ארה"ב רואה את עצמה, מאז היווסדה, כ"מגדלור זוהר על הגבעה" – מדינה בעלת ייעוד מוסרי ודמוקרטי שאמור להאיר את העולם כולו. דימוי זה תורגם למציאות מעוררת השראה במהלך 250 שנות עצמאות אמריקאית. לא רק דומיננטיות כלכלית, צבאית ומדעית, אלא גם מקור של ערכים; מעוז של חופש ושל קִדמה. יום ההולדת העגול לאומה האמריקאית מתאים גם לבחינת היחסים בינה ובינינו. אין ספק שהמגדלור הזוהר שפע אור רב כלפי העם היהודי ומדינת ישראל. בלעדיו, הסיפור היהודי היה נראה אחרת לגמרי, לרעה. ראשית היחסים במאות ה-19 וה-20 כשארה"ב פתחה את שעריה לכ-2.5 מיליון מהגרים יהודים מאירופה, רובם חסרי כל. בעקבות ההגירה, מהגדולה בתולדותינו, כבר בתחילת המאה ה-20 היו בניו-יורק יותר יהודים מאשר בכל עיר אחרת בעולם. כך ניצלו רבים מאוד מגורלם של ששת המיליונים שנספו בשואת אירופה.
הנשיא טרומן הכיר במדינת ישראל מיד לאחר הכרזת העצמאות, והתבטא באופן מרגש: "אני מאמין שלישראל יש עתיד מזהיר – לא רק כמדינה ריבונית נוספת, אלא כביטוי של האידיאלים הגדולים של הציוויליזציה שלנו". מילים אלו הידהדו שוב ושוב בפיהם של כל הנשיאים האמריקאים שבאו אחריו. היחסים בין המדינות נשענו על תמיכה של הדמוקרטים והרפובליקנים. הם עמדו על שתי רגליים מוצקות: השותפות הערכית (הנשיא רייגן, רפובליקני: "בישראל אנשים ונשים חופשיים מדגימים יום-יום את הכוח של האומץ והאמונה") ושותפות האינטרסים (הנשיא קלינטון, דמוקרט: "כששואלים אותי מהו ההישג הגדול של מדיניות החוץ שלנו… אני חושב על השותפות בין אמריקה וישראל"). בתווך מתקיימת יהדות צפון אמריקה, הקהילה היהודית הגדולה בעולם מחוץ לישראל, בעלת קול מרכזי, רב-השפעה, הן בציבור האמריקאי והן ביחסים מול ישראל.
צלעות המשולש
זה שנים רבות מתקיים משולש יחסים חשוב ביותר בין וושינגטון, ירושלים, ויהדות ארה"ב. טובה רבה צמחה לכל הצדדים למשולש בעשרות השנים האחרונות: ארה"ב נהנתה מהחיבור לשני הקודקודים האחרים למשולש: ישראל משמשת "מוצב קדמי" ערכי וביטחוני במזרח התיכון הגועש, המגן על המערב.
כמו כן, היא מתברכת בתרומה הענקית של המהגרים היהודים שהפכו מובילים במדע, תרבות, טכנולוגיה, בנקאות ותחומים נוספים. יש האומרים שהשקיעה היחסית של אירופה והצמיחה המהירה של ארה"ב ניזונו בחלקן מהמעבר של המשאב האנושי האיכותי שהביאה עימה ההגירה היהודית המסיבית אל מעבר לאטלנטי. גם יהדות ארה"ב פרחה עקב קשריה עם הקודקודים האחרים: ישראל שימשה מוקד זהות יהודי מרכזי וארה"ב הייתה בית בטוח שפתח את דלתותיו לקראתם ואיפשר להם שגשוג ייחודי בתולדות העם היהודי. הוא הדין עם ישראל: ההישענות על התמיכה האמריקאית רבת-הפנים ועל היהדות הפורחת בצפון אמריקה, צפנה ברכה מרובה שאיננה זקוקה לתיאור. אבל, לא לעולם חוסן. התבוננות מפוכחת במשולש היחסים בעת הזו מלמדת שכל אחת מצלעותיו מתערערת בשנים האחרונות: בצלע וושינגטון-ירושלים ניכרת ירידה משמעותית, מדאיגה, בתמיכה של הציבור האמריקאי בישראל. חלקים נרחבים מהמפלגה הדמוקרטית משמיעים קול ביקורתי בוטה כלפי ישראל, וגם רפובליקנים צעירים הולכים ומתרחקים מהקשר החם איתנו.
גם בצלע וושינגטון-יהדות ארה"ב ניכרים שינויים, כאשר גלים של אנטישמיות מצד קבוצות קצה בימין ובשמאל האמריקאי, מעלים את החשש שתור הזהב של יהדות ארה"ב עלול להסתיים. ולבסוף, בצלע ישראל-יהדות התפוצות, ניכרים בקיעים, כאשר ממשלת ישראל זנחה את טיפוח הקשרים החיוני כל כך בין שני חלקי המשפחה. הפערים בין הציבור היהודי, הנוטה לליברליות, לבין החברה הישראלית, הנוטה לשמרנות, מתרחבים והולכים. העובדות המצערות הן שמיצובה של מדינת ישראל כעוגן זהותי מרכזי עבור היהדות של צפון אמריקה, שוב איננו כשהיה. הממשלה שתוקם לאחר הבחירות תידרש למחשבה חדשה באשר לדרך שבה יש לחזק את כל אחת מצלעות המשולש. החוסן של העם היהודי תלוי בהצלחת מאמץ זה.
