יש הגורסים כי המונח "ציונות" אינו משמעותי עוד. לשיטתם, הציונות הייתה מיזם של המאות התשע עשרה והעשרים להקמת מולדת יהודית בטוחה שהעולם מכיר בה. זה הצליח ב־1948. תומכי המיזם המשיכו איתו הלאה; מתנגדיו צריכים להתגבר ולהמשיך גם הם הלאה. אבל גם אם נתעלם מכך שלא כל העולם מכיר במולדת הזאת ושהיא אינה בטוחה במלוא מובן המילה, השקפה כזאת על הציונות מקטינה את המשמעות האמיתית שלה.

במגילת העצמאות הובטח שישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל". למרבה הגאווה והסיפוק היא אכן נשענת על אותם יסודות אך עדיין רחוקה מלהתנהל לאור חזון הנביאים, כי נביאי ישראל עסקו לא רק בַּחֵירות, בצדק, בשלום או בדאגה לזכויות הגר, אלא גם עמדו על משמר נאמנות האומה והממלכה לעקרונות מעמד הר סיני.

בימים אלה  אי־אפשר להתעלם מסופת הטייפון האנטישמית המכה בישראל. אמנם אין להמעיט בערכה של מפלצת זו בעלת אלף הראשים, אך נראה שלא רחוק היום שישראל תוכר ככוח מוסרי ואסטרטגי שאין לו תחליף. חירות יכולה לעורר תחושת בלבול קטלנית שקשה למצוא בה את רוח ההקרבה הנדרשת להבאת ילדים לעולם. אבל בישראל, שיעור הילודה גבוה מאוד.

מדינה יהודית אין פירושה מדינת הלכה. זו אינה רלוונטית כל עוד לא יבחרו כל היהודים בישראל בחיי תורה ומצוות. מצד שני, מדינה דמוקרטית אין פירושה מדינה הנשענת על ערכים פרוגרסיביים בפירושם המוקצן.

מדינת ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, ויש לה מעמד ותפקיד ייחודיים כלפיו. מדינה דמוקרטית היא מעצם טיבה מדינתם של כל אזרחיה. למדינת ישראל יש זהות כפולה: ככל דמוקרטיה היא שייכת לכל אזרחיה, וכמדינה לאומית יש לה משמעות ואחריות לעם היהודי. הסתירה בין שתי זהויות אלה אינה מחויבת המציאות.

הליכה בדרך התורה והמצוות צריכה להוסיף ברכה ושמחה, צדק וחסד, משמעות וערך, חריצות ויצירתיות. אם בזכות כל הטוב הזה יצמח התוצר המקומי הגולמי השנתי של מדינת ישראל "רק" בשני אחוזים בממוצע יותר משאר המדינות המפותחות בתוך דורות ספורים עם ישראל היושב בארצו ימנה עשרות מיליונים ויוביל את העולם מבחינה ערכית, מדעית וכלכלית.

את הגשר בין ישראל לתפוצות יש להמשיך לחזק ולהעמיק. החיבור הזה צריך לכלול לימוד תורה, חינוך יהודי וחיזוק הקשר של יהודים לישראל ושל יהודים בינם לבין עצמם ברחבי העולם. אַל לנו להמעיט בחשיבותה של ישראל כמובילה בחתירה לערכי היהדות ברמתם הגבוהה ביותר וליישומם וכמקור השראה שהעם היהודי כולו נושא אליו עיניים והולך בעקבותיו.

חשוב שהמדינה תחזק את רכיב הישראליות, שהוא רכיב הזהות המשותף לכל האזרחיות והאזרחים, יהודים וערבים כאחד, בכל הנוגע לאופנים שבהם האזרחים תופסים את עצמם ותופסים זה את זה. על המדינה לתפוס את אזרחיה קודם לכול, או לפחות בה בעת, על פי רכיב הזהות המשותף הזה.

מצד אחד יש הרואים במדינה היהודית אמצעי לקיום יהודי ריבוני עצמאי, השומר על זהותו היהודית ועל היהודים. מצד אחר, יש הרואים במדינה היהודית אמצעי לכינונה של חברה אחרת, צודקת, שוויונית, מהפכנית, שהניסיון היהודי ההיסטורי יכול לשמש לה לקח ומקור השראה. שתי התפיסות הללו – השמרנית, שמבקשת לתת מענה לסיכון, והמהפכנית, המבקשת לקדם את הסיכוי – נטועות במסמך היסוד של מדינת ישראל: "הכרזת העצמאות"