החברה הישראלית מתאפיינת בשיח מקוטב שהשלכותיו מסוכנות לעתידה. וכך, בעשור השמיני לקיומה של המדינה מהדהדת במרחב הישראלי בעוצמה המחלוקת הפנימית שמוטטה את הממלכות היהודיות שבעבר. זוהי הסיבה שהמכון למדיניות העם היהודי קיבל עליו לפעול בשדות המחקר, המדיניות והחינוך לחיזוק הלכידות של החברה היהודית בישראל.
המחקר שלפנינו מאיר באור יקרות אפשרות מרתקת – זו שמוצעת על ידי המסורתים והמסורתיות – לחיזוק החברה היהודית המשותפת בישראל.
נהוג לדבר על ארבעה שבטים שהחברה הישראלית בכללה עשויה מהם – החילוני, הדתי, החרדי והערבי. כך סיווג אותנו נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין בנאום המכונן של תקופת נשיאותו. אלא שבנאומו התעלם הנשיא מן המסורתים. זו טעות שכיחה, כיוון שהמסורתיות בישראל אינה מאורגנת כקבוצה: אין לה ייצוג פוליטי, זרם חינוכי, מנהיגות מוּכרת, חזון מנוסח ושאר רכיבים שהיו יכולים להגדיר את קיומה כקבוצה סוציולוגית העומדת בפני עצמה. אבל מחירה של הטעות שבהתעלמות מן המסורתיות והמסורתים הוא גבוה, משום שבכך אנו מחמיצים אפשרויות מיטיבות לחיזוק החברה המשותפת בישראל.
גבריאל אבן צור, עמית מחקר במכון למדיניות העם היהודי, מבקש בחיבור זה להאיר את תופעת המסורתיות על מגוון היבטיה. הוא עורך לנו היכרות מעמיקה עם ציבור שהגדרתו עמומה אך חשיבותו עצומה. וזאת יש לדעת: שלא כמו המוסכמות המקובלות, כמעט מחצית מהיהודים בישראל אינם מסווגים את עצמם באופן חד כ״חילונים״, ״דתיים״ או ״חרדים״. ואף שגם הזיהוי החד כ״מסורתי״ נמצא בירידה בעשורים האחרונים (רק 19% מהיהודים), המסורתיות עולה ופורחת כזהות משנית: המחקר מלמד כי 45% מהיהודים בישראל מזדהים כחילונים-מסורתים, דתיים-מסורתים וכיוצ״ב.
החלק הראשון של המחקר עוסק לא רק בהיבטים הכמותיים של תופעת המסורתיות, אלא גם בהיבטיה החברתיים (למשל – הקשר בין מסורתיות לעדתיות, שיוך פוליטי) והערכיים (למשל – סוגיות דת ומדינה, יחסי יהודים וערבים, אופייה של המדינה). הממצאים מלמדים, בניגוד לדעות הקדומות, כי לציבור היהודי המסורתי יש השקפת עולם ייחודית משלו. אין זו עמדת ״גם וגם״ שבין השקפות ואורח חיים דתי וחילוני, כי אם עמדה אחרת, נבדלת, בעלת מאפיינים משלה, המוצגים בחיבור הנוכחי בעומק ובהרחבה.
החלק השני של המחקר בוחן את הפוטנציאל של המסורתיות כפרדיגמה חברתית חדשה לכלל החברה בישראל. הטענה היא שהמסורתיות אינה רק פרקטיקה דתית אלא גם תפיסת עולם של זהות יהודית. מה שנתפס בעבר כפולקלור עדתי, שהוא בעיקרו אישי וקהילתי, הולך ומיתרגם בדור האחרון לבשורה של ממש – פוסט-עדתית – עבור החברה המשותפת בישראל.
מסורתיות מאפשרת צמיחה של זהויות יהודיות מגוונות המושתתות על הסכמה רחבה. בניגוד לזהויות הקטגוריות והנוקשות שעל פיהן נהוג למיין את הציבור היהודי בישראל, הזהות המסורתית, על פי אבן צור, היא ״נקבובית״ – סופגת מזהויות אחרות ועם זה עומדת על שלה. המסורתיות פותחת אפשרות לריכוך המגזריוּת האידאולוגית מתוך כך שהיא מאפשרת – בהיותה עבור רבים זהות משנית – מכנה יהודי משותף.
המסורתיות היא זהות רכה. היא אינה מבוססת על נאמנות לעיקרון אינפורמטיבי, כגון ״יש אלוהים״ או ״אין אלוהים״, אלא על היחסים שבין אדם לדורות שקדמו לו. קבוצות מסורתיות שונות מדגישות קולות שונים ומחזיקות במורשות ייחודיות להן, אך, כדברי אבן צור, חרף ההבדלים ״תנועת הנפש […] דומה למדי. כל צד מבקש להרחיב את אופקיו על ידי הנכחת מורשתו האישית לתוך סיפור לאומי-מסורתי רחב יותר״.
ברכות רבות לגבריאל אבן צור על ההישג המחקרי המרשים. הוא מצליח להאיר בבהירות את המסורתיות, שנחשבת לתופעה חמקמקה, ומלמד כיצד זהות זו יכולה לשמש ציר השפעה משמעותי לקידום לכידות חברתית יהודית.