיאולוגים את "דרך עולי הרגל" אשר בה פסעו המאמינים בחגים. מטיפים כמו ישו מנצרת ניצבו כפי הנראה לאורך הדרך והשתמשו במדרגות האבן שלה כבמות.

הארכיאולוגים גילו גם עדויות להרס שני בתי המקדש. חתיכת עץ חרוכה בת 1,955 שנה, לצד פגיונות ומטבעות, מעידים על האסונות שהנחיתו הבבלים על היהודים – בעלי הריבונות לשעבר – בשנת 586 לפנה"ס, והרומאים, בשנת 70 לספירה. היהודים עדיין מסיימים את טקס החופה בשבירת כוס, המסמלת את חורבן ירושלים, הרודף עדיין את חיי היהודים אפילו ברגעים המשמחים ביותר.

גלות בבל ארכה ארבעים שנה; הכיבוש הרומי התברר כעמיד יותר. בשנת 132 לספירה שינה הקיסר אדריאנוס, כעלבון ליהודים לאחר מרידות רבות מדי, את שם הארץ ל"סוריה פלסטינה". ירושלים הפכה ל"איליה קפיטולינה". כשהאימפריה הרומית הפכה לאימפריה הביזנטית הנוצרית הפכה ירושלים יעד פופולרי לכיבוש. המוסלמים, הצלבנים, הממלוכים והעות'מאנים באו והלכו. אף שיהודים רבים הוגלו לרחבי העולם, חלק מהם נותרו במולדתם, במיוחד בארבע הערים הקדושות של ישראל: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. במהלך גלותו נותר העם היהודי עם נבדל, ששֻכן לעיתים קרובות בגטאות, שמר על חוקיו, כיבד את מנהיגיו ודאג לענייו. הבוז של הנוצרים ושל המוסלמים בודד את היהודים – בעוד היהודים תקשרו אלו עם אלו ברחבי העולם באמצעות מסחר, קשרי משפחה והוראות רבניות. ובכל מקום שבו שהו המשיכו היהודים לשאת את עיניהם אל ציון וחלמו על גאולה.
הציונות מוּנעת אפוא על ידי כוחות קינטיים חיוביים המעצבים את הזהות היהודית ואת הצורך להיות עם חופשי במולדת לאחר אלפי שנות סבל. מתוך כמיהה לשוב המשיכו היהודים להתפלל לכיוון ארץ מולדתם. לאורך אלפי השנים הגיעו חלקם לארץ המובטחת. עם זאת, התנועה הציונית נזקקה לאתחול מחדש מעבר להולדתה התנכית ולכישלונותיה בימי הביניים.

לידתה השנייה של הציונות: הגדרת הלאומיות

בתחילה, במאות השמונה עשרה והתשע עשרה שחררו הנאורות והאמנציפציה חלק מהיהודים מגטאות אירופה. אולם היהודים נשדדו על ידי המודרניות. הקבלה לחברה ה"נאורה" הייתה כרוכה בדרך כלל בהסתרת זהותך היהודית.

תנועת הרפורמה היהודית, שנוסדה בגרמניה בראשית המאה התשע עשרה, עוררה ויכוח סוער סביב השאלה כיצד נכון לקיים את המודרניזציה. בתחילה הרחיקו היהודים הרפורמים את עצמם מחלק מהיסודות המסורתיים של העמיות ושל המולדת. שלושה עשורים לאחר מכן התחייבה התנועה הקונסרבטיבית לבסס את השינויים שתבצע על תהליך היסטורי ואבולוציוני יותר. בינתיים הכתירו היהודים האורתודוקסים את עצמם כמתנגדים החריפים ביותר לשינוי. מאז הצטרפו זרמים ופלגים אידיאולוגיים אחרים לדיון מתמשך זה, בן מאתיים השנה.

תוך התבוננות באיטלקים המעצבים תודעה איטלקית, בבריטים היוצרים את הממלכה המאוחדת ובאמריקאים המפתחים לאומיות ליברלית-דמוקרטית עדכנו חלק מהיהודים את התודעה הלאומית היהודית המסורתית. ואז הפֵרה המודרניות את הבטחותיה שלה והתירה את הרסן לגלים של שנאת יהודים. הפוגרומים ברוסיה בשנים 1881–1882 ועליית לאומנים פופוליסטים אנטישמים באוסטריה, בצרפת ובגרמניה עוררו כמה יהודים לעבור לפלשתינה. רוב המהגרים היהודים ממזרח אירופה פנו לאמריקה. הוגים החלו לנסח חזון לאומי יהודי. יהודי מזרח אירופה חשו פחות נבגדים משום שציפיותיהם היו נמוכות יותר – שום מודרניסט לא הבטיח להם נאורות. פחות יהודים בארצות המוסלמיות והערביות מרדו ברבנים, התבוללו או ניסו להשתלב באמצעות ריקון יהדותם מממדיה הלאומיים והעמיים. לכן טוענים חוקרים רבים שיהודי הארצות המוסלמיות והערביות "נולדו ציונים".
קבוצה קטנה ואמיצה של הוגים ופעילים יהודים אירופים שימשה כחלוצה אידיאולוגית בקידום לאומיות יהודית ליברלית-דמוקרטית מודרנית שהתבססה על המחויבות המקראית לזהות המתמקדת בארץ. מבחינה מעשית, התנועה הציונית התגבשה עם תום המאה התשע עשרה.

ב-1878, עוד קודם לפוגרומים, הקימו יהודים דתיים את פתח תקווה – היישוב החקלאי היהודי המודרני הראשון בפלשתינה. חברי ביל"ו, שהיו נחושים בדעתם לעבד את אדמת ארץ הקודש, הגיבו ב-1882 בתקווה לייאוש שגרמו הפוגרומים. תוך עדכון ההצהרה היהודית המונותאיסטית הם הכריזו: "שמע ישראל! ה' אלהינו ה' אחד, וארצנו ציון היא תקוותנו היחידה". ב-1890 העניק המורד האנטי-דתי הווינאי נתן בירנבאום שם לתנועה ותיקה-חדשה צומחת זו. הקואליציה של ארגוני יהודי רוסיה שלאחר הפוגרומים קראה לעצמה "חובבי ציון", ולעיתים, "חיבת ציון". בירנבאום תרגם זאת לגרמנית כ"ציוניזמוס", שהפך ל"ציונות".

לידתה השלישית של הציונות: הרצון במדינה

בשנת 1897 העז עיתונאי, עורך דין לשעבר ומחזאי מתוסכל בן שלושים ושבע להזמין מאתיים ושמונה נציגים לקונגרס ציוני בשווייץ. באוגוסט אותה שנה ייסד תיאודור הרצל בבאזל את התנועה הציונית הרשמית מתוך שאיפה להקים מדינה יהודית בפלשתינה. שלושת עמודי התווך של הציונות – ארץ ישראל לעם ישראל, שיקים את מדינת ישראל – היו הבסיס לתנועה שהפכה להצלחה יוצאת דופן.

הרצל, שהשתמש בקונגרס כדי לעצב את חזונו האידיאלי – "אלטנוילנד" – ארץ ישנה-חדשה, ייסד תנועה כפולת פנים. הציונות הוקירה את העבר העשיר של היהודים תוך שהיא מפנה אותם לעתיד. עשרות שנים לפני שמדעני המדינה גילו את כוחו של ה"פלורליזם" הוא הזמין נציגים שייצגו מגוון של אידיאולוגיות יהודיות, למן הדתיות ועד לחילוניות. שבעים וארבע שנה לפני שנשים קיבלו את הזכות להצביע בבחירות הפדרליות בשווייץ העניק הקונגרס הציוני בבאזל לנשים שהיו צירות זכות הצבעה שווה והזדמנויות להנהגה. למן ההתחלה חתרה תנועה יהודית-דמוקרטית זו להקמת מדינה יהודית-דמוקרטית. המסורות היהודיות של הציונות העניקו לה זהות; אופייה הדמוקרטי הניע בסופו של דבר את ההמונים היהודים ויצר "יהודי חדש" שיביא אותה לכלל פעולה.

ישראל הוקמה ב-1948 והצטרפה לגל הפוסט-קולוניאלי של המדינות החדשות שנוסדו לאחר מלחמת העולם השנייה. אולם רוב המושבות לשעבר באפריקה ובאסיה הפכו לדיקטטורות. הציונות שחררה את עמה לחיות בארצו וליהנות מחופש אזרחי דמוקרטי ומזכות הצבעה.

למרות יכולתה המרשימה לשנות את ההיסטוריה והתמקדותה המדהימה בהקמת מדינה יהודית בפלשתינה היו בתנועה הציונית תמיד יריבויות פוליטיות עזות וויכוחים סוערים. צמחו שש אסכולות שונות של מחשבה ציונית, שהעימותים ביניהן עדיין מתהדהדים בפוליטיקה הישראלית של ימינו.
הציונות הפוליטית של תיאודור הרצל הדגישה הקמת מדינה יהודית-דמוקרטית שתתקבל על ידי הקהילה הבינלאומית.

הציונות הסוציאליסטית של דוד בן-גוריון הוסיפה ממד שוויוני ידידותי לסוציאליזם, והיא משמשת השראה לניסיונות בני ימינו לשלב אידיאולוגיות שונות עם ערכי הליבה הציוניים. הציונות הרוויזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי שילבה מחויבות לליברליזם ולאינדיווידואליזם עם רצון חסר סבלנות להקים מדינה מייד עקב העלייה בשנאת היהודים באירופה. שורשי אומת הסטרט-אפ של היום נעוצים בליברליזם של ז'בוטינסקי.

הציונות הדתית של הרב אברהם יצחק הכהן קוק העניקה אישור מחדש לקשרי התנועה היהודית הלאומית לתנ"ך ולזיקה המיסטית של היהודים לארץ. הציונות התרבותית של אחד העם טיפחה התחדשות לשונית, אומנותית, ספרותית ומוזיקלית שהזינה את התחייה הלאומית. יהודים מכל רחבי העולם יונקים השראה והעצמה ממולדתם המתחדשת.

ציונות התפוצות של הנריאטה סאלד פיתחה, במיוחד בארצות הברית, ציונות פילנתרופית שכוונה לתמיכה ויישבה בין פטריוטיות אמריקאית ללאומיות יהודית. כיום, הזהות הציונות מאחדת את היהודים בכל העולם בתגובה למשבר המודרני של "אנומיה" – בדידות, תלישות וחוסר תכלית. הציונות משרישה ביהודים נרטיב בן שלושת אלפים וחמש מאות שנה של שיבה לארצם, לשורשיהם ולמסורתם תוך בניית קהילה דמוקרטית צופה פני עתיד.

הציונות היום: היות, השתייכות, התהוות

הציונות היא שם עצם ופועל. כשם עצם, היא התנועה שהקימה את מדינת ישראל ב-1948. מאז, זוהי התנועה המגינה על ישראל ועל העם היהודי בעת הצורך, אך גם, בהתמדה, בונה את ישראל, נבנית ממנה ומגשימה חלומות אישיים וקהילתיים. חלקו השני של המשפט הקודם הופך את הציונות לפועל, המתאר לא רק תהליך הוויה אלא גם תהליך התהוות: מהיהודי החלש, חסר הבית, הנרדף, ליהודי החזק, המושרש, הדמוקרטי, החוזר להיסטוריה; מהיהודי החושב והמאמין בגלות ליהודי החושב, המאמין והפועל של היום, בכל מקום שבו יהודים חיים, המביע טווח נרחב של אמונות דתיות ופוליטיות תוך שיתוף מחויבות בלתי-מתפשרת לעם היהודי ולמדינה היהודית.

לפני 1948 נאלצה הציונות לשכנע אחרים – כולל יהודים רבים בתחילה – בשלוש הנחות ציוניות. ראשית, מכיוון שהיהודים הם עם, לא רק בני אותה דת, יש להם זכות לאומית להקים מדינה; שנית, ישנו רק מקום הגיוני אחד להקמת מדינה זו; שלישית, היהודים זקוקים למדינה יהודית כדי לשים קץ לסבל היהודי תוך קיום היהדות והחייאת העם היהודי. שלושה עשורים לפני שהפך לנשיא הראשון של ישראל התעקש חיים ויצמן על כך שהעם היהודי "מעולם לא ביסס את התנועה הציונית על סבלו של העם היהודי". תחת זאת, "הבסיס לציונות היה ונשאר עד היום כמיהת העם היהודי למולדת, למרכז לאומי ולחיים לאומיים".

כשאריסטוקרט בריטי הקשה: "למה אתם היהודים מתעקשים על פלשתינה כשיש כל כך הרבה מדינות לא מפותחות שבהן תוכלו להתיישב בנוחות רבה יותר?" ויצמן – אומן התשובות השנונות של הציונות – השיב: "זה כמו לשאול אותך למה נסעת עשרים קילומטר כדי לבקר את אימא שלך ביום ראשון האחרון כשברחוב שלך מתגוררות כל כך הרבה נשים מבוגרות".

עם זאת, בעולם היהודי התנהל ויכוח עז בנוגע לציונות. בעוד חלק מהאנטי-ציונים הדתיים והחילונים הקיצונים דחו את רעיון הלאומיות היהודית, יהודים לא ציונים רבים היו פשוט ספקנים. חלקם פקפקו בסיכויים להקים מדינה בת קיימא; אחרים חששו מהאשמה ב"נאמנות כפולה" בבתיהם הרחק מהמולדת; רבים הגדירו את היהדות כדת והתייחסו לציונות כאל תופעה שולית ואידיוסינקרטית. כיום, הרוב המכריע של היהודים הם ציונים.

אימי השואה, שאחריהם הגיעה ההצלחה המדהימה של הקמת המדינה היהודית וההגנה עליה, שינו את השיח היהודי כמו גם את המפה היהודית. היהדות הרפורמית עברה שינוי דרמטי. היא הפכה להיות ציונית ואימצה את העמיות ואת המדינתיות. ב-1949 התפעל הרב ארתור הרצברג במגזין Commentary מכך שהציונות הצליחה גם "להשיג […] אחדות דעים מפתיעה בנוגע אליה בדעת הקהל היהודית". מ-1945 עד 1948 "שררה סביב הציונות אווירה משכנעת של מסע צלב מוסרי שבו השתתפו כל יהודי העולם".

כיום, כעבור כמעט שמונים שנה, התמיכה בישראל וההזדהות עם הציונות הפכו לעמדה המקובלת בקרב רוב היהודים. למעלה מ-80% מהיהודים האמריקאים תומכים בישראל, ואילו בקהילות בצרפת, באוסטרליה ובמדינות אחרות, האחוזים גבוהים אף יותר. עם זאת, בארצות הברית ובבריטניה יש מספר גדל והולך של רבנים, פרופסורים ומנהיגים קהילתיים לא-ציונים. הם אינם אנטי-ציונים או אנטישמים, אלא רואים בחיים היהודיים בתפוצות דרך סבירה יותר לממש את הערכים היהודיים ולשמור על קיומם של היהודים. רובם אינם תומכים במדינת ישראל המודרנית מבחינה אידיאולוגית, אבל אינם מטילים ספק בזכותה להתקיים. יש בכך אירוניה – מעטים הציונים כיום השוללים את התפוצות כפי שעשו רבים לפני עשרות שנים; אולם כמה מההוגים והפעילים המובילים בתפוצות מצדיקים את עצמם כיום על ידי שלילת ציון.

ארבעה נתיבים להיסטוריה הציונית המודרנית: הענקת לגיטימציה למדינה, בנייתה, אכלוסה, ואז הגשמת החלום

במאה העשרים, הציונים ביקשו הכרה בינלאומית, הקימו תשתית למדינה, אכלסו אותה באזרחים, ואז ביקשו להגשים את החלום הציוני. מבחינה דיפלומטית, תאריכי המפתח מתחילים בהצהרת בלפור ב-1917, כאשר בריטניה הכירה בצורך ב"בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה", נמשכים בוועידת סן רמו ב-1920, שהכירה בזכויות היהודים בפלשתינה, מגיעים לשיאם במנדט הבריטי על פלשתינה מטעם חבר הלאומים ב-1922, ומסתיימים בהחלטת האו"ם 181 ב-1947, אשר בה אישרה הקהילה הבינלאומית את הציונות והכירה בזכות היהודים ל"מדינה יהודית" במולדתם.
היהודים לא היו זקוקים להכרה בינלאומית בזכויותיהם ההיסטוריות על הארץ – אבל היא סייעה להם. האו"ם הפך את הציונות לאחת התנועות הלאומיות הלגיטימיות ביותר, בניגוד לקמפיין הדה-לגיטימציה הבינלאומי המתנהל כיום.

אולם תהליך בניית המדינה הפנימי היה חשוב מההכרה החיצונית. הציונים יצרו מסגרות ומוסדות – החל בהחייאת השפה העברית וכלה בפיתוח תנועת פועלים חזקה. משמעות הישגים אלה הייתה שכשהמדינה הוקמה באופן רשמי במאי 1948, "הישראלים" החדשים לא נאלצו להתחיל מאפס. הם היו בשיאו של תהליך, לא בתחילתו. ישראל הוקמה כדמוקרטיה בעלת כלכלה קפיטליסטית דייה כדי לאפשר קניין פרטי ויזמות חופשית אבל סוציאליסטית דייה כדי לשמור על חוזקה של המדינה ועל ריכוזיות כלכלתה, במיוחד בעשורים הראשונים.

גל מהגרים אחר גל מהגרים חיזקו את האוכלוסייה היהודית הקטנה ששימרה את הנוכחות היהודית בארץ ישראל מאז התקופה הרומית. ככל שהקהילה היהודית בפלשתינה צמחה ושגשגה והבריטים העבירו אותה תהליך של מודרניזציה החלו גם הערבים לנהור אליה. אם לפני 1841 היו בה מאתיים עד שלוש מאות כפרים ערביים, במאה הבאה הוקמו עוד חמישים או שישים. בסך הכול, בין מפקד האוכלוסין של 1922 לזה של 1931 זינקה האוכלוסייה ב-36.8%. האוכלוסייה המוסלמית גדלה ב-28.6%. האוכלוסייה היהודית כמעט הוכפלה.

ההיסטוריה מתקדמת בבירור. דבר זה אמור לאפשר פשרה טריטוריאלית. אוכלוסיות משתנות. גבולות משתנים – מבחינת פלשתינה, שנקראה לימים ישראל, הגבולות השתנו שש פעמים במאה העשרים בלבד. רק טיפשים או קנאים מדברים על הגבולות ההיסטוריים של ישראל או טוענים שכל ערבי פלסטיני היה מושרש "בארץ" מאז ומעולם.

פתגם ערבי מלמד: סכין מחדדת סכין. עליית הציונות עוררה גם את האנטי-ציונות הערבית. הערבים התפרעו באלימות רבה ב-1920, ב-1921 וב-1924, אלימות שהגיעה לשיאה בטבח בחברון באוגוסט 1929, כאשר שכנים הרגו לפחות שישים ושבעה יהודים, ואנסו, פצעו והיכו מאות אחרים. בבריחתם מהעיר הביאו היהודים לקיצה שרשרת ארוכה של חיים בחברון, שהחלה לכל המאוחר ב-1540.
האלימות הערבית יצרה לחץ על הבריטים להגביל את ההגירה ב-1936 וב-1939, בדיוק כשמלחמתו של היטלר ביהודים צברה תאוצה קטלנית. לאחר מלחמת העולם השנייה הוברחו לארץ עשרות אלפי יהודים כחלק מ"עלייה ב'" תוך עקיפת הגבלות ההגירה הבריטיות, עד להקמת מדינת ישראל ב-1948. הציונות, תנועת השוליים לשעבר, שינתה את כיוון ההיסטוריה היהודית והחזירה את המולדת למרכז החיים היהודיים. במאי 1948 התגוררו כבר במדינה החדשה 600 אלף יהודים.
למן הקמת המדינה, ככל שהיהודים למדו לחיות יחד זה עם זה ועם אחרים בארצם, הציונות התפתחה. התנועה מחזקת שני גופים נפרדים אך חופפים: העם היהודי ומדינת ישראל. הסופר הישראלי א"ב יהושע הסביר: "ציוני הוא אדם המקבל את העיקרון שמדינת ישראל אינה שייכת אך ורק לאזרחיה אלא לעם היהודי כולו".

בעוד מקימי המדינה דאגו לייצבה בשנים 1948–1988, הציונות של השלב השני נסבה סביב השאלות "איזה סוג של אומה צריכה ישראל להיות?" ו"איזה סוג של עם צריכים היהודים להיות?"
בשלב השלישי, של ימינו, כשישראל משגשגת ופורחת אבל עדיין נתונה להתקפות, נושאי הלפיד של הציונות מבהירים שלוש הנחות פוליטיות לא פופולריות: ראשית, מעמדם של היהודים – כפי שהפילוסוף מייקל וולצר מכנה אותם: "עם חריג", בשל החפיפה הייחודית שלהם בין דת ולאום – אינו מפחית מזכויותיהם הקולקטיביות למולדת משלהם או מהביטחון והלגיטימיות המגיעים לכל מדינת לאום; שנית, הקשרים של הפלסטינים לארץ אינם שוללים את זכותם של היהודים על ישראל: גם האמריקאים, הקנדים, האוסטרלים ואחרים חיים עם תביעות סותרות על אדמות; שלישית, ישראל מתמרנת בין משימות שונות: הצלת גופם של היהודים וגאולת נפשם תוך שהיא מאפשרת שגשוג לכל אזרחיה.

עם התקרבות ישראל ליום הולדתה השמונים, הגיע הזמן להפסיק לספר את ההיסטוריה של הציונות דרך מלחמותיה למרות האיומים המתמשכים מצד שכנותיה. התאריכים המפורסמים ביותר בהיסטוריה הישראלית נותרו: 1948, 1956, 1967, 1973, וכעת, 7 באוקטובר 2023. סיפור מלחמות זה משובץ בתהליכי שלום ובטרור. אולם פרשנות צרה זו מגדירה את ישראל אך ורק מבעד לעדשת הסכסוך הערבי-ישראלי. אם מספרים את ההיסטוריה של ישראל לאורך העשורים – למן שנות הארבעים והחמישים ועד לעשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת – בסגנון אמריקאי, מוספים לתמהיל פוליטיקה, תרבות, דמוגרפיה וכלכלה. גישה זו מדגישה את שבעת הישגיה הגדולים של הציונות – לצד אתגריה המתמשכים.

ראשית: כינון הריבונות היהודית מחדש במולדת היהודית. היהודים של ימינו רואים מהפכה זו כמובנת מאליה, אולם שיבת "היהודי הנודד" למולדתו לאחר קרוב לאלפיים שנה נותרה קאמבק לאומי יוצא דופן. האתגר כעת הוא לשמור על כך שבישראל ישררו צדק וביטחון.

שנית: שילוב שלושה מיליון עולים מאז 1948 באוכלוסייה הראשונית, שמנתה 600 אלף נפש, ובמיוחד ניצולי שואה, פליטים ממדינות ערב ויהודים מאתיופיה ומברית המועצות, תוך שמירה על חירויות אזרח והגירה חופשית כמקובל במדינה דמוקרטית. בו בזמן, הצורך בסולידריות לאומית מתנגש שוב ושוב עם זהויות, אג'נדות ולעיתים אף כעסים שבטיים.

שלישית: החזרת היהודים להיסטוריה – הפיכת היהודים מקורבנות העולם לשחקנים בזירה העולמית – יצרה הזדמנויות גדולות ודילמות מורכבות. הלמידה כיצד להשתמש בכוח באופן מוסרי עדיין מאתגרת.

רביעית: בניית דמוקרטיה קפיטליסטית היברידית בסגנון מערבי, בעלת ניחוח יהודי מובהק. תערובת זו משקפת את המיזוג של הציונות, המטשטש בין דת ללאומיות. ישראל דמוקרטית דייה להכיל שופטים ופוליטיקאים ערבים, אך יהודית דייה לחגוג את חג הפסח ואת חג החנוכה בפומבי. האיזון בין דחפים מסורתיים ופרטיקולריים לערכים ליברליים-דמוקרטיים עדיין מבלבל. תמהיל פוליטי זה הצית את הנס החמישי, ה"אלטנוילנד" החברתי-תרבותי – הארץ הישנה-חדשה שחזה תיאודור הרצל – המחיה את החיים החילוניים והדתיים של היהודים ומשמש במקביל מעוז של התרבות המערבית, בעל איכות חיים גבוהה. עם זאת, קשה לשמר את תחושת ה"אנחנו" בעידן של ה"אני".

תחייה תרבותית יהודית זו התבססה על ההישג השישי – תחיית העברית כשפה מדוברת. מעשה זה של החייאת השפה היה מעשה ציוני של התחדשות לאומית. כמובן, במדינה אשר בה 20% מהאוכלוסייה אינם יהודים, התרבות העברית חייבת לקדם בברכה גם קולות אחרים.

לבסוף, תחיית היהודים במולדתם עלתה על גדותיה ויצרה תפוצה יהודית גאה. "היהודי החדש" שהציונים יצרו גירש את השבור ואת החלש מבפנים, ברחבי העולם היהודי. הכוח והגאווה הישראליים עודדו את היהודים לעמוד על שלהם מבחינה פוליטית וגרמו להם לחוש יותר נוח עם עצמם. הציונות הזהותית מתבססת על גאווה זו וממשיכה לעורר השראה, אף שדעת רבים מוסחת בעקבות ההתמקדות בהגנה על ישראל במקום בבניית הזהות.

לפני למעלה ממאה שנה, בזמנים אחרים, ציין השופט לואי ברנדייס מבית המשפט העליון של ארצות הברית: "תכונתם המופלאה של היהודים היא שהם הצליחו לחלום לאורך כל המאות הארוכות והקשות". הציונות העניקה – ועדיין מעניקה – ליהודים "את הכוח להגשים את חלומותיהם". עם זאת, כעבור עשרות שנים, כשנשאל אם מדינתו הצעירה הגשימה את כל חלומותיו הציוניים, ענה דוד בן-גוריון: "עדיין לא". "עדיין לא" זה הוא הזרז לאידיאליזם הציוני המאמין שהכול אפשרי – ויש להודות בכך, הוא מסביר את אכזבתם של יהודים מסוימים מישראל.

דמוקרטיות שאפתניות כמו ישראל, כמו אמריקה, ממשיכות לאזן בין חלומותיהן השאפתניים ביותר, הן ברמה האישית הן ברמה הקהילתית, לבין הענווה הנובעת מכך שהן לעולם אינן מצליחות להגשימם במלואם. יש לעשות שימוש באידיאלים נעלים כדי להמשיך להשתפר בלי להיות מתוסכלים יתר על המידה מהחסרונות – או משוכנעים יתר על המידה בצדקתכם.