כיצד הפך חמאס לאיום חמור על ישראל?

מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר הכתה את ישראל בתדהמה. במקביל לתלונותיו של חמאס על המצור הימי החונק את העזתים, הוא צבר יותר מ־20,000 רקטות ובנה מבוך של מנהרות עם 5,700 פירים שיצרו רשת באורך של כ־720 קילומטרים בתוך שטח שאורכו כ־40 קילומטרים. בכיר חמאס מוסא אבו מרזוק אמר לטלוויזיה הרוסית כי חמאס שמר את המנהרות בשביל לוחמיו: "זו האחריות של האו"ם ושל כוחות הכיבוש", קרי ישראל, להגן על תושבי עזה. מבצר קטלני כזה בלב עיר שׂם ללעג ולקלס את השלום שהנשיא ג'ורג' בוש הבן והקהילה הבינלאומית הבטיחו ב־2005 אם ישראל רק תצא מעזה באופן מלא, כפי שהיא אכן עשתה.

עזה: ההיסטוריה בקצרה

בני אדם תועדו בעזה כבר לפני אלפי שנים. על פי התנ"ך, שמשון הגיבור נכלא ומת שם. שמה של העיר נגזר מן השורש העברי עז"ז, ופירושו "עיר חזקה".

העות'מאנים שלטו בעזה מן המאה ה־16 עד לשנת 1917, למעֵט פלישות אחדות, כגון זו של נפוליאון, שכבש את העיר בשנת 1799. בשנת 1920, אחרי מלחמת העולם הראשונה, העניק ארגון חבר הלאומים לבריטניה את המנדט לשלוט בפלשתינה, ובכלל זה ברצועת עזה. חבר הלאומים הכיר ב"קשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה" ועודד "התיישבות צפופה של יהודים" בארץ. במפקד האוכלוסין שערכו הבריטים נמנו בעזה 72,095 תושבים, 98.41% מהם מוסלמים.

מספר קטן של יהודים חיו בעזה מאות שנים. אלא שבדומה לקהילה היהודית הגדולה יותר בחברון, הסיפור הארוך והמפואר הזה הסתיים עם הפרעות שעשו הערבים ביהודים בשנת 1929 (מאורעות תרפ"ט). ב־25 באוגוסט באותה שנה העלתה המשטרה הבריטית את יהודי עזה על רכבת לתל אביב כדי להצילם. לאחר מכן – כדי להרגיע ערבים קיצונים – אסרו הבריטים על היהודים לשוב לעזה. המתחים גברו ככל שהציונות – התנועה היהודית לשחרור לאומי על בסיס ערכי הליבה של היהדות – התפתחה. הציונות מכירה בכך שהיהדות היא עַם ולא דת בלבד, שליהודים יש קשרים היסטוריים עמוקים לארץ ישראל ושיש להם זכות להקים מדינה במולדתם הלאומית. לפני שהוקמה מדינת ישראל ב־1948 התמקדה התנועה הציונית הן בעיצוב "יהודי חדש" – חזק, גאה, חופשי – והן בייסוד מדינה יהודית ודמוקרטית במולדת ההיסטורית. היום הציונות היא תנועה להגנת המדינה היהודית והעם היהודי בכל מקום שהדבר נדרש, והיא פועלת תמיד לבנות ולהיבנות במדינת ישראל ולשפר את דמותה בכל מובן.

כחלק מבניית המדינה לפני 1948 הגדירו הציונים את הגבולות המתהווים על ידי התיישבות, ולא רק באמצעות סימון קווים על מפות. הם קבעו עובדות בשטח על ידי בנייה בשיטת "חומה ומגדל", תוך כדי הפרחת השממה. בשנת 1946 הוקמו 11 יישובים כמעט בִּן לילה. אחת מ־11 הנקודות בנגב, כפר דרום, הייתה בעזה. עם הנקודות הנוספות שהוקמו אז, במוצאי יום כיפור תש"ז, נמנים הקיבוצים בארי ונירים, אשר אליהם פלשו עזתים ב־7 באוקטובר 2023. כפר דרום נזכר בתלמוד כבר לפני מאות שנים. בשנת 1930 קנה הפרדסן טוביה מילר את השטח מידי ערבים כדי לטעת בו פרדס. אחרי הפּרעות ב־1936 וב־1939 מכר מילר את הקרקע לקרן קיימת לישראל. קיבוץ כפר דרום התקיים מ־1946 עד תחילת הפלישה המצרית ב־1948.

ב־29 בנובמבר 1947, בעת שהבריטים התכוננו לעזוב את פלשתינה, הציע האו"ם – הארגון שהחליף את חבר הלאומים – הצעת פשרה בין היהודים לערבים, שהמשיכו להתנגח ביניהם. החלטה 181 של מועצת האומות המאוחדות, הידועה בשם "החלטת החלוקה", מכירה שוב בזכותם של היהודים להקים מדינה בארץ ישראל, שהרומאים בשעתם כינו אותה פלשתינה, בניסיון לנתק את הקשר של היהודים אליה. החלטת האו"ם הייתה לחלק את הארץ, ורצועת עזה נועדה להיות חלק מן "המדינה הערבית העצמאית" שהאו"ם הציע להקים לצד המדינה היהודית.

יהודים רבים התקשו לקבל את הרעיון שמולדתם תחולק ובירתה ירושלים תהיה תחת פיקוח בינלאומי. אולם דוד בן־גוריון, ראש הממשלה העתידי, התעקש על כך שטובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ, בפרט לאחר השואה. רוב חברי התנועה הציונית קיבלו את הפשרה; רוב המנהיגים הערבים דחו אותה. מנהיגים קיצוניים אלה, ובראשם המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל־חוסייני, רמסו את הערבים המתונים. הקיצונים הללו הם ש"בגדו במדינה הפלסטינית", כפי שטוען ההיסטוריון אפרים קארש.

דחיית התוכנית בידי הערבים והפלישה הנרחבת שלהם עם הכרזת העצמאות של ישראל במאי 1948 סיכלו את הצעת הפשרה של האו"ם. ב"ספר העובדות העולמי" של ה־CIA נכתב כי "אחרי מלחמת 1948 בין הערבים ליהודים, מצרים שלטה ברצועת עזה בצורתה החדשה", שאותה שלפה מצרים מתוך תוכנית החלוקה שנדחתה.

בעקבות המלחמה עברו 160,000 פלסטינים לעזה, ואוכלוסייתה גדלה לכ־240,000 תושבים. חלקם ברחו מן המדינה החדשה מרצונם, בציפייה לחזור אחרי שהיהודים יובסו, חלקם נמלטו מתוך פחד, וחלקם עזבו אחרי שגורשו. בדומה לכך, בגדה המערבית של נהר הירדן, כלומר בשטחי יהודה ושומרון המקראיים שנשלטו כעת בידי ירדן, זינק מספר התושבים מ־420,000 ל־764,900.

בדצמבר 1949 ייסד האו"ם את אונר"א (UNRWA) – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב. אז היה מדובר בכ־700,000 פליטים פלסטינים, שיעור קטן מתוך מיליוני הפליטים שיצרה מלחמת העולם השנייה. הציפייה הייתה שאונר"א יסייע לערבים הפלסטינים להתיישב מחדש בתוך שלוש שנים ושאחר כך הארגון יפורק.

תחת זאת סייע הארגון לפלסטינים להתנגד ליישוב מחדש, ולצד זה סירבו המדינות הערביות לקלוט אותם. הפלסטינים הפכו לעם הראשון בעולם שמתייחס לפליטוּּת כאל מעמד שעובר מדור לדור. אונר"א נהיה יותר ויותר אנטי־ישראלי. עד לשנת 2020 כבר הוכנסו לספרי הלימוד של הארגון תרגילים בשפה הערבית בנוסח "ג'יהאד הוא אחד השערים לגן עדן", ובתרגילי החשבון התבקשו התלמידים לחבר מספרי שאהידים שעלו לשמיים. בבתי הספר ובמתקנים אחרים של אונר"א הוסתרו מפקדות מחבלים. בינואר 2024 דיווח העיתון הניו יורקי The Wall Street Journal כי על פי הערכות המודיעין האמריקאי, לפחות 10% מתוך 12,000 העזתים המועסקים על ידי אונר"א הצטרפו לקבוצות טרור.

צה"ל זיהה לפחות 14 עובדי אונר"א בקרב הפורעים ב־7 באוקטובר. המודיעין הישראלי שחרר הקלטות שֵמע של ממדוח חסין אחמד אלקאק, מורה מטעם אונר"א המשתייך לג'יהאד האסלאמי, בעודו מתפאר: "יש לנו שבויות, תפסתי אחת!". בהקלטה אחרת נשמע מורה של אונר"א המשתייך לחמאס אומר לחברו כי תפס "סבייה", מונח של דאעש המתאר שפחות מין. בינואר 2024, בעקבות הגילויים הללו, השתכנעו סוף סוף כמה מדינות מערביות להשעות את המימון שלהן לאונר"א.

בשנים 1967-1949 שלטה למעשה מצרים בעזה, ללא לגיטימציה בינלאומית. התוצאה הייתה שישראל הייתה רשאית לבנות אזור חיץ בשטח הרצועה, שכן ליהודים נשמרה זכות ההתיישבות שם מימי המנדט הבריטי. בשנת 1967, בששת ימי מלחמת ההגנה נגד צבאות מצרים, ירדן וסוריה, כבשה ישראל מידי המצרים את רצועת עזה ואת חצי האי סיני. המצרים העריכו כי בעזה חיים כ־442,100 אנשים. היו בקרב הישראלים ששאבו השראה מן השורשים התלמודיים של כפר דרום. רובם חששו מן האוכלוסייה העוינת. ראש הממשלה לוי אשכול כינה את עזה "עצם בגרון" של מדינת ישראל.

גם המצרים לא רצו את עזה. בשיחות השלום בין ישראל למצרים בקמפ דייוויד ב־1978 דרש נשיא מצרים אנואר סאדאת לקבל בחזרה את סיני, אך בלי רצועת עזה. אחרי ההסכם לא נותר לישראל ולפלסטינים אלא להסתדר עם עזה או להילחם עליה. בהסכם השלום שנחתם ב־1979 בין ישראל למצרים הוגדר אזור חיץ באורך כ־14 קילומטרים אשר בו יוכלו יחידות צה"ל לפטרל לאורך הגבול החדש עם מצרים. צה"ל קיווה כי מסדרון צר זה, שקיבל את הכינוי המשונה "ציר פילדלפי", ימנע הברחות בין מצרים לעזה.

ישראל הקימה יותר מ־140 התנחלויות בגדה המערבית, גם לצורך הגנה על הגבול הירדני, גם מטעמי אמונה דתית בשיבה אל יהודה ושומרון וגם לטובת נוחות ההגעה לירושלים ולתל אביב. ברצועת עזה היא הקימה 21 התנחלויות, כולל הקמה מחדש של כפר דרום. 17 התנחלויות בדרום־מזרח הרצועה הרכיבו את גוש קטיף. ממשלת ישראל עודדה את הקהילות הללו בתקווה לבסס נוכחות ביטחונית גם בעזה.

עזתים רבים עבדו עם היהודים. 200 חקלאים מגוש קטיף הניבו סחורה ליצוא בהיקף כולל של יותר מ־200 מיליון דולר בשנה – 15% מכלל היצוא החקלאי של ישראל. אבל הפלסטינים המשיכו לתקוף את ההתנחלויות. בדצמבר 1987, אחרי שנהג משאית צבאית דרס בטעות ארבעה עזתים, התחילו הפלסטינים להתפרע. כך החלה האינתיפאדה (הראשונה) – "התנערות" או "התקוממות" בערבית – שהתפשטה לאזורים נוספים ונמשכה עד לשנת 1991. גל האלימות הזה הוליד, בהשראת "האחים המוסלמים", את התנועה האסלאמיסטית הקיצונית חמאס, ששמה בערבית הוא ראשי התיבות של "תנועת ההתנגדות האסלאמית".

אמנת היסוד של חמאס מתחייבת "להניף את דגל אללה על כל שַעל מאדמת פלסטין", למן נהר הירדן ועד לים התיכון; המבוא לאמנה מבטיח "למחות את ישראל" מעל פני האדמה; סעיף 15 קורא לג'יהאד, קרי מלחמת קודש, נגד היהודים; סעיף 11 מאשש כי פלסטין היא "אדמת קודש" (וַקְף) אסלאמית וכי שום חלק שלה הוא "לא קניינו" של שום ארגון או אדם. יאסר ערפאת, המחבל שהיה מנהיג אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין), נראה מתון בהשוואה לחמאס. בשנת 1993 חתם ראש ממשלת ישראל יצחק רבין עם ערפאת על הסכמי אוסלו, שהתוו תוכנית לנסיגה של צה"ל בשלבים מן הערים הפלסטיניות כחלק מתהליך שלום ממושך. ההסכמים הביאו לייסוד הרשות הפלסטינית, שבראשה עמד ערפאת. במאי 1994 תפסה הרשות את הניהול האדמיניסטרטיבי ברצועת עזה.
שנות אוסלו היו שנים של טלטלה בישראל מבחינה פוליטית ודיפלומטית. הוויכוחים הפנימיים הקשים בסוגיית השמירה על הביטחון נתנו השראה לאחד ממתנגדי אוסלו לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995. ממשלת ישראל המשיכה להתווכח עם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, שדרש ויתורים נוספים. אבל החרדה בישראל רק הלכה וגברה ככל שהתברר כי הפילוגים בתוך התנועה הלאומית הפלסטינית נהיים קטלניים יותר ויותר ומחבלי חמאס פותחים בהתקפות על אזרחים ישראלים. הרשות הפלסטינית בהנהגת ערפאת הייתה רודנית ומושחתת. בשעה שדיפלומטים אמריקאים לחצו על ערפאת להכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, חמאס הלך וצבר אהדה בקרב הפלסטינים ותקף הן את הרשות והן את ה"יהודים".

ביולי 2000 אירח הנשיא ביל קלינטון את ערפאת ואת ראש ממשלת ישראל אהוד ברק בקמפ דייוויד, מעון הנופש הנשיאותי שבמרילנד. ההצעה שהציע ברק לערפאת הייתה גורפת כל כך עד שרוב חברי הקבינט מחו נגדה והביאו לפירוק הממשלה. אבל ערפאת אפילו לא הציע הצעה נגדית. בביקורו האחרון בבית הלבן הוא ניסה להחניף לקלינטון. "אתה איש גדול", אמר ערפאת, וקלינטון השיב: "ממש לא. אני כישלון קולוסלי, וזה באשמתך". קלינטון הרגיש שהוא נכשל משום שהאזור בער. הפלסטינים פתחו במה שכינו "אינתיפאדה שנייה". מחבלים מתאבדים התפוצצו באוטובוסים ובבתי קפה בכל מקום בישראל. בפיגועים נהרגו יותר מ־1,000 ישראלים. חמאס והג'יהאד האסלאמי המשיכו לתקוף את תושבי גוש קטיף, ואלה נזקקו תכופות לליווי צבאי בכל פעם שיצאו מן היישובים שלהם.

במרץ 2001 נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה. שרון דָגל זה כבר בהתיישבות בעזה לצורכי הגנה על המדינה. באפריל 2002, אחרי שמחבלים רצחו 130 ישראלים בחודש אחד, שרון השיב מלחמה. מבצע "חומת מגן" היה הצלחה צבאית שבסופו של דבר מיתנה את שטף התקיפות היומיות. אולם שרון מצא את עצמו מתמודד עם גינויים מהעולם. בין השאר הוא כונה "רוצח המונים". שרון גם היה מודאג מן הצורך להגן על 21 התנחלויות מבודדות בתוך ים של עוינות. הוא שקל את האפשרות להתנתק מעזה: להוציא משם את כל הישראלים ולהפריד את אזור עוטף עזה מן הפלסטינים.
בשנת 2004 שלח הנשיא ג'ורג' בוש מכתב תמיכה לשרון. בין השאר נכתב בו כי "על הפלסטינים לחדול מייד מכל פעולה צבאית ומכל פעילות אלימה נגד ישראלים באשר הם, וכל המוסדות הפלסטיניים הרשמיים חייבים להפסיק מייד את ההסתות נגד ישראל". בוש אישש את "זכותה של ישראל להגן על עצמה מפני טרור". כן הבטיח הנשיא להוביל מאמץ בינלאומי "לבנות אצל המוסדות הפלסטיניים את היכולת והרצון להילחם בטרור, לפרק את ארגוני הטרור ולמנוע מצב שהאזורים שמהם נסוגה ישראל יהפכו לאיום".

באוגוסט 2005 יצאה ישראל מרצועת עזה. במסגרת ההתנתקות פורקו כל 21 הקהילות שבגוש קטיף ו־8,500 ישראלים נעקרו מבתיהם. ישראל התמודדה עם פילוג פנימי מר וכואב. הצבא נאלץ להוציא יהודים מבתיהם, להרוס בתי עסק, לפַנות 38 בתי כנסת ולהעתיק ממקומם 48 קברים. מבחינה אסטרטגית, הוויכוח הקשה ביותר ניטש סביב ציר פילדלפי. אזור החיץ שאורכו 14 קילומטרים המפריד בין עזה למצרים עתיד להיות סלע מחלוקת מרכזי בשנת 2024: ישראל עמדה על כך שהיא חייבת לשוב ולכבוש אותו כדי לעצור את זרם הנשק והתחמושת לעזה, אבל העולם חשש מפני אסון הומניטרי ברפיח הסמוכה. לבסוף נכנסה ישראל לרפיח. הכניסה גבתה הרבה פחות חיי אזרחים ממה שאפילו ארצות הברית, בעלת בריתה הקרובה ביותר של ישראל, צפתה.

בכירי הצבא הישראלי חששו שהברחות הנשק של הפלסטינים ממצרים יהפכו את עזה לבסיס צבאי חמוש. למרבה האסון, גם הספקנים הגדולים ביותר של תוכנית ההתנתקות לא העלו בדעתם את התעצמותו של חמאס, שהפך לאיום של ממש על ישראל. אריאל שרון לא קיבל את עצת יועציו. הוא הורה על יציאה מלאה מעזה, כדי להימנע מן ההאשמה, שכבר הייתה א־היסטורית, בדבר ה"כיבוש" שישראל עושה בעזה. שרון הימר על גבול מאובטח ועל מחיאות כפיים בכל העולם.

שתי התקוות נגוזו אפילו קודם להשתלטות האלימה של חמאס על עזה ב־2007. בד בבד עם מטחי הרקטות מעזה לישראל נמשכו זעקות השבר על ה"כיבוש" וה"מצור". באוקטובר 2006 לעג פטריק סיל, כתב העיתון International Herald Tribune, למאבקה של ישראל ב"רקטות הקסאם" מעזה. "מדובר בנשק מרגיז ביותר אבל ממש לא יעיל", לגלג, בעודו מתעלם מן הטראומה של ישראלים רבים ומכך שארצות הברית לא הייתה מוכנה לשאת בשום פנים ואופן ולעולם לא הטרדות שכאלה. סיל הוקיע את הרמטכ"ל דן חלוץ על "ההצהרות המזעזעות שלו שחמאס וקבוצות פלסטיניות אחרות הבריחו אמצעי לחימה בשווי של מיליוני דולרים ממצרים לעזה, כולל תחמושת נגד טנקים ונגד מטוסים וטונות רבות של חומרי נפץ, ובנו עיר תת־קרקעית שלמה לאחסון המצבורים הללו".
הערכתו של חלוץ הייתה הערכת חֶסר. אך בינתיים הלכו והתגבשו שלוש תלונות חדשות בנוגע לעזה.

ראשית, הפלסטינים תייגו את עזה בתור "הכלא הפתוח הגדול בעולם", כשהם מתעלמים מבתי הפאר, הקניונים, הגבול עם מצרים וחוף הים, שהיה יכול להפוך את עזה לריביירה של המזרח התיכון. שנית, עיתונאים שישבו בג'ונגלים של גורדי שחקים כמו מנהטן, עם צפיפות אוכלוסין של 29,000 נפש לקמ"ר, תייגו את עזה, שבה צפיפות האוכלוסין היא כ־6,800 נפש לקמ"ר, כ"אחד המקומות הצפופים ביותר בעולם". צפיפות האוכלוסין בעזה מקבילה לזו של לונדון, מעל הקרקע, אם לא מביאים בחשבון את רשת המנהרות העצומה של חמאס. ולבסוף, בכל פעם שישראל הגנה על עצמה זעקו המבקרים "רצח עם", מונח שפירושו ההשמדה המכוּונת הגדולה ביותר של בני אדם. אבל במציאות אוכלוסיית עזה כמעט שהכפילה את עצמה בין שנת 2000 לשנת 2024, והגיל הצעיר הממוצע של פלסטינים בשטחים הוא פחות מ־20, מה שמעיד על הרבה יותר לידות ממיתות.
חמאס הכה קשות ברשות הפלסטינית. בבחירות שהתקיימו בינואר 2006 לפרלמנט הפלסטיני זכה הארגון ב־42.6% מקולות הבוחרים. היו אלה "בחירות" ללא חופש דיבור, בלי מוסדות אזרחיים ובלי חירויות אזרח בסיסיות לשום אדם שתחת השלטון הפלסטיני.

ביוני 2006 חדרו מחבלי חמאס לישראל דרך המנהרות, הרגו שני חיילים, פצעו שניים וחטפו אחד – גלעד שליט. חמש שנים לאחר מכן שחררה ישראל 1,027 אסירים פלסטינים בתמורה לשחרורו של שליט. האסירים הללו, במצטבר, הרגו לפחות 569 ישראלים. רבים מן המחבלים שהשתחררו בעסקה השתתפו בתכנון מתקפת 7 באוקטובר, ובכללם מנהיג חמאס הידוע לשמצה יותר מכול, יחיא סינוואר. ביוני 2007 תפס חמאס בכוח הזרוע את השליטה בעזה וניתק אותה לחלוטין מן הרשות הפלסטינית.

בעוד חמאס רומס באכזריות את הבדלנים והפורשים מקרב הפלסטינים, הקהילה הבינלאומית המשיכה ללחוץ על ישראל להסתגל למצב. אחרי שנתניהו חזר לראשות הממשלה ב־2009, הוא טען בתוקף ששלטון חמאס בעזה יחליש את הרשות הפלסטינית ויקל את הלחץ הבינלאומי להקמת מדינה פלסטינית. אנשי מחנה השלום בישראל ורוב הדיפלומטים מן המערב גרסו שמתינות ישראלית תעודד את הפרגמטיות של חמאס. רוברט מאלי, שנחשב לגורו של מדיניות החוץ במפלגה הדמוקרטית האמריקאית, קבע ב־2006 כי "חמאס רוצה שתהיה לו היכולת למשול". מאלי ניצח תכופות על המקהלה שדרשה מישראל "הפסקת אש" בכל פעם שזו הגנה על עצמה.

בינתיים בנה חמאס בסיסים צבאיים מתחת לבתי חולים, צבר נשק רב במסגדים ובגני ילדים והסווה את ההכנות למלחמה מאחורי אמבולנסים, פקידים של האו"ם ומתקנים של אונר"א. בנוסף הוא טיפח גישה חינוכית שלימדה את העזתים, מילדות, לשנוא את "היהודים". הטרור הטוטליטרי שגשג בעזה, בעיקר אחרי שישראל יצאה ממנה. ישראל היססה והטילה מצור בניסיון לעצור את זרם אמצעי הלחימה, אך בו בזמן אפשרה הכנסת ציוד הומניטרי – דלק, מזון, סיוע בינלאומי וכסף מקטאר. חמאס החרים הכול. אחת לזמן מה התפוצצו המתחים לכדי מיני־מלחמות. הרשויות בישראל כינו את ההתנגשויות הללו "כיסוח דשא", בהנחה שתגובת נגד צבאית פה ושם תפעיל לחץ על חמאס, ש"הולך ונעשה פרגמטי יותר".

דוקטרינה זו התפתחה בישראל ברקע הקריאות התמידיות לכיוונה להפסקות אש מצידה בכל פעם שניסתה לפרק את התשתיות של חמאס, בייחוד בשנים 2009-2008, 2012, 2014 ו־2021. אפילו אחרי 7 באוקטובר הכירו מעטים בלבד בקרב קובעי המדיניות האמריקאים בתפקיד שהם מילאו במעגל הזה. הילרי קלינטון, שרת החוץ לשעבר, דווקא קיבלה אחריות. היא הודתה בנובמבר 2023 כי "חשוב לזכור שב־6 באוקטובר הייתה הפסקת אש שחמאס הפר במתקפה הברברית שלו על אזרחים חפים מפשע. […] חמאס הפר הפסקות אש באופן עקבי במשך שנים".

ישראל גם נכנעה ללחץ הבינלאומי, ואף להנחות שהתבססו על סבירוּת, כאשר התירה לתושבים עזתים רבים יותר לעבוד בקיבוצים ובמושבים הסמוכים. מספר רישיונות העבודה זינק בין שנת 2021 לשנת 2023 מ־7,000 ל־17,000. היו בקרב העזתים הללו שסייעו בתכנון מתקפת 7 באוקטובר ואף השתתפו בה בהתלהבות. ובכל זאת, חרף המצור ועל אף הסוד הגלוי שחמאס גונב משאבים, 425 משאיות ו־20 מכליות דלק בממוצע נכנסו מישראל לעזה בכל יום.

בריאיון לערוץ הטלוויזיה "רוסיה היום" ב־8 באוקטובר (שתורגם בידי MEMRI – המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון) התפאר בכיר חמאס עלי בַּרַכֶּה: "גרמנו להם לחשוב שחמאס עסוק בשליטה בעזה ושהוא מעדיף להתמקד ב־2.5 מיליון הפלסטינים [שחיים שם]. וכל אותו הזמן, מתחת לשולחן, חמאס התכונן למתקפה הגדולה הזאת. […] הדבר שכל פלסטיני משתוקק לו יותר מכול הוא למות מות קדושים למען אללה תוך הגנה על אדמתו. […] אנחנו התכוננו לזה במשך שנתיים. יש לנו מפעלים מקומיים לכל דבר. יש לנו טילים לטווחים של 250 קילומטר, 160 קילומטר, 80 קילומטר, 45 קילומטר ו־10 קילומטר".

היום רוב הישראלים מבינים כי, למרבה הצער, בדיוק כמו שפלסטינים רבים בגדה המערבית ניצלו את תהליך אוסלו כדי להתחמש, קבוצות הטרור בעזה ניצלו את ההתנתקות כדי ליצור איומים על ישראל. האמריקאים חייבים גם הם לבחון היטב את ה"קונספציה" של המערב. לאחר 18 שנים של זעקות שבר על "כיבוש" ו"מצור", המבקרים מודים שאיכשהו חמאס שלט בעזה. העיתון The New York Times תיאר בפרוטרוט את המנהרות המשמשות "בונקרים" ו"מפקדות" ודיווח שהמבוך התת־קרקעי של חמאס "משתרע על פני רוב שטח עזה שבשליטתם, אם לא על כולו". לשלוט בטריטוריה כשאתה לכאורה "תחת כיבוש" נשמע הגיוני ממש כמו לייבא טונות של אמצעי לחימה כשאתה לכאורה "תחת מצור".