מה בין החזון הלאומי־תרבותי של אבות הציונות ומנהיגיה לבין מציאות ימינו אלה? דומה שמותר לקבוע, בזהירות הראויה, שהדמיון הזה הולך וקטן.

המדינה היהודית חייבת להישאר דמוקרטית ופלורליסטית. הֱיות יהודית אבל לא־דמוקרטית זו סתירה פנימית. שום דבר לא ייחשב בגידה בערכים היהודיים יותר מכניעה וּוויתור של ישראל על זהותה הדמוקרטית

אנחנו יכולים להתלונן על מערכת החינוך הישראלית, ויש בהחלט מה לשפר בה, אבל בואו נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו כל יהודי ויהודייה בארצות הברית היו מקבלים את הידע היהודי־ישראלי שמקבלים התלמידות והתלמידים במערכת החינוך הישראלית. העולם היהודי כולו היה במקום אחר.

המשמעות התרבותית ליהודיותה של המדינה מאחדת, ולא מפרידה, בין קהילות יהודים בתוך הארץ וברחבי העולם, מאפשרת קשר אמיתי לאלו ולאלו למקום ומזמינה מחויבות ומעורבות של כלל הקהילות בחיי המדינה. גם למיעוטים מאפשרת הגדרה זהותית כזאת מקום לממש את זהותם ולחיות כאזרחים שווי זכויות.

הדרך שעשתה ישראל עד למדינה היהודית האיתנה שהיא היום לא הייתה צפויה, ומכמה בחינות מכריעות – בלי הידידות והתמיכה של ארצות הברית זה לא היה קורה כלל. אבל את נשמתה של ארצות הברית ואת רוחה היא חייבת במידה רבה לשורשים התנ"כיים של העם היהודי.

 יש משהו מיוחד בארץ ישראל; חוט בלתי נראה המחבר כל יהודי למולדת. כתלמידה בבית ספר, כאשת מקצוע, כרעיה, כאם וכסבתא – הבית שלי תמיד שׁם בשבילי כל אימת שאני זקוקה לו.

התקווה ליצור זהות כלל־ישראלית מוסכמת, שתיחקק בסלע חוקתי ותשמר את דיוקנה של המדינה לאורך זמן, נראית היום תקוות שווא. יתרה מזו, משמעותה האפשרית של הגשמת תקווה זו היא הענקת מעמד של בכורה בוויכוח הישראלי לתפיסה אחת על פני אחרת, ומשום כך הדרת ישראלים רבים. את הפתרון יש לחפש בכיוון אחר

מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שאופיו קובע את אופייה של המדינה. מהות זו היא המכנה המשותף הפשוט של העם היושב בציון. אם נהיה ראויים לכך, גם המיעוטים הלא־לאומיים שבקרבנו, מיעוטים שאינם יהודים, יתחברו לאותו החזון מתוך כבוד והערכה.

מדינת הלאום היהודית־ישראלית־דמוקרטית יכולה להציע מוטיב לאומות הדמוקרטיות שלפיו הפרט אינו יכול לעמוד מעל כולם, ורק אם יש לו קשרים רחבים ומורכבים עם אחרים, הוא יכול לעמוד בפני עצמו ולהגדיר את זהותו על פי מכלול הקשרים שהוא מצליח לטוות.