מדינת הלאום היהודית־ישראלית־דמוקרטית יכולה להציע מוטיב לאומות הדמוקרטיות שלפיו הפרט אינו יכול לעמוד מעל כולם, ורק אם יש לו קשרים רחבים ומורכבים עם אחרים, הוא יכול לעמוד בפני עצמו ולהגדיר את זהותו על פי מכלול הקשרים שהוא מצליח לטוות.

דלדולה של מערכת החינוך הממלכתית מסכן את עתידה של ישראל. חלוקתה לקבוצות וקהילות והקמת מסגרות חינוכיות פרטיות למחצה, ואפילו מגמות ליברטריאניות, המציעות מַעבר לשיטה של חלוקת שוברים, מסכנות את הזהות הלאומית ושוחקות את האחריות ואת הסולידריות, שניים מערכי היסוד של המדינה היהודית.

כפי שאזרחי ישראל שאינם שומרי תורה ומצוות אינם מעוניינים שמועצת גדולי התורה תהיה הגורם המכריע בשאלות חוקתיות במתח שבין "יהודית" ו"דמוקרטית", כך אין סבירות והיגיון שמועצת השופטים הדמוקרטים הליברלים תהיה הגורם המכריע תדיר במתח הזה. מקום ההכרעה בשאלות ערכיות צריך להיות בכנסת לבדה, שכן היא זו שבידה לשקף באופן הטוב ביותר את רצון העם.

מדינת היהודים לא תזכה ביציבות ובשלום בלא שתהיה גם מדינת כל אזרחיה, כל הישראלים; לא כתחליף, לא כהתחמקות מאופייה הלאומי־יהודי של המדינה ולא כוויתור על נוכחותה החשובה והמפרה של היהדות בתרבות ובפרהסיה הישראלית, אלא כזירה משותפת של פעילות אזרחית למען הטוב הציבורי ליהודים וללא־יהודים בישראל.

יש הגורסים כי המונח "ציונות" אינו משמעותי עוד. לשיטתם, הציונות הייתה מיזם של המאות התשע עשרה והעשרים להקמת מולדת יהודית בטוחה שהעולם מכיר בה. זה הצליח ב־1948. תומכי המיזם המשיכו איתו הלאה; מתנגדיו צריכים להתגבר ולהמשיך גם הם הלאה. אבל גם אם נתעלם מכך שלא כל העולם מכיר במולדת הזאת ושהיא אינה בטוחה במלוא מובן המילה, השקפה כזאת על הציונות מקטינה את המשמעות האמיתית שלה.

במגילת העצמאות הובטח שישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל". למרבה הגאווה והסיפוק היא אכן נשענת על אותם יסודות אך עדיין רחוקה מלהתנהל לאור חזון הנביאים, כי נביאי ישראל עסקו לא רק בַּחֵירות, בצדק, בשלום או בדאגה לזכויות הגר, אלא גם עמדו על משמר נאמנות האומה והממלכה לעקרונות מעמד הר סיני.

בימים אלה  אי־אפשר להתעלם מסופת הטייפון האנטישמית המכה בישראל. אמנם אין להמעיט בערכה של מפלצת זו בעלת אלף הראשים, אך נראה שלא רחוק היום שישראל תוכר ככוח מוסרי ואסטרטגי שאין לו תחליף. חירות יכולה לעורר תחושת בלבול קטלנית שקשה למצוא בה את רוח ההקרבה הנדרשת להבאת ילדים לעולם. אבל בישראל, שיעור הילודה גבוה מאוד.

מדינה יהודית אין פירושה מדינת הלכה. זו אינה רלוונטית כל עוד לא יבחרו כל היהודים בישראל בחיי תורה ומצוות. מצד שני, מדינה דמוקרטית אין פירושה מדינה הנשענת על ערכים פרוגרסיביים בפירושם המוקצן.

מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, ויש לה מעמד ותפקיד ייחודיים כלפיו. מדינה דמוקרטית היא מעצם טיבה מדינתם של כל אזרחיה. למדינת ישראל יש זהות כפולה: ככל דמוקרטיה היא שייכת לכל אזרחיה, וכמדינה לאומית יש לה משמעות ואחריות לעם היהודי. הסתירה בין שתי זהויות אלה אינה מחויבת המציאות.